הפטרת פרשת שמיני מופיעה בספר שמואל ב' (פרק ו' א – יט).
בפרשת שמיני מופיע סיפורם של נדב ואביהו, בני אהרון, שבמהלך חנוכת המשכן הקריבו אש זרה במשכן וכתוצאה מכך נענשו ומתו. גם בהפטרת פרשת שמיני יש סיפור דומה, כשדוד המלך מבקש להעביר את ארון הקודש לירושלים, אחד מהאחראים על העברת הארון, איש בשם עוזה, שולח את ידו אל הארון ונענש אף הוא במיתה מן השמיים.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין–
"הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; מדובר בשני המקרים במוות טראגי של הקרבים אל הקודש, המקלקל את שמחת החנוכה שבמסגרתה מתרחש האסון. סיפור אחד מגבה את השני ומחזק את המסר על היראה הראויה בגישה אל הקודש…
ההפטרה מתמודדת עם סוגיית מפגשו של האדם עם הקודש וביטוייו המוחשיים תוך כדי הנגדה למעשה נדב ואביהוא (בפרשה). נדב ואביהוא חוטאים בגלל אהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה. דוד חוטא בחוסר איזון בין הששון והגיל על הבאת הארון לירושלים לבין היראה… דוד נכשל בהמעטת היראה, וניתן לראות מן הפסוק בדברי הימים, שדוד נוטל על עצמו את האחריות לטעות שנעשתה ומצביע על עצם שימת הארון על העגלה כשורש הבעיה. כידוע, מקרא מפורש אומר שמשא הארון איננו בעגלות אלא בכתף – "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"– וזאת מפאת קדושתו וייחודיותו של הארון.
דוד זוכה לתקן זאת בהעלאת הארון בפעם השניה שבה הוא משלב בין ריקוד לפני ה' לבין זבחים. חטאו של עוזה הוא התייחסות לארון כאל רהיט שיש לשמור על נשיאתו בעגלה ללא היראה הראויה… …מכנה משותף בסיסי עומד מאחרי כולם והוא ההתפרצות שאינה יודעת גבולות. חוויה דתית אקסטית, שיסודה באהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה, כשהיא מחפשת פורקן וביטוי עצמי חסר מעצורים… היחס בין הפרשה להפטרה נראה מובן מאליו – שני מקרים של מוות טראגי המתרחש בשיא שמחת החנוכה אשר בו הוא אירע."
בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
במוחנו פועלות שתי מערכות נפרדות. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות…
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."
כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל את ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיעריכו ויאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לא פעם שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו, כהורים, כמחנכים, הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם. חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו; הם מסייעים לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני, הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לפתח תחושת עצמאות ואחריות על מעשיהם וחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות.
מי ייתן ונצליח לעבוד ולתפקד מאהבה ויראה במידה הראויה והמדויקת, ללא הגזמה, במידתיות הראויה כך שאש האמונה תאיר ולא תבעיר את חיינו. אכי"ר.
שבת שלום ומבורך