תגית: מצוות

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.

המצווה השנייה, היא תיאור של חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, והעם יקבלו אותם במענה של- אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבינו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב מה', ותיאור המחויבות של העם לשמור את המצוות, " ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי; "הלכות מלחמה" ודיני ירושה ממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, כולל:
1.) כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; ההחלטה והבחירה ביציאה למלחמות השונות של עם ישראל
כפרט וככלל צריכה לבוא מתוך שיקול דעת, מוסר ובירור ולא מתוך הסתנוורות.
2.) מצוות השבת אבידה; באופן כללי יש להכריז על כל מציאה ולאף אחד אין רשות לקחתה. רק כשאין סימנים על החפץ, בצורת הנחתו או מקומו – אז חז"ל התירו לקחת אותו.
3.) מצוות שילוח הקן- אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם.
4.) אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו חובה עליו להתקין מעקה בגג. אסור לסכן את אלו השוהים בגג
5.) איסור להסגיר עבד שברח מאדוניו;
6.) האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו; למנוע את הסבל שנגרם לבעלי חיים שבעליהם החליטו לחסוך בזמן, ורתמו את החמור ואת השור שכוחותיהם שונים לאותה המחרשה.
7.) הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, ע"פ הצורך. גם כאן אסור להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
8.) "לא תחסום שור בדישו" – בשעה שהבהמה עוסקת בעבודתה יש להתיר את פיה ולאפשר לה לאכול מן התבואה כאוות נפשה.
9.) אדם רעב, ההולך בדרך, ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בכליו ולקחת מן הכרם
10.) בין איש לאישה- דיני גרושים ונשואים
11.) יבום וחליצה – במקרה שאחד האחים מת והשאיר את אשתו בלא בנים מוטלת החובה על אחד מאחיו ליבם את אלמנתו ולקחתה לאשה. במידה והאח אינו רוצה להינשא לאשת הנפטר, יש תיאור של טקס החליצה הפוטר אותו מהנישואין לאלמנת אחיו.
12.) חובת קיום נדרים
13.) נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, מתנות עניים – "פאה" – השארת קומץ תבואה שגדלה בקצה השדה. "לקט" – אסור ללקט את אותן שיבולים הנושרות מן היד בזמן הקצירה, איסור הלוואה בריבית, איסור השהיית שכר שכיר, דיני לקיחת משכון, דיוק במידות ומשקלות ועוד.
14.) בסיום הפרשה מוזכרת גם המצווה למחות את זכר עמלק.

 

השבוע פרשת עקב שהיא הפרשה השלישית בספר דברים. הפרשה פותחת ב-
" (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ…" (דברים ז')
משה רבינו ממשיך בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. תחילה משה מחזק את שומרי המצוות ומודיע להם מה השכר הצפוי להם- אם תשמרו את כל מצוות התורה ותקפידו גם על אותן מצוות קלות הנרמזות במילה "עקב" כמו במצוות החמורות, אז גם יחסו של הקב"ה יהיה בהתאם, יקיים ה' את הברית שכרת עם אבותינו, שכר של תבואה טובה, בריאות, וניצחון על האויבים.
משה מחזק את לב בני-ישראל לקראת הקרב הגדול על הארץ, הוא מציף את הספקות והפחד של בני ישראל מפני עמי הארץ, אך משה רבינו מבטיח את עזרתו הנאמנה של הקב"ה כשם שעזר להם בכל שנות המסע במדבר. הוא מתאר את ההתגברות על העמים השוכנים בארץ ישראל, וסילוק של כל העבודה הזרה, סילוק עבודת האלילים.
משה מתאר את שבחה של ארץ ישראל ומזהיר את עם ישראל שלאחר שהם יתמקמו, ישגשגו ויצליחו בארץ המובטחת שלא ישכחו להוקיר את עזרת וחסדי ה' בהצלחה ויסתמכו על גבהות ליבם, "כוחי ועוצם ידי". בהקשר זה הוא מזכיר ומתאר להם את חטא העגל ושאר חטאיהם במדבר.
משה רבינו מסביר לבני ישראל את תורת הגמול, שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן. ה' מבקש מעם ישראל לשמור את מצוותיו תוך הבטחה להעניק לו מכל טוב הארץ.
בסיום הפרשה מפרט משה את השכר והעונש בקיום או אי קיום מצוות התורה, זו למעשה הפרשה השניה של קריאת שמע שתחילתו במילים "והיה אם שמוע…". כשישראל שומרים על המצוות – גשמי ברכה באים בזמנם והיבול פורה, אך כשהם סרים מהדרך הטובה – הבצורת מגיעה והארץ לא מצמיחה דבר. כדי שיזכרו לקיים את המצוות, משה רבינו מצווה אותם לכתוב זאת בסימנים על היד והראש (תפילין) ובכניסה לבתיהם, בפתחי הבית (מזוזה). והציווי הנוסף הוא לחנך, ללמד ולהעביר דברים אלו לדור הבא.

 

פרשת עקב מתארת את מנגנון השכר והעונש. האם התכוון משה רבינו לומר לנו שאם נתנהג יפה נקבל שכר ואם לאו, ה' יעניש אותנו? מה הרעיון של מנגנון השכר והעונש? עם ישראל ממש בפתח ארץ ישראל והנושא שבחרתי השבוע הוא לא הגבולות הגיאוגרפים של ארצנו אלא הגבולות בחיינו. למה גבולות? מה מטרתם של גבולות בחיינו? האם אנו יודעים ומסוגלים להציב לעצמנו גבולות, ויותר מזה האם אנו עקביים או מעגלים פינות?

כולנו לעניות דעתי נסכים שיש זהות בצורך להצבת גבולות לילדים וגם למבוגרים, אחרי הכל בכל מבוגר יש ילד/ה; זהו אותו עולם רגשי שלנו שנותר רגיש, זקוק לאהבה ובטחון, זקוק לתחושה טובה ואותנטיות. והשבוע הפרשה שלנו נותנת לנו גבולות! משה רבינו שממשיך את נאום הפרידה שלו מבני ישראל מסביר בבהירות, ממש נותן טיפ עסקי, שאם נדע להציב ולעמוד בגבולות הניתנים לנו, החוקים והמצוות, חיינו יהיו טובים ומטיבים יותר, השכר מובטח. יש ממש תיאור של הזכות וההבטחה בקיום המצוות במילים מעשיות, חיבור ממשי של הרוחניות עם הגשמיות, "(ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. (ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ…. (יג) וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. (יד) וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ…" (דברים יא')

יש אומרים שהעיקרון החשוב ביותר להצבת גבול הוא שהצד השני יוכל להבין היטב מהו הגבול, מדוע הוא שם ושהגבול הזה לא מאיים עליו ולא נועד לפגוע בו, ולכן, הוא מצריך אמון הדדי של המחנך והחונך. בחיים שלנו אנחנו רואים וחווים שגבולות נמצאים בכל מקום. כילדים כל הזמן שמים לנו גבולות, לא לאכול יותר מדי ממתקים, לא לחזור יותר מדי מאוחר, והילדים מחכים להיות גדולים כדי שיוכלו להשתחרר מהגבולות האלה. אבל גם כשגדלים מגלים שאמנם אף אחד לא מגביל אותנו מתי לחזור, או כמה ממתקים לאכול אבל יש גבולות אחרים משיקולים אחרים- מי שאוכל בלי גבול נהיה שמן ומעלה את הסיכון לבעיות בריאותיות, ומי שחוזר מאוחר הביתה לא מצליח לקום לעבודה ומסתכן שיפטרו אותו…וכך אנו מגלים שלכל דבר יש גבול. בסוף היום, החיים עצמם הם מוגבלים.
אחד החלקים הכי מאתגרים בתפקיד ההורות, הוא הצורך לעיתים להיות קשוחים, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. בפרשה זו מנגנון השכר והעונש של ה' מולנו, זהה למנגנון ההורים שמציב כללים וגבולות להתנהגות של ילדיהם, וזה לא משום שהם לא אוהבים אותם, להיפך! הם רוצים לעזור להם להיות הכי טובים שאפשר, ושיהיה להם הכי טוב שאפשר.
המילה גבולות ישר מעוררת את התחושה של הגבלה, צמצום, מגבילים את החופש שלנו, אבל לא פעם בפרט בעידן השפע בו אנו חיים הגבולות הללו מכוונים אותנו למקום אחר, יותר טוב, יותר ממוקד, מאפשרים לנו להתעלות מעל המשוכה, להתגבר, להשתפר, ויתכן שאותו גבול שהוא עצירה חיצונית אפילו מכוון אותנו יותר פנימה, למצוא את האושר, הנחת שלנו שלא תלויים במשהו חיצוני לנו, ולמעשה מצויים בנו פנימה. במילים אחרות, אותם גבולות יכולים למעשה לשחרר אותנו🤓

גבולות בריאים מאפשרים לנו עצמאות במחשבה ובפעולה, בריאות פיסית ורגשית; הם מאפשרים לנו להיות בהתקשרות עם אחרים מבלי לאבד את הזהות האישית שלנו, הייחודיות, או עצמאותנו. הצבת גבולות היא הכרחית. גבולות בריאים מגינים ושומרים על הערך העצמי, מאפשרים מערכות יחסים בריאות, ומאפשרים לנו לעשות בחירות שקולות ומקדמות. הווטסאפ למשל הוא דוגמא למרחב שבו אין גבולות, ואנחנו כל הזמן מוצפים במחשבות של אחרים, מסיח את הדעת ומפריע לנו להתכנס, להתרכז ולהתמקד, וזה הופך את התפקוד שלנו לפחות יעיל ואפקטיבי.
קראתי פעם שהורות, בשפת המקצוענים, היא כמו משענת של כיסא, וילדים אוהבים להישען על משענת שהיא יציבה. כי כשהמשענת גמישה, בכל פעם שהילד דוחף, המשענת נוטה לאחור, ולילד לא ברור שיש לו על מה להישען.
גבולות הן מלשון גב – מקנים תחושת יציבות וביטחון לנו ולילדינו. הגבולות המתוארים בפרשת עקב הם החוקים והמצוות שנתן לנו, לעם ישראל, משה רבינו כולל התזכורות לקיום אותן מצוות שהם התפילין על ראשנו והמזוזות בפתחי ביתנו, פתחים שבהם אנו חולפים בשכיחות גבוהה. אנחנו לא אוהבים את ההתניה בין ההבטחות הטובות לבין תוצאותיהן. כלומר, 'במידה ונלך בדרך המצווה יהיה לנו כך ואם לא – לא'. אבל אין אדם בוגר שאינו מבין שכדי להרוויח, להתקדם ולצמוח צריך להשקיע, להתגבר ולהשתדל, ולא פחות חשוב צריך הכוונה, שגם ברגעי החולשה שלנו שבהם אנו נוטים לוותר לעצמנו, וגם לנוכח השפע והפיתויים המרובים, הגבולות יסייעו לנו להתמקד ולהתקדם בנתיב שבו אנו רוצים להלך.
החיים צופנים בחובם שינויים רבים. עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. עולם שבו הילדים וגם מבוגרים חשים בלבול ופחד, ולא ברור להם מה מצפים מהם ובמה שגו. ולאלו הסקרנים שבנינו עולם ללא גבולות יכול להוות סכנת נפשות של ממש.
הילדים גדלים ומתבגרים, יכולותיהם וצורכיהם משתנים, ולכן זה מצריך מאתנו ההורים עמדה בהירה, ברורה ועקבית של הגבולות המוצבים. אותו שכר שמתאר משה רבינו לקיום אותם גבולות, מצוות, הוא אותו משוב חיובי וחיזוקים שכולנו זקוקים להם כדי לשמר ולפרגן להתנהגות ולהתנהלות שלנו כפרטים ובטח כחברה בריאה וצומחת, ולהיפך.
כלומר, השכר על המצוות, הינו סיוע לאדם כדי שיתמיד בקיומן של המצוות. ואסיים בדבריו של הרב אייל ורד בפירושו של השפת אמת-
"כל עיניין המצוות איננו רק הביצוע, בוודאי לא הביצוע שרק רוצה להיפטר מהחיוב או ביצוע על מנת לקבל שכר- גם הוא אינו רצוי כאן בספר דברים. השכר אינו הנושא, ואפילו המצווה עצמה אינה הנושא. הנושא הוא האהבה." האהבה שבעצם יכולה לצמוח דרך אותם המעשים המיוחדים הללו שנקראים מצוות, ובכך פרשה זו היא המשך טבעי שנותן מענה לציווי שקיבלנו כבר בפרשה הקודמת, הציווי לאהוב.

שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

רעיון נוסף ע"פ חב"ד והחסידות-
"נאמר ב'תניא' (פרק ל"ז): "הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה". כך גם לגבי העונש מובא הפסוק "תייסרך רעתך" כהוכחה לכך שהעונש הוא פועל-יוצא מהחטא עצמו. כלומר, לתורה ולמצוות יש תכונה של השפעה על מציאות העולם במובן של שכר או של עונש: אם מקיימים את המצוות, הן עצמן מולידות ומביאות שכר; ואם אין מקיימים אותן, מוליך עצם החטא לתוצאות שליליות, לעונש."
שבת שלום😍

 

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבינו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.

משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.
משה רבינו מצווה את עם ישראל לזכור את מעמד הר סיני, ואת האיסור עַל עֲבוֹדָה זָרָה! רגע לפני הכניסה לארץ מזהיר משה את העם שאם לא ישמרו על מצוות התורה ויעבדו פסלים ואלילים אחרים הם יוגלו מעל אדמת הארץ הקדושה והקב"ה יפיצם בין אומות העולם.

מיד לאחר מכן, משה רבינו מבדיל שלוש ערי מקלט לאותם אנשים שרצחו בשגגה וברחו מפני נקמת משפחת הנרצח הרוצה לגאול את דמו. מאחר שמשה רבינו עצמו לא נכנס לארץ הוא קבע כ"ערי מקלט" רק את הערים בעבר הירדן המזרחי שנכבשו בדרך לארץ ישראל.

משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו

הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות.

1. ה' הוא האל היחיד
2. אסור להתפלל או לעבוד אל אחר, איסור על עבודה זרה
3. אסור לשאת את שמו של ה' לשווא
4. יש לשמור את השבת ולא לעבוד בה
5. יש לכבד את ההורים
6. אסור לרצוח
7. אסור לנאוף
8. אסור לגנוב
9. אסור להעיד עדות שקר
10. אסור לחמוד

משה רבינו מצווה כאמור את עם ישראל לשמור עליהם ועל כל שאר המצוות, ומסכם בפסוק המוכר-

"(ד) שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד." (דברים ו')

המשך דבריו של משה הם המקור לקריאת שמע שאנו קוראים מספר פעמים כל יום, הקריאה כוללת מספר מצוות חשובות:
"שמע ישראל . . ה' אחד" – מצוות אחדות ה'.

"ואהבת את ה' אלוקיך" – מצוות אהבת ה'.
"ושננתם לבניך" – מצוות לימוד תורה.
"ודברת בם . . בשכבך ובקומך" – מצוות קריאת שמע, פעמיים ביום.
"וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" – מצוות תפילין.
"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – מצוות מזוזה.

משה ממשיך ומזהיר את בני-ישראל מפני הסכנות האורבות להם מבחינה רוחנית בכניסתם לארץ וכיצד עליהם להתגבר עליהן.

 

איך אפשר לשמור כל הזמן על כל החוקים?
התיאורים בפרשה דיי מלחיצים. ישנם פסוקים רבים וקשים המתארים את העונשים הצפויים לבני ישראל במידה ולא ישמרו על חוקי ה', ויקיימו תורה ומצוות. לאחר קריאת העונשים הצפויים לבני ישראל, נוצרת תחושה שאין לנו סיכוי להימלט מהעונשים הכבדים שיגיעו, למרות זאת בפרשה מובטח לנו שלמרות המעשים הקשים והחטאים באפשרותנו להפסיק את הקללות- איך?
והתשובה – אם עם ישראל ישוב מדרכו הרעה, יתחרט וישמור על חוקי התורה, מבטיח לו ה' לזכור את הברית שכרת אתם, ברית אבות, ויסלח להם. למרות זאת, כולנו יודעים שאין באפשרותנו לנהל ואו לשלוט בהרבה מתרחישי חיינו. אין משרד שבו אנחנו יכולים להתלונן, או לתבוע ממנו שנים מבוזבזות.
בפרשה זו אנו מקבלים תזכורת שבחיים יש תרחישי אסון ואתגרים, והתורה, מלשון הוראה, היא ספר הוראות רב תכליתי לחיים. התורה מציגה את תסריטי החיים וההשלכות לבחירות שלנו. פרשת "בחוקותי" (מלשון לחוקק ולהטמיע בתוכנו) אומרת לנו לקחת את החיים ברצינות בכדי להגדיל את הסיכויים שלנו לאושר ושלווה.
כל נושא העונש והשכר בתורה הוא תוצר של סיבה ותוצאה. ע"פ ספר החינוך המצוות נועדו עבורנו בכדי לאזן בין הגשמיות לרוחניות. למשל- מתן צדקה, לגמרי בשביל לחנך אותנו לפתח רגישות לאחר, להתחשב, ולצאת מהאגואיזם שלנו. והשבת? נותנת לנו פסק זמן מהמרדף השבועי שלנו לעבודה, לחומר ולכסף. השבת מאפשרת לנו להתפנות לעצמנו, למשפחה שלנו ולחברים. כלומר, המצוות מאפשרות לנו ללמוד, להתפלל, לעסוק ברוחניות ולממש בפועל את הלימוד ולא להישאב ולרדוף כל הזמן אחר החומר. המצוות נועדו בכדי לבנות אותנו, לבנות אדם מתוקן (מלשון התקנת תוכנה משודרגת). התורה היא החיים בעולם הזה, ומה שמניע אותנו בחיים אלו הם האהבה, כביכול השכר, והיראה, כביכול הפחד מהעונש.
כלומר, "אהבה ויראה הן, מטבען, שני רגשות שונים ומנוגדים. אהבה מעוררת תשוקה להתקרבות ולדבקות, ואילו יראה מעוררת רתיעה, פחד וריחוק. גם הדרכים לעורר רגשות אלה שונות זו מזו… אולם הרמב"ם כולל את שני הדברים יחדיו: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים וכו' ". גם בהמשך אנו רואים שאותה התבוננות מביאה הן לידי אהבה והן לידי יראה. כשהאדם מתבונן בגדולת ה' – "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם יתברך". ומוסיף הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה". שתי התחושות הללו יכולות וצריכות לשכון בעת ובעונה אחת בלב כל אדם, ואין ניגוד ביניהן. כל אחד ואחד יכול להגיע לידי כך על-ידי לימוד וידיעה ועל-ידי התבוננות בדברים אלה. ועל-ידי עצם ההכרה בגדולת ה' ואהבתו ויראתו, מתקשר האדם עם הקב"ה ומצליח לדלג על המרחק האין-סופי שבין הנברא לבין בוראו."(הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 32)
הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה איננה יכולה להתרומם, והאדם איננו עולה אל-על. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים הכרחיים בעבודת השם. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, 'הכנפיים' מתעוררות לחיים. כך גם בגשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, וכך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה, המצווה מתעוררת לחיים.
אנו נלחמים בפחדים, ומעדיפים לא פעם להדחיקם, הם אינם נעימים, ולכאורה הם משתקים, מנטרלים, ומגבילים מהדברים שיש ללמוד להתמודד איתם. בהתבוננות בילדיי לא פעם אני רואה את היראה והקושי שהם חווים והאהבה העצומה שאני חשה כלפיהם מעוררת מיד את הרצון שלי לגונן עליהם. אבל אני מבינה שבכדי שהם יצמחו לגרסה היותר טובה שלהם, ההתמודדות עם הפחדים הללו היא הכרחית.
שני התנאים הללו של יראה וחיבה, הם הכרחיים לסלילת דרך לצמיחה והתפתחות והטמעת מסרים. ילד יתקשה להקשיב למבוגר שהוא איננו מכבד, וירא. גם מסרים של מבוגר שיש לו כלפיו רגשות שליליים, לא ימצאו נתיבות ללבו של הילד. ועל כך אמר רבי אלעזר הלוי: "היראה והאהבה, הן הכנפיים למצווה". תפקידנו כדמות לחיקוי, להתייחס ברצינות ולהוות דוגמא אישית ראויה.
יצירת מערכות יחסים, שבהם יש כבוד והערכה הדדיים, הן הכרחיות להצלחת חינוך הדור הצעיר. עלינו להקדיש מאמץ מיוחד להתייחסות, לאמון, לפתח הבנה לתהליכים של צדק, מוסר, אכפתיות והדדיות.
היראה והאהבה יחד הם מרכיבים חשובים בתפקיד ההורי שלנו לחינוך ילדנו. ילד צריך חום ואהבה שמתבטא לרוב במילים טובות, ומתן תשומת לב בדרכים שונות. זה מקנה לו תחושת בטחון עצמי, וחוסן נפשי כלפי הסביבה.
עלינו לפתח את היכולת שלנו לראות את הדברים הטובים של ילדינו, ולעודד אותם. כאמור, אין סתירה כלל בין אהבה ויראה. יש ביניהם יחסי גומלין משלימים וחיוניים; ניתן להרבות אהבה, ובו בזמן לשמור על יראה גדולה. כך יוצרים גבולות ברורים בחינוך הילדים, ואסור לנו לוותר להם כשהם חורגים מהגבולות. וילדינו מבינים זאת היטב. אני יכולה לנזוף על הבת שלי ששכחה לפנות את הכלים, וזמן קצר אחרי כן היא תבוא להתרפק עלי, ולקבל חיזוק.
אכן, סמכות הורית דורשת את שני הקווים – יראה ואהבה! היראה שומרת על האהבה.
האהבה היא הרגש הראשוני המצוי בטבעיות בנפשנו הבריאה כלפי סביבתנו, והיא רצון להתקרב אל האחר, להשפיע ולהעניק לו. בהמשך, מגיעה היראה ומאזנת את האהבה, היראה היא תחושת ריחוק, פחד שחש האדם כלפי האחר.
כך גם מערכת היחסים שלנו עם הבורא, כל המערכת של שכר ועונש בתורה הם ביטויים של אהבה ויראה בכדי שנצליח בתיקון עבודת המידות שלנו, ושנזכור-
"בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה". (פרקי אבות פרק ד', משנה ב')
במילים אחרות, עצם עשיית מצוות ה' כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה – היא השכר, שכר שכולו רוחני.
מי ייתן ונצליח לשלב את האהבה והיראה שבנו בעבודה לשם שמיים, ולהוות דוגמא אישית ראויה לילדנו שיגדלו, יתפתחו ויצמחו להיות אנשים טובים ואכפתיים ורגישים לסביבתם. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לעילוי נשמתו של משה בן חנה רבקה, לעילוי נשמתה של אביבה בת מזל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.