השבוע בפרשה ה' נותן הנחיות למשה לבניית המשכן, וכליו. הוראות ההכנה הן מהפנים החוצה – כלומר ראשית ההנחיות הראשונות מתייחסות למקום הפנימי ביותר והקדוש ביותר- הארון, ורק אחרי כן ה"עטיפות" שלו הכפורת והכרובים, ואז השולחן והמנורה. בהמשך עוסקות ההוראות במשכן עצמו ולבסוף במזבח. והעם בתגובה- מעניק משלו, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), כל אחד תורם ומנדב כמיטבו.
וכך כותב הרב אילעאי עופרן – "התורה מתארת את בניית המשכן שלוש פעמים – קודם הציווי על הבנייה לפרטי פרטים, אחר כך בניית הכלים, אחר כך הקמת המשכן. בכל אחד מן התיאורים חוזרת התורה על כל הפרטים מן המסד עד הטפחות.
כשנצטווה משה על הבנייה, הוא מצווה קודם על בניית הכלים ואחר כך על בניית המשכן עצמו, אך כשהוא מקים את המשכן הוא קודם בונה את המשכן ורק אחר כך מכניס את הכלים. כך בונים בית – קודם בונים את המסגרת ורק אחר כך ממלאים אותו בתוכן, אין בררה – אי אפשר לרהט את הסלון לפני שקירותיו עומדים. אך בית יכול להפוך להיות משכן מקודש, רק אם בשלב התכנון הפנים קודם לחוץ. רק אם עוד בטרם נבנו הקירות כבר היה התוכן הרוחני של הבית ברור ומתוכנן לפרטי פרטים…"
בפרשה אנו ממשיכים וקוראים את הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". חז"ל עמדו על כך שהניסוח 'ושכנתי בתוכם' – ולא 'בתוכו', רמז לכך שעיקר עניינו של הבית בהשראת השכינה בלבבות כולנו. בית ראשון ושני חרבו בגלל היחסים העכורים שבין אדם לחברו ושנאת חינם. בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת בונים את המשכן הארעי במדבר. "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים" (כה, ד-ה). נראה כי העם זקוק למשהו מוחשי. העם רוצה להרגיש את הקדושה- לראות, להריח למשש, מה שיתבטא ביתר עוצמה בהמשך עם סיפור "חטא העגל".
מסביר פרופסור מירון ח' איזקסון –
"בדומה לַבית, גם המשכן הוא מקום של חפצים. חפצי הבית מיוצגים במשכן באמצעות התודעה האנושית אשר תמיד חותרת להבחין במה שסובב אותה. זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, שמן ואבנים טובות. כל אלה מוכרים לנו מחיי השגרה. העובדה שכלי המשכן עשויים מחומרי חיינו היא משמעותית ביותר, שהרי גם במובן זה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). אין להתפעל מהמקדש מפני שיש בו חומרים מהיסודות שהכרנו, להפך, הפלא הגדול הוא שהחפצים והחומרים של בתֵי חיינו הם שמרכיבים את המשכן. "המראה מההר" הציווי שאנו מקיימים, העבודה שאנו עושים, הם ההופכים את חומרי השגרה למשכן.
ובמשכן עצמו נבנים היחסים שבין המרכיבים בשתי דרכים עיקריות. דרך אחת מתבססת על חיבורים וצירופים. "ויצקת לו ארבע טבעות זהב … והבאת את הבדים בטבעות אל צלעות הארון… וציפית אותו זהב טהור …" (יא-יד) ועוד. כאן נלקחים מרכיבים שונים ומתאגדים יחדיו. זאת גם הדרך המוכרת לנו בעניינים רבים אחרים: בניית בתים, הקמת מפעלים, ייצור ספרים ועוד. אבל ישנה גם דרך אחרת לפיתוח – כאשר נוטלים חומר מסוים וממנו מגלפים ומפתחים צורה מורכבת. שיטה זאת באה לידי ביטוי במשכן פעמים מספר. הנה למשל בפרקנו ביחס למנורה: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תֵעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (לא). כאן יש בעיניי מטפורה לכל ההתפתחות האנושית אשר באה מ"החומר" האנושי ונותרת בו. כמו ההתבגרות הבאה מתוך הגוף ונשארת בו, או כמו המחשבה המתרקמת במוח ונשארת לתמיד חלק חיוני בתוכו. המשכן מבטא באותה עת גם את צירופי חיינו המתבססים על חיבור ומיזוג, וגם את פיתוחי חיינו המגיעים מתוך עבודה פנימית נמשכת.
…את הפרק פתחנו בבני ישראל ובחומרים הרבים המגיעים לבניין המשכן דווקא מבתיהם. עבודת ההקמה של המשכן מחזירה אותנו בסוף הפרק לעשייה על-פי המראֶה, לריבוי ששואף להדביק את פרטיו וליחיד שזוכה להתפתח בתוכו."
הפרשה מזמינה אותנו להקדיש תשומת לב לחפצים ולחומרים שאנו נוטים לצבור, ולמשמעותם ותפקידם בחיינו. ה' נותן לנו רשימה של חומרים שונים- זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן ומדגיש- כל אחד מאתנו נותן ועושה ככל שהוא יכול. וכל נתינה ערכה שווה בפני ה', כי הערך של הנכונות-לתת כערך בפני עצמו מוערך ולא התרומה כשלעצמה, המשקפת את החומר. למעשה, כשאנו מצליחים לחבר ולמזג את החומר בחיי היום יום עם הרוח, ומלווים את עבודתנו הפנימית בתוכן ערכי ומשמעותי הכולל רגש לקיומו של האחר, אז אנו זוכים לחיות בידיעה ובתחושה של מציאות רוחנית ואלוקית.
במשך כל שנות קיומנו, עוד מימי אברהם אבינו, ה' שוכן במשכן ובתוכנו. יחד עם זאת, פיתויים, תאוות, חוסר ערבות הדדית וסולידאריות חברתית משעבדים ומרחיקים אותנו מהמהות הפנימית שלנו. במילים אחרות, כשאנו עושים עבודה פנימית גם כפרטים וגם כחברה, אנו מפנים את האגו לנוכחות אלוקית לשכון בתוכנו.
שבת מבורכת❤️🏡
ויקרא- פרשת צו- תקציר!
השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציווים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציווים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. בפרשה יש תיאור מפורט כיצד לוקח משה את אהרון ואת בניו, מקהיל את כל עדת בני ישראל אל פתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים ומלביש אותו בבגדי הכהן, החשן, האורים והתומים, המצנפת וציץ הזהב, ומושח אותו בשמן המשחה. גם את המשכן וכל כליו מושח משה בשמן המשחה. אז מקריב אהרון הכהן את קורבן החטאת, את קורבן העולה ואת קורבן המילואים בפעם הראשונה. אהרון ובניו מצווים שלא לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעת "ימי המילואים", שבסופם הכוהנים הופכים להיות כוהנים בפועל, שעובדים את עבודת המקדש.
הפרשה מסתיימת בחנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים.