הפטרת פרשת יתרו היא בספר ישעיהו פרק ו' וחלקים מפרקים ז' וט'. ההפטרה עוסקת בהקדשתו של ישעיהו לנביא, בחזונו בו ראה את ה' בדומה למעמד הר סיני ובשליחותו.
מסביר הרב יואב אוריאל-
"בפרשת השבוע אנו קוראים על מתן תורה – ירידת דבר ה' מן השמים אל הארץ. במעמד נתינת התורה נוצר חיבור בין העולם התחתון לעולם העליון כאשר הקב"ה ירד אל הר סיני, ומשה עלה אל ההר. בהפטרה אנו קוראים על אחד מן המקומות המרכזיים בתנ"ך שבהם יש מימוש וביטוי מפורש של החיבור בין השמים והארץ. בנבואת המינוי של ישעיהו לנביא הוא 'עולה' לשמים ורואה את המתרחש בהיכלות העליונים של מלך מלכי המלכים. ברור לכל שמעמד הר סיני הוא עיקרה של הפרשה, והפטרה שנקבעת לפרשה מעין זו, ראוי שתקביל ותתאים לעניין מתן תורה… מסתבר שביקשו להקביל בין שתי ההתגלויות: בין זו שבסיני לבין ההתגלות בהיכל, לה זכה ישעיהו."
אומר על כך הרב יהודה שביב זצ"ל שאנו למדים כי החיזיון בסיני לא היה חזיון חד פעמי אלא פתח להתגלויות נוספות. אומנם ההתגלות בסיני הייתה לעיני העם כולו לעומת ההתגלות של ישעיהו שהייתה לו לבדו, הוא אומנם התבקש להביא את דבר ה' אל העם, אבל חווית ההתגלות הייתה חוויה נבואית פרטית של הנביא ישעיהו.
הרב שביב זצ"ל מוסיף- "ואולי נקבעה נבואה זאת כהפטרה כדי ללמד שאף ההתגלות בסיני היה בה עניין ליחידים. העובדה שכל העם ראו יחדיו, לא ביטלה את האמירה המכוונת לכל אחד ואחד אישית. – "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד… כי עם כל אחד ידבר – ולכל אחד יצוה" (רמב"ן בפירוש לכתוב "אנכי ה' א-להיך". כ', ב). ולפי מדרשי חכמים לא רק שכל אחד שמע, אלא כל אחד קלט לפי כוחו ודרגתו. וכך דרשו: "'קול ה' בכח' – בכוח של כל אחד ואחד: הבחורים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן" (שמו"ר פרשה כט, א). ובמדרש תנחומא שנינו:.. "ואל תתמה על הדבר הזה, שמצינו במן שיורד לישראל וכל אחד מהן טועמו כפי כחו, ואם המן כך – הדיבור על אחת כמה וכמה".
כלומר, "נמצא אז כל עם ה' נביאים וכל אחד הוא בחינת שליח, כמוהו, כמעט, כישעיהו. והרי בערב ההתגלות במעמד הר סיני הוצב בפני העם אידיאל עצום: " ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"" (י"ט, ו). כל העם, על כל מרכיביו, קדושים וכולם נחשבים "כוהנים", וזה מה שמייחד את עם ישראל הנמצא בארצו.
בהפטרה מצטיירת תמונה מדכדכת. ישעיה מעיד: "בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב" (ו', ה), ונבואה קשה ישעיהו חוזה לעם: "שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם … ורחק ה' את האדם (ו', יא-יב). נראה כאילו מכל החזון של מעמד הר סיני לא נותרו רעיונות או אנשים שיגשימו אותן. אבל מכוחה של ההתגלות הראשונית בסיני, מגיעה גם תקווה כי למרות כל המעידות, אם אך נראה ונשמע ונבין אז- "ושב ורפא לו (ו', י), עדיין קיימת אפשרות של תשובה ורפואה, ואם גם 'גוי קדוש' נראה כעומד לכלות, הרי שארית תיוותר – "זרע קדש מצבתה" (ו', יג).
מכנה משותף נוסף לכל חלקי הפרשה הוא "השלום". פגישת משה עם חותנו יתרו, אשתו ציפורה, וילדיו הייתה ברוח לשלום (שמות י"ח, ז). עצם הגעתו של יתרו למחנה ישראל מעידה על בשורה של שלום, ועצתו בארגון מערכת המשפט הייתה כדי ש"…גַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם." (י"ח, כג). שלום בקרב ישראל בהיותם 'כאיש אחד בלב אחד' (ביאור רש"י י"ט, ב) הוא שאיפשר את קבלת התורה.
כפי שכתב הרב שביב זצ"ל- "כל-כולה של התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם – "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'" (רמב"ם סוף ספר זמנים). התבוננות בעשרת הדיברות תגלה כי כל עצמם של הדיברות לעשות שלום באו."
נסיים ב- "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל". אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך,
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.