פרשת קורח-מה זה דתילוני?

Image by Gerd Altmann from Pixabay


יש הרבה מושגים בתחומים שונים שאנחנו לא ממש מבינים ואו מתחברים, ובכל זאת משתמשים בהם בשוטף. השבוע פרשת קורח, הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס. לכן, בשם מחלוקת לשם שמיים אשתף מהרהורי ליבי, ומקווה שאצליח לכוון לשם שמיים.
גיסתי ואני הגענו למפגש חברים, חברי ילדות של גיסתי, ישבתי בצד והקשבתי לשיחות, אנשים מקסימים ומעניינים. גיסתי גדלה בקריית ארבע, בסביבה המוגדרת דתית. מצאתי את עצמי קשובה לשיחה של שני חברים שכנראה לא התראו שנים, ובחילופי דברים נאמר,
הוא: אז אתם דתיים?
היא: כן, מה אתכם?
הוא: כן, ברור. אז אתם שומרים שבת, כן?!
היא: ברור
הוא: איזה יופי.
לא הצלחתי להתאפק אז שאלתי: מה לגבי מצוות אחרות שהופכות יהודי לדתי מבלי לפגוע חלילה במצוות השבת?
מרגע זה התפתחה שיחה שערערה את הגדרת המושג דתי כפי שאנו מכירים, והעלתה שאלות רבות באשר להגדרה של מה זה דתי בימינו ומה זה חילוני? באילו תבניות הם מצויים? והציפה את הפירוד שמושגים אלו יוצרים בחברה שלנו בעוד רבים מאתנו עמלים על קירוב לבבות ויצירת אחדות. מה שהזכיר לי הרצאה ששמעתי בנושא של איך ההלכה והמקורות שלנו מתייחסים למושג חילוני. המידע שניתן היה קשה לעיכול ורחוק מלקרב לבבות. ואני שואלת- האם המצב לא השתנה? האם חילוני של פעם זהה בהתנהלות ובאמונות שלו לחילוני של היום ואותו כנ"ל לגבי דתי??
ע"פ הלימוד שאני עוסקת בו בשנים האחרונות, לימוד יהדות ע"פ הקבלה וע"פ משנתו של בעל הסולם, וע"פ חז"ל שכבר אמרו ש"דרך ארץ קדמה לתורה", המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. הרב אשלג הטיב לתאר זאת בהקדמה לספר הזוהר, "ודע שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום."
כלומר במקורות שלנו מוצהר ונאמר בבהירות שראשית אנו מחויבים לקיים את המצוות שבין אדם לרעהו והם שיובילו אותנו למצוות שבין אדם למקום, אז לא ערערתי אבל כן הרהרתי לעצמי, איך זה כשהמושג דתי עולה קיום מצוות שמירת השבת מספיק להגדרת אותו אדם כדתי. בעוד אדם שלא שומר או שומר חלקית את מצוות שמירת השבת מוגדר חילוני ללא התבוננות נוספת או התייחסות לשאר המצוות…
חכמים רבים אמרו וציינו שכל אחד ואחת מאתנו הוא יחיד ומיוחד ואין עוד כמוהו. וכפי שהרב שיינברגר שליטא מסביר, ה' לא מבזבז אישיויות, כל אישיות היא נזקקת בשל הייחודיות שלה; התמהיל של כל אחת ואחד הוא ייחודי, ה' עשה תבשיל מאוד מיוחד וכך יצר כל אחד ואחת מאתנו, וכל אחד מאתנו נצרך לפאזל הכולל של עם ישראל, כל אחד והתבלין שהוא מביא, אבל האם נשכיל לעשות מקום ולקבל באהבה את הקולות השונים עם הגדרות פתוחות ומזמינות יותר לחיבור? האם אנו מסוגלים לוותר על ההגדרות והתבניות מפעם? תבניות שלמעשה לא רלוונטיות ולא משרתות אותנו? אני מאמינה שהשינוי הזה ימקד את העיסוק שלנו יותר בתוכן, עומק הדברים, במהות ובתכלית ואז לדעתי גם נצליח יותר במימוש "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לראות יותר את הדומה שבינינו, להטמיע בנו עין טובה, וליצור מקום לכולם בפאזל.
לעזרתנו בא בעל הסולם, הרב אשלג, שהשיב לנו את היכולת לראות דווקא בעידן מפותח זה, את הנאורות שיש לנו בלאומנו, כיהודים, כישראלים, לא משנה אם חילונים או דתיים. הסתכלות של אנשים פרטיים שרוצים לבוא ולגלות את המשמעות בחיים, ואת החלק החי והחושב שיש בדתנו, שהיטשטש עם הזמן ונדמה כמצוות דוממות שאין קשר בינן ובין הרגשתנו.
את ההתמודדות הזו שבין חילוניים לדתיים אנו חווים יום יום, וחוויתי בעוצמה מביתי הבכורה שבחרה לעשות שנת מכינה בחצבה שבערבה, מכינה מעורבת של חילוניים ודתיים. תהליך שנמשך 10 חודשים שבו הם חיו חיים משותפים; עם כל האתגרים, הם לגמרי השכילו והצליחו ליצור מרחב מפרה והרמוני, והלוואי על כל עם ישראל.
לסיום, חנן בן ארי וקרן פלס כתבו את השיר הנפלא 'ויקיפדיה'. חנן שר ומעז לקרוא תיגר; לזעוק את שעל ליבו עד לב השמיים. בשיריו הוא ידוע כאחד שנוקט עמדה; אחד שלא אומר את מה שכולם רוצים לשמוע. והשיר אולי אומר אמת לאמיתה ופורט על שלל פגמי עמנו, עם ישראל, אך חשוב להדגיש שכולנו ללא ספק נציגיו של ה', שהרי כולנו חלק אלוק ממעל. ובכל זאת, קל היה לי להזדהות עם-
"..לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות….
אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב."
אנו מצווים ללכת תמיד בשני נתיבים מקבילים האחד אני "הכול", העולם כולו נברא עבורי, והשני אני "לא כלום", אני אפר ועפר, רק ככה נוצר איזון שפוי וראוי. אז מי ייתן ונשכיל גם אנחנו ללכת בנתיבים מקבילים אלו – האחד, נתיב החיצוניות כלומר הצורך שלנו להגדרות ולהכניסן למגירות, והנתיב השני, הפנימיות כלומר להתבונן פנימה ולזכור שכל אחד ואחת מאתנו יחיד ומיוחד; יש המתארים את עם ישראל כגוף אחד עם אברים רבים ושונים שכולם נצרכים. ולכן, כל אחד ואחת מאתנו הוא חלק אינטגרלי מהפאזל כולו.
שבת של שלום💐

פרשת קרח- האם לעיתים אנו קרח, קפואים ולא מתפשרים בהתנהלותנו?

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.