תגית: מסע

השבוע ה' מצווה את אברם, "לֶךְ-לְךָ", שתי מילים שבצידן ה' מעניק לאברם ברכה, ייעוד והבטחה. הצו הוא לעזוב את המולדת וללכת אל ארץ לא נודעת, " אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"…, שהיא הייעוד, ואברם אשר יהיה לעם, "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פסוק ז), ההבטחה, יביא ברכה לאנושות. נראה כי פרשת בראשית ופרשת נח משמשות מעין מבוא קצר לתנ"ך כולו; ואילו עיקרו של התנ"ך מתחיל, כאמור, ב"לך לך". שתי מלים קצרות אלו בתחילתו של הפרק אשר מבטאות את התהליך הנפשי והפיזי של התנתקות והגירה:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא ל- פיזי.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם- רוחני ונפשי.

 וכך כתב הרש"ר הירש (1808-1888): "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההליכה לבד קשה. נדרשים אומץ לב, אמונה וחזון כדי ללכת עם האמת שלנו.

 השבוע, ביום שלישי, פעמיים כי טוב, ניגשנו, אזרחי ישראל, לקלפיות לבחור בבחירות לכנסת ה-25. חוויה שהפכה מוכרת מידי. חמש מערכות בחירות בתוך פחות מ-4 שנים, מי היה מאמין. חודשים של קמפיינים, שוב צועדים לקלפי, ושוב משאים-ומתנים קואליציוניים מייגעים. אנחנו, עם ישראל, לא מצליח להגיע להכרעה מי יהיה המנהיג שיקים ממשלה ויוביל אותה ואותנו עד לתום הקדנציה. הבחירות לכנסת ה-25, הסיבוב החמישי, מגיעות אחרי שנה וכמה חודשים של כהונת ממשלה שהוקמה באופן שנוי במחלוקת.  איך ה"לך לך" הביא אותנו עד הלום? בסופו של דבר, הרוב מבקש לחיות בכבוד תוך שמירה והקפדה על ערכי החוק והדמוקרטיה. האם הכנסת הולכת עם האמת שלה ? האם שכחנו קצת מה הייעוד ומה התכלית?

מסבירה הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי,
"הקב"ה פונה לאברהם ומצווה עליו ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע שאין לו יעד ברור. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הגזירה לנוע בעולם מוכרת לנו מאדם הראשון שגלה מגן עדן ממקום מבטחים, ומקין שרצח את אחיו ונדון לגלות. במובן האישי הפנימי, הנדידה מולידה אובדן זהות והקשר. היא עוקרת את העוגן הבטוח, ומערערת את היציבות.
אולם, הקב"ה מבטיח לאברהם כי יתברך בכל המובנים: הוא עתיד להתעשר, להתברך בזרע ולזכות בשם טוב. " ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה  ברכה…" רש"י מעיר שהברכה באה כעידוד וכמענה לחששות המלווים את האדם הנודד…
הנדידה משנה את אופיו של האדם. הוא חווה זעזועים ומתחים. קצב החיים שלו אינו אחיד יותר, וכל התרחשות קלה נותנת את אותותיה על מהלך חייו. הוא חייב להיות קשוב יותר למתרחש, הוא לומד להאזין לצרכים המשתנים של אנשים שונים. הוא מזהה תפיסות ורעיונות. והוא מפתח חדות הבחנה באשר למניעים של אלו העומדים מולו. הדברים הללו מסבירים את תיאור המאורעות השונים שעל אברהם לעבור והמתוארים בפרשתנו. במצרים עם פרעה, בהחלטה להיפרד מלוט, במלחמת המלכים, בשיחה עם מלכיצדק ומלך סדום, ובהכרעה על גירוש הגר. כל המאורעות הללו אינם מתרחשים אלא למי שנודד בעולם ופוגש תרבויות ואנשים…
ערכה של הקביעות הוא בביטחון וביציבות. ערכה של נדידה הוא בערנות, ברעננות ובעימות. האדם ב"גולמיותו", ללא הגנה של חברה וסביבה, עומד נוכח מצבים שונים ומוצא עצמו מחויב למידה של חמקנות, תושייה ועצמאות, יושר, נדיבות וגם עמידוּת. גיוון האירועים מאפשר להוציא את הטמון בו אל הפועל.
המהלך האלוקי המוציא את אברהם מהקשרו פועל שתי פעולות. הוא מסייע בידו לזהות ולחדד את האיכות העברית, אך גם הופך אותו לאב המון גויים. לקוסמופוליטי. קוסמופוליטיות היא תוצאת לואי של הנתק מהשייכות המקורית. היא מעוררת להכיר באינטרסים השונים של כל עם, להנכיח את אנושיותו ואת זכותו לקיום. לספוג רב תרבותיות. בסופו של דבר היא גם מניחה יסודות למחשבה על אחדות וסולידריות  בעולם. בזכות כל אלו אברהם הוא המודל של מנהיג הבריות כולן. "אב המון גויים".
גורלו של העם היהודי אינו שונה בהרבה מזה של אברהם. הגלויות השונות הנספגות בו במשך הדורות צובעות את הגרעין היהודי בצבעים מרובים ומגוונת את תגובותיו. אלו גם מאפשרות הותרת החותם של עם ישראל בעולם כולו ומזככת בנו את הקריאה למחויבות ואחריות לאהבת אדם ולהובלת העולם למקום טוב יותר."

הציווי האלוקי שנאמר לאברם- "לך לך", בעצם נאמר לכל אחד ואחת מאתנו, ללכת אל עצמנו, אל המהות האמיתית והייחודית שבנפשנו. ללכת מהארציות שלנו, כלומר מ- תבניות החשיבה, הרהורים כמו, "מה היה אילו?", אמונות ותפוסי התנהגות שבהן הורגלנו והמעצבים את אישיותנו, ל-ברור אמיץ ואמיתי, "האם כך אנחנו באמת רוצים להתנהג, להרגיש ולחשוב?" הציווי הזה מאפשר לנו להכיר ב'ירושה' שקיבלנו מהבית, והסביבה, ובעצם לבחור את המידות שאנו רוצים לאמץ ולהטמיע כי הן אלו המשקפות את הערכים, האמת ו"האני מאמין" שלנו. אלו המידות שיסייעו לנו להגיע לייעוד, האישי והלאומי.
תכל'ס, הגיע הזמן שלנו כפרטים וכאומה לצאת למסע של מציאת המשותף בינינו. בכל אחת מ-5 מערכת הבחירות התמודדנו עם מספר רב של מפלגות. האם טובת הציבור היא זו שמנחה כל אחד ואחת ממנהיגי המפלגות השונות? האם ניתן להתאחד ולייצר מספר מפלגות מצומצם אך רחב וכולל מגוון דעות המייצג את הציבור הבוחר? האם התכלית היא לצאת למסע שבו נצליח להתאחד תוך שמירה על הייחודיות של כל אחד ואחת? 

וכך מוסיף יצחק אהרון, סופר ומרצה לקבלה, "הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך נדע כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להתקדם.  דעו כי על האדם לנוע תמיד אל עבר מדרגה חדשה. הקבלה מלמדת שכדי לחיות חיים מלאים ומספקים חייבים להתמלא שני תנאים הכרחיים- צמיחה והתחדשות. וכאשר אלה נעדרים האדם חש בתקיעות ותחושת מרירות מתגנבת ומציפה אותו. לכן המסר העיקרי הוא ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית. להדיר את הפחדים מעל במת חיינו, ולזכור שהגיבור אין לו פחד כי עיקר הגבורה בלב ומי שליבו אמיץ וחזק ואינו מתיירא מדבר ממלא את הציווי "לך לך"  והציווי גומל לו בתמורה בחיים מלאי משמעות, עניין והערכה."

 על אחת כמה וכמה הציווי "לך לך" חל על ההנהגה המוליכה ומובילה את הממשלה ואת המדינה כולה. הנהגה המחויבת להגדיר מהו היעד והתכלית, כאשר טובת הציבור לנגד עיניה, היא צועדת קדימה ומאחדת את ישראל מבפנים. כפי שהטיב בנט לומר בנאומו ביד ושם, "אסור לנו לאפשר לאותו גן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת ועם אחד – עם ישראל."

שבת שלום🚶🏻‍♀️❤️🚶🏽‍♂️

בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר אנו סופרים מ"ב מסעות שבני ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד לערבות מואב. ברוב הפסוקים מופיעים רק ציוני מקום ללא תיאור הטלטלות שהם עברו. כלומר, המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

מסבירה המחנכת מירי וסטרייך, "פרשת מסעי עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד. מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו…
הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב"ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה"נעשה ונשמע" במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:" (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות."

יתכן וזו אחת הסיבות לכך שהפרשה הקודמת, פרשת מטות, פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, משמעות ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וחשיבותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. והתכלית היא לא להפר את הברית ולא לשכוח את המסעות שאנו עוברים.
נראה כי המיקוד הוא במסעות שעברו בני ישראל ב-38 שנים שלאחר חטא המרגלים. מסעות נדרשים והכרחיים כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל. בני ישראל התמודדו עם אתגרים ותהפוכות אשר בסופו של דבר הביאו ליצירת קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. במילים אחרות, פרשת מסעי מתארת את המסע שהצליח למרות ואף על פי המשברים.

מתאר הרב דוד מנחם –
בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים. אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים".
אני עם הילדים."

אז לאן לוקח אותנו המסע שלנו? האם המשא שאנו סוחבים משרת או מעכב אותנו? האם מצבים של חוסר נוחות הם הזדמנות לפרוש או לאתגר את עצמנו? מה יהיה עבורנו פריצת דרך במסע החיים של כל אחת ואחד מאתנו?

דרך צלחה ושבת שלום🎁❤️

הפרשה השבוע עוסקת ביציאתו של יעקב מבית הוריו אל הלא נודע בחרן. יעקב, איש תם יושב אוהלים נדרש לעזוב את החממה שבה נולד וגדל, ולצאת לעולם שהוא איננו מכיר ובטח לא נחשף אליו קודם לכן. יעקב בורח מאחיו, עשו, שרוצה להרגו, ויצחק אביו מודיע לו כי תכלית המסע שלו היא לשאת אישה מהמשפחה של אמו, רבקה, שבחרן ולא מהכנעניות. נראה כי יעקב יוצא לדרכו בעל כורחו, בעוד רבקה, אמו, בשעתה, יצאה למסע שלה מתוך הקשבה לקול פנימי, ואילו סבו, אברהם, יצא למסע שלו מתוך ציווי אלוקי, מה שמעורר מחשבה עבורנו- כמו מי מהם אנו יוצאים למסע חיינו?

במסעו של יעקב אל הלא נודע הוא מתפלל, חולם את חלום 'סולם יעקב' המפורסם, ומקבל את ברכת הדרך מה' והבטחה כי הוא ימשיך את דרך אבותיו. בהמשך מגיע יעקב לחרן מתחתן, ומ-ארבע נשותיו, לאה, רחל, ו2 שפחותיהן, זילפה ובלהה, נולדים להם 11 ילדים. יעקב במהלך כל התקופה עובד עבור לבן, דודו וחמו. אומנם יעקב מנסה לסיים עם הפרק בחרן ולחזור לביתו שבכנען- "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי… וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי…" (בראשית ל', פס' כה',ל') תוך שהוא מדגיש את הרצון שלו 'לעשות לביתו', אך לבן מצליח להשאיר אותם ל-6 שנים נוספות.
לכן, לאחר 20 שנות עבודה בחרן נראה כי יעקב זקוק לתזכורת שחרן היא אכן רק תחנה במשימה שלו. ה' מודיע ליעקב שהגיע השעה שעליו לקחת את משפחתו חזרה לביתם המובטח בכנען. מסביר הרב קוק בעין אי"ה, פרק ט אות רס"ג – על חשיבות המרכז שבנה יעקב-
"שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר " (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; " (בראשית כ"ח)  לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ומכל מקום דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחוק אומה שלמה בלאומיותה, כי אם התרכזות למען הוסיף לה ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן דווקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל."

יעקב הוא הראשון שלמעשה בונה את הבית של האומה הישראלית, לא רק של פרט או משפחה. אברהם אבינו שהיה אב המון גויים ומשושלתו יש גם את ישמעאל, היה זה שהביא את מהפיכת המונותואיזם, האמונה באל אחד. יצחק, בנו של אברהם, ביסס את משפחתו בכנען ולא יצא ממנה. איפיין אותו מוטיב 'השדה', והשהייה בארץ ישראל, ומשושלתו יש גם את עשו. לעומת זאת, יעקב הוא שילוב של יצחק ואברהם, מיעקב אבינו שיוצא לגלות ושב לכנען עם 12 השבטים, אין אומות נפרדות נוספות אלא יצירה של האומה הישראלית, השיבה שלה לכנען וחיזוק הברית עם ה'.

אומר הרב אילעאי עופרן- "האידאולוגיה מבקשת להנחות את ההתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת להסביר אותה. פסיכולוג אינו אומר כיצד ראוי לנהוג, האידאולוג אינו מחפש הסברים להתנהגות של בני אדם. האם אנחנו מונעים על ידי הפסיכולוגיה שלנו או על ידי האידאולוגיה שלנו?
אחרי למעלה מ-20 שנה בבית לבן מחליט יעקב לשוב לבית אביו. התורה נותנת שתי סיבות להחלטה זו של יעקב, בראשית ל"א:
פסוק ב – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם."
פסוק ג – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."
לכאורה פסוק ג מייתר את פסוק ב. אם הקב"ה מצווה על יעקב לעזוב את בית חותנו, מדוע צריך לספר לנו שבלי שום קשר, יעקב התחיל לחוש שם שלא בנוח?
לאמונה כוח אדיר, מכונן ומניע. האדם מסוגל לחולל מהפכות עצומות מתוך להט אידאולוגי, אך התורה מדגישה בפנינו כי הצרכים הפסיכולוגיים גם הם הכרֵחַ בל יגונה. לרקע, להקשר ולאווירה שבה מתקיימת הנפש יש משקל רב ביכולת שלה להיענות לציווי האלוהי. האידאולוגיה זקוקה לפסיכולוגיה. אידאל שאינו קשוב לצורכי הנפש סופו שאינו מתקיים."

יתכן, וזו הסיבה שלקח ליעקב שנים רבות להשלים את משימתו בחרן, ההקשבה לצורכי הנפש. יעקב לאחר לקיחת הבכורה מעשו ובריחתו מכנען, בונה את ביתו, שלימים הופך לבית האומה הישראלית, והוא מבין שעליו לעבור מסע אישי של תיקון, של ברור האמת. ובמשך כל 20 שנותיו בבית לבן ניכר כי הוא חווה אותו כסביבה זרה, ולא כבית, הוא זוכר את שליחותו, והוא דבק בדרך של יושר, אמת, אמונה, צניעות וחריצות מה שמאפשר בסופו של דבר לאידיאולוגיה להתממש.

שבת מבורכת❤️

השיעור מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של אימי האהובה, מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל.

השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?

משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם 

מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"

מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו." 

כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.

שבת שלום💓

השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.

הרב דוד אגמון מטיב לתאר את פרשות מטות-מסעי, "שתי הפרשות חותמות ומסכמות את חומש 'במדבר' ומגלות לעינינו את תמונת ההשגחה על כל מסעות חיינו עם דגש על הבחירה החופשית הניצבת בפנינו בכל מסע ומסע."
בפרשת מטות משה רבינו מלמד אותנו איך לדבר, חשיבותה וכוחה של כל מלה שאנו מדברים, שכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. כזכור כתוצאה מההכאה של משה רבינו במטהו על הסלע, הוא לא זוכה להיכנס לארץ ישראל, בפרשות אלו הוא מלמד את כולנו איך לדבר, שלפעמים צריך מטה, אך ההשתדלות שלנו צריכה להיות מיטבית בדיבורנו כך שלא נזדקק למטה.

מבהיר הרב דוד אגמון- "מטה זה מלשון הטיה. המטה מייצג את הכח להטות את פני המציאות לטובה או חס ושלום להפך. בתוך כל אחד מאתנו יש ראש מטה שמנהיג אותנו בפנימיות. מאוד קל לראש המטה הזה ישר להכות, אך עלינו ללמוד איך לנהוג עם המטה בתבונה. בין אם זה נוגע להנהגה פנימית, לחינוך ילדים או לקשרים עם הסביבה. אנחנו נדרשים שהמטה ישמש להנהגה טובה ושהדיבור שלנו יהיה דיבור של אהבה ויפעל את כל מה שצריך לפעול, גם בלי הצורך במטה. לשם כך, עלינו ללמוד היטב את אומנות הדיבור מהתורה. אנו בסיומו של ספר 'במדבר' פה כבר טמונה ההתחלה של ספר 'דברים'. ספר 'דברים' הוא השיא של יכולת הדיבור האנושית. אלה הדברים הטהורים אשר דיבר משה אל כל בני ישראל, ברגעים האחרונים של חייו. פרשת 'מטות' עוסקת בדיני נדרים ושבועות. בדיוק בעניין זה אנו רואים עד כמה חשוב דיבורו של אדם, עד איפה מגיע כח הדיבור של האדם למעשה. אומר הרב שליט"א, אדם ע"י דיבורים יכול להפוך מציאות בפועל, ממש לשנות את העולם בו הוא חי… השבועות והנדרים הם למעשה גבולות שבעזרתם אנו מטים את כח החיים לכיוון מסוים הרצוי לנו."
בפרשה השנייה, מסעי, מתוארים 42 מסעות שלנו כעם וכפרטים. הרב אייל ורד מביא בספרו, 'אל שפת האמת', את פירושו של ר' יהודה אריה לייב אלתר-
"מסעי בני ישראל המתוארים בפרשה בצורה כל כך מפורטת מהווים בשביל ה'שפת אמת' משל למסע חיינו. מסע החיים של כל אחד ואחד מאתנו, מיום הלידה ועד מאה ועשרים.
המסעות מתוארים בצורה כפולה: "מוצאיהם למסעיהם" מצד אחד, ומצד שני "מסעיהם למוצאיהם". מה פשר כפילות זו?
סוד הכפילות נעוץ בכך שבכל מסע נפגשים בנקודת מוצא חדשה. המסעות מתקדמים, אבל בכל פעם פוגשים אתגרים חדשים, התמודדויות חדשות. המסע של אתמול נהפך לנקודת המוצא של היום, וממנה יש לנוע קדימה. מה שהיה חידוש מרעיש אתמול הפך לשגרה של היום, שדורשת מסע חדש שיפרוץ וייקח אותם הלאה. המסע הוא בלתי פוסק. זהו מסע חיינו הדורש מאתנו להתקדם כל העת, לחפש ולבקש אתגרים חדשים, לפרוץ שוב ושוב את הגבולות של עצמנו….
אך בין המסעות יש חניות. רש"י בסוף ספר שמות אומר שהחניה נחשבת לחלק מן המסע. תפקיד החנייה הוא ליצור תהליך של הפנמה. כלומר, שהמדרגה החדשה תהפוך לחלק מאתנו, תהיה לנו לטבע שני או ראשון, ותאפשר לנו לחפש אתגר חדש, לאחר שאתגר המסע הראשון כבר הוטמע היטב בתוכנו…
מ"ב המסעות הם בעצם מ"ב שלבים בחיים של כל אחד מאתנו. בדרך, בחיפוש, במשמעות. לא לחינם דרשו החכמים שמ"ב מסעות אלו הם כנגד התפילה הידועה "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", תפילה שיש בה מ"ב מילים בדיוק."
פרשות אלו הן תזכורות חשובות עבורנו, הדיבור שלנו משפיע על המעשים שלנו. כפי שכבר ציינו, בספר החינוך נאמר, 'כי אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.' החיים שלנו כאמור מסע מתמשך הדורש מאתנו להתקדם, להשפיע טוב ולצמוח. מי ייתן ונצליח בהנהגה הפנימית שלנו ובהנהגה שלנו עם הסביבה לתקשר ולהתחבר באמצעות דיבור מקדם ובונה שמוביל למעשים טובים ומטיבים. אמכי"ר
שבת שלום😍

תקציר-
פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשרת המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הם יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, אינם בשלים עדיין להילחם. המסע עומד להיות קשה ומפרך, ולכן הפרשה פותחת ב- " (יז) וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות פרק יג')
מה עוד? משה זוכר לקחת את עצמותיו של יוסף ממצרים כפי שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו לא לקבור אותו במצרים.
כידוע הובלת העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש.
לאחר קריעת ים סוף, באה השירה הגדולה והנפלאה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. שירת הים כוללת הודיה לקב"ה על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה של האומות כששמעו על הנס של קריעת ים סוף, ומציינת את הארץ המובטחת ואת בית המקדש שיבנה בה. גם מרים הנביאה והנשים מצטרפות ויוצאות במחול ושירה. משלב זה מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על המזון במדבר סין. הקב"ה עושה נס ומוריד מן בבוקר ("מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.) ושלו בערב. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו, המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. מי שאסף יותר מצרכיו ליום אחד גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים ביום למחרת. בפרשת בשלח נזכרת השבת לראשונה. רק ביום השישי לקטו עם ישראל כמות כפולה של מן, שלא הבאישה ונשמרה לשבת, מה שנקרא לחם משנה (ע"כ בשבת אנו מברכים על שתי חלות בסעודות…). מי שיצא ללקוט בשבת כמובן שלא מצא כלום שהרי שבת זה יום מנוחה, ככתוב- "ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות טז). בנוסף, מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.
בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, ובהתערבות אלוקית משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה לא הייתה קלה ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק. בסיום הפרשה משה רבינו בונה מזבח כאות תודה וזיכרון לנס הניצחון.

פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה ה' במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה הקשה מכולן – מכת בכוֹרוֹת. הקב"ה מצווה את ישראל לשחוט שֶׂה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו את משקופֵי הבתים (כדי שניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרִים לבתי ישראל). את השֶׂה צולים וצריך לאוכלו, מה שנקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מִצוָוה לדורות. אליו מצטרפים צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ. בהמשך מסופר על יציאת מצרים. ובסוף הפרשה מוזכרות מצווֹת הקשורות לקורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר🤓

המסע שלנו-

בוא משמעותו שאנו לא לבד, אנו צועדים במסע הזה של החיים- יחד. כך פונה הקב"ה למשה בתחילת הפרשה, אין ציווי של לך או חזור אל פרעה, אלא – " (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: (שמות פרק י')
לרוב קל לנו להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח להרגיש אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שהקב"ה מעבירם בכדי להוציא אותם מעבדות לחרות. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, שבסופו בני ישראל מוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, והלא יאומן הופך לאמין בהחלט. וזו נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול. מה שמצריך מאתנו להיות סבלניים ומאמינים בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, בכדי לחוות את הטוב גם בקשיים שבאים עלינו לטובה🍯