השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות 7 שנים של שובע ולאחריהן 7 שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה כיצד עליו להתמודד- "(לה) וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים—וְשָׁמָרוּ. (לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב." (בראשית מא)
פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב. כמו כן, יוסף מקבל את טבעת פרעה, מקבל ארמון משלו וגם מתחתן עם אסנת, בתו של פוטיפר, ונולדים לו שני בנים: מנשה ואפרים. לבסוף, יוסף מוציא לפועל את תכניתו וצובר כמויות עצומות של תבואה.
כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם שהם מרגלים ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון, וכל זאת בכדי להוכיח לו שהם אינם מרגלים.
יעקב אביהם מסרב לתת להם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הבייתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
בנימין כביכול נתפס, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼
פרשת וישב- מה שמר על יוסף במצרים?
יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו, יעקב, ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו שקינאו בו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך אף מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש אבל ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה כה נגיש סביבו.
לעניות דעתי, כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו' או דמויות מהמורשת שלנו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא בכוח המדמה שלו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם.
דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בבחירת האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים, ופורצי דרך.
כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. אומר הרב ד"ר יונתן זקס- "כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם איננו יודעים מראש איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו."
שבת מבורכת💞
שביעי של פסח!
מחר שביעי של פסח, כ"א בניסן, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה חלה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב והוא מכונה "אחרון של פסח".
שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, מי הים קרים, זרים ולא נראים מבטיחים בלשון המעטה, מאחוריהם חיל פרשים הרוצה להשיב אותם למצרים. בני ישראל במצוקה, ואז הים נבקע, בני ישראל עוברים בתוכו, וכשהמצרים בתוכו הים נסגר והם טובעים. יש שיגידו גאות ושפל, יש שאומרים בכלל לא קרה, יש אומרים נס משמיים, וע"פ הקבלה האדם שהוא עולם קטן- בתוכו מתרחש הכול. כל מה שיש בעולם, הכול בתוך האדם. והתורה ניתנה לנו כדי לסייע לנו לברר ולתקן את התכונות שבתוכנו, את הרצונות, הכוונות והמחשבות.
מצרים היא אומנם מקום גרוע, אך מוכר וידוע וכוחו של הרגל על כל המשתמע… לעזוב אותו ולהתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע, החלטה לא פשוטה.
סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים גדולים ומימוש, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. יש לנו נטייה לדחות את הקץ לא פעם, עד שלא נותרת לנו כל ברירה אחרת…
אין לנו וודאות או ידע לגבי מתי מופיע "הרגע הגדול" בחיינו. ולכן, בכדי לא להיות משועבדים לכבלים של המצרים שבתוכנו, עדיף להתמודד ולהציף את הפחדים והחרדות שלנו, ובמידת הצורך גם להיעזר באנשי מקצוע, ובסביבה תומכת ומקדמת המסייעים לנו לנצל היטב את ההזדמנויות שניתנות לנו להתפתחות, וצמיחה אישית ורוחנית.
כולנו בהסכמה שלרוב אין ביכולתנו לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זו בדיוק ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם של החיים.
ד"ר מירב (טובול) כהנא הטיבה לתאר-
"חירות היא היכולת לעוף, לשוטט במרחב
לעלות, לרדת, להתרחק לצדדים
לנוע ללא פחד, להשתחרר מכל הכבלים
להתחבר לאני שלי, לנשמתי, לייעודי, לשליחותי
לא לפזול הצִדה. לגלות אלוקות."
שנבחר לצאת לחירות, להתפתח, להתקדם ולצמוח ולממש את עצמיותנו. להוציא את מהותנו הפנימית מהכוח אל הפועל, ולהגשים את שליחויותינו וייעודנו בחיים. אמכי"ר.
🍷חג שמח❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשות ויקהל פקודי- תקציר!
השבוע פרשות ויקהל ופקודי, הפרשות שמסיימות את ספר שמות. פרשות אלו עוסקות בעיקרן בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות 'תרומה' ו'תצוה' באים לכלל ביצוע בפרשות אלו, ויקהל, והפרשה שאחריה, פקודי .
פרשות 'ויקהל' 'פקודי' מהוות את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.
"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה) משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל במעמד הר-סיני. תחילה מצווה הוא על שמירת השבת ומבהיר את חשיבותה, ואחר-כך משה חוזר על כל ציווי בניית משכן ה'. החל מהתרומה שנצטוו לתת – "(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: " (שמות לה), ועד פירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו. בנוסף מתוארת מלאכת בניית המשכן הלכה למעשה.
הנבחרים לבנות את המשכן הם בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה, ולעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ככתוב- "(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." (שמות לו) בפרשות אלו מפורטים גם החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת הכנת בגדי הכוהנים.
אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם; הם תרמו בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם, ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול. בשלב מסוים משה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
בסופה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה, ומשה מאשר את המלאכה שנעשתה ע"פ מצוות ה', והוא מברך את כל העוסקים בה.
המשכן הוקם ב-א' בניסן, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מכסה הענן את אוהל מועד, ומסמל בכך את שכינת ה' במשכן.
לבני ישראל ניתן סימן: כששורה עמוד הענן על המשכן ביום, או שורה עליו עמוד האש בלילה, חונים בני ישראל במקום. כשעולה הענן מעל המשכן – "יִסעוּ בני ישראל בכל מַסְעֵיהָם".
פרשת בשלח- אל הלא נודע וקריעת ים סוף הפרטית שלנו!
- ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.
פרשת בא- תקציר והמסע שלנו!
פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה ה' במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה הקשה מכולן – מכת בכוֹרוֹת. הקב"ה מצווה את ישראל לשחוט שֶׂה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו את משקופֵי הבתים (כדי שניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרִים לבתי ישראל). את השֶׂה צולים וצריך לאוכלו, מה שנקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מִצוָוה לדורות. אליו מצטרפים צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ. בהמשך מסופר על יציאת מצרים. ובסוף הפרשה מוזכרות מצווֹת הקשורות לקורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר🤓
המסע שלנו-
בוא משמעותו שאנו לא לבד, אנו צועדים במסע הזה של החיים- יחד. כך פונה הקב"ה למשה בתחילת הפרשה, אין ציווי של לך או חזור אל פרעה, אלא – " (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: (שמות פרק י')
לרוב קל לנו להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח להרגיש אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שהקב"ה מעבירם בכדי להוציא אותם מעבדות לחרות. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, שבסופו בני ישראל מוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, והלא יאומן הופך לאמין בהחלט. וזו נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול. מה שמצריך מאתנו להיות סבלניים ומאמינים בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, בכדי לחוות את הטוב גם בקשיים שבאים עלינו לטובה🍯
פרשת וארא!
תקציר- השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. הפרשה נפתחת-
"(ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ." (שמות פרק ו')
כלומר, הקב"ה מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען. הקב"ה פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר עם בני ישראל, ולומר להם כי הוא עומד לשחרר אותם ממצרים. משה מדבר עם העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.
בהמשך, מבקש הקב"ה ממשה לדבר עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל, כדי שיוכלו לשוב לארץ כנען. משה חושש כי לא יצליח במשימה ובשליחות שהטיל עליו ה', ולכן הוא שוב מסרב. משה אומר לקב"ה כי הוא כבד לשון וכבד פה, הוא מגמגם, ואיננו יודע לדבר. הקב"ה אומר למשה כי ייקח איתו את אהרון, ואהרון ידבר במקומו.
משה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם באים לפני פרעה והחרְטוּמים. הם משתמשים באות שנתן להם הקב"ה – המטֶה שלהם הופך לתנין ובולע את מטוֹת החרטומים שהפכו גם הם לתנינים.
פרעה עומד בסירובו, ואז באות על מצרַים עשר המכות כדי לגרום לפרעה לשחרר את עם ישראל. כאמור בפרשת וָאֵרָא מוזכרות שבע מתוך 10 המכות- דצ"ך עדש"ב, שהם- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר(בעלי חיים מזיקים), שחין(מחלת עור), וברד.
אחרי כל מכה ומכה חוזר בו פרעה, וממָאֵן לשחרר את בני ישראל. "(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שמות פרק ט')
האם יש לנו בחירה בהתמודדות עם לקות/חסר/חולשה?
השבוע אחרי הפצרות רבות של ילדי ראיתי את הסרט "בחזית הכיתה". סרט מרגש, מדהים ומעורר השראה. מי שלא ראה אל תתמהמהו קחו את המשפחה וצפו כולם יחד בבית, בילוי ביתי עם ערך מוסף
אכן, אף אחד לא מושלם! לכולנו יש חסרים שהיינו רוצים למלא, השאלה מה אנחנו עושים ואיך אנו מתמודדים? למשל כשאנו נקלעים למצב בו החולשות שלנו נחשפות בפני הסובבים אותנו? 'בחזית הכיתה' מבוסס על סיפור אמיתי שנכתב על ילד בשם בראד כהן, הסובל מתסמונת טורט שגורמת לו להשמיע קולות של נביחה ללא שליטה ולהיראות מוזר וחריג. בראד בבגרותו בוחר באומץ רב להיות מורה, ונתקל בסירובים וקשיים רבים, אבל הוא לא מוותר… בקיצור, הנה הקישור, אז אין תירוצים, https://www.youtube.com/watch?v=p12AiVU2dEA
איך הסיפור של בראד כהן קשור לפרשה שלנו?
בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מתגלה בפני משה רבנו ומבקש ממנו ללכת ולדבר אל פרעה. משה בתגובה- מסרב כי אם בני ישראל, עמו, לא הקשיבו לו מדוע שישמע אותו פרעה, הרי הוא, משה, כבד פה, עם קושי בדיבור, כאמור-
(יא) בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות פרק ו')
הקב"ה ממשיך להפציר במשה, ומשה מסרב פעם אחר פעם. אך ה' לא מוותר ומתעקש כי הוא, משה, האדם המתאים ביותר לתפקיד. בסופו של דבר, הקב"ה שולח את אהרון, אחיו של משה לעזור לו, אך עדיין נדרש ממשה לדבר בפני ציבור גדול ולמרות הלקות בדיבור, הוא מצליח לעשות זאת בהצלחה ובמשך תקופה ארוכה וכה משמעותית. משה רבינו מוציא את עם ישראל ממצרים ומנהיג אותו 40 שנה במדבר. במימוש שליחותו הוא מגלה אכפתיות נדירה לעניות דעתי, ומקדיש את חייו לטובת עם ישראל במסירות נפש מעוררת השראה ללא כל אינטרס אישי.
בראד כהן, הילד עם הלקות של תסמונת טורט התמודד עם קשיים וביקורת נוקבת של הסביבה, לקות גלויה ובוטה שלא ניתנת להסתרה. בראד השמיע ללא שליטה קולות של נביחות כלב במהלך שיעורים, קונצרטים, דייטים, וכו'. למרות זאת, הוא בחר לראות ולחוות את תסמונת הטורט כמורה ומלווה שלו שהפך אותו לטוב, רגיש, אכפתי ויצירתי יותר. בזכות אימו, מנהל בית הספר בחטיבה שלו, אחיו, ובעיקר בזכות עצמו, הוא התגבר והפך את מוגבלות תסמונת הטורט להזדמנות לצמיחה והשפעה. בראד כהן שמר על גישה חיובית, התנהל בפתיחות ואמונה שהוא יגשים את מימוש שליחותו ויעודו דווקא בזכות המגבלה עימה נולד.
משה רבינו, והילד בראד כהן שרצו להתרחק מאור הזרקורים ובטח לא להיות נואמים ומנהיגים, מחזקים וממחישים לנו שאנו מסוגלים להשיג הרבה יותר ממה שהיינו חושבים שמצוי בתחום היכולת שלנו.
מה הקשר בין צפרדע לכעס?
לאחר שמכת הדם לא שכנעה את פרעה לשלוח את עם ישראל, המשיך משה למכת צפרדע. נשאלת השאלה כיצד התפשטה הצפרדע על כל ארץ מצרים?
רבי עקיבא מביא לכך הסבר: "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים". כלומר, מי שהפיץ את הצפרדע למעשה היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.
הסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל) בספרו "ברכת פרץ" שאל על כך שאלה מבריקה. המצרים ראו שכשהם מכים את הצפרדע היא מתחלקת לצפרדעים נוספים – אז למה הם המשיכו להכות אותה?
התשובה של הסטייפלר לשאלה חשובה מאוד. התשובה משלבת פסיכולוגיה עמוקה ומוסר ישר:
הוא מסביר שכזו היא מידת הכעס – אנשים ממשיכים לכעוס, וחמתם בוערת, והם מנסים להתנקם, אבל זה רק מוסיף רוע ומירמור בעולם. העיקר להוציא את הכעס, להכות ולהעניש. אם המצרים היו שומרים על קור רוח, מכת הצפרדע לא הייתה הופכת לאסון גדול כל כך. מי שהפך אותה למכה כל כך נוראית היו דווקא המצרים!
"כך הוא בכל מקום שכועסים", הוא כותב, "כי אם ישמעו חרפתם – ולא ישיבו, אז ישתקע (יישקע) הדבר לאט לאט. אבל כשמגיבים למי שכנגדו – הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה". הוא מוסיף ומסביר שמידת הכעס מנסה לשכנע אותנו להשיב מנה כפולה, אבל אם נחשוב לרגע בשיקול ובישוב הדעת הרי שטוב ועדיף לעבור בשתיקה על העניין, לפחות עד יעבור זעם. ראית צפרדע? ראית מריבה? קח נשימה עמוקה אל תתלהם ותוסיף על הקיים.
הסטייפלר מסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כשאדם נפגע ממישהו, יש לו צורך לנקום ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד – לכן יחפש להגיב בצורה פוגענית. הפוגע המקורי – ישיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום במי שפגע בו, וכך נוצר מעגל קסמים חסר תכלית של ניסיונות נקמה המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה, ופירוד שהשלכותיה מזיקות לכל הקשורים בה. לכן, נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות שכזה.
ממכת הצפרדע אנו לומדים לימוד חשוב ביותר לגבי אופייה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח מועד. בהקשר הזה אני ממליצה בחום על קריאת איגרת הרמב"ן. http://www.tfilah.org/brachot/igeret_haramban/
מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו, לשלוט על תגובותינו ושנצליח לנתב את כעסינו למקום מקדם, מרגיע השומר על יישוב הדעת. ושנצליח לבחור לראות ולחוות את החסרים שבחיינו כהזדמנות לצמיחה והשפעה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך!
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל
פרשת ויגש- תקציר- חלק 1
השבוע פרשת ויגש, הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית שממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה ברגע של מתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? יהודה ניגש ליוסף ומבקש להציל את בנימין; הוא הרי הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו. יהודה נחוש בפני יוסף שישחרר את בנימין, ומשתף אותו כי חיי אביהם בסכנה אם לא יוחזר בנימין הילד בשלום לביתו. יוסף שמתרגש מדבריו, פורץ בבכי, ואז מגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולקרוא ליעקב להצטרף ולבוא למצרַיִם.
כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא יורד למצרַיִם, והמשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן. באותו הזמן הרעב בארץ מצרַיִם גובר ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם.
פרשת מקץ- תקציר הפרשה
התקציר-
השבוע פרשת מקץ היא הפרשה העשירית בספר שמות והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף. יוסף, שישב עשר שנים בבית האסורים במצרים נקרא לפתור את חלומותיו של פרעה, ובעקבות הפתרון המוצלח, יוסף מתמנה למושל מצרים והוא האחראי לאגירת המזון בשנות הרעב ולמכירתו בשנות השובע. כשהרעב מתגבר בארץ כנען, אחי יוסף באים לקנות לחם. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון אחיו ודורש מהם שיבואו בפעם הבאה עם בנימין, אחיו הצעיר, וכאשר האחים מגיעים שוב, יוסף מפליל את בנימין ודורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם כאות וכהכרה כי נקלעו לטרגדיה משפחתית חדשה. הם תופסים את יוסף בביתו, ניגשים אליו ונופלים ארצה לרגליו. יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אך יוסף איננו מסכים. 'הפושע' צריך לשלם את המחיר. בנימין יישאר במצריים, וכל יתר האחים יעזבו את המקום וישובו לביתם. וכך במתח הזה מסתיימת הפרשה השבוע.