תגית: מוסר

Photo by CA Creative on Unsplash

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם עם כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה…" (דברים יא, כו)
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת הברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים והמצוות.

 הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר-
"משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים – ועתה הוא פונה אל הפרטים… הזהיר משה: על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם…
כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי החדש 'מוסריות', חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו – ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.
החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה…
האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית… פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו – כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד – יוצרי החברה או הורסיה.
הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב"ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. "גדל-הנפש" שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה "המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים".
היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות – בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים – אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם.
כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז"ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.
משה רבנו לימדנו אחרת: שהבחירה הגדולה היא בין ברכה לקללה, בין שמיעה בקול האל לבין היסחפות אחר קולם המפתה של האינסטינקט והחשק. אני מאמין שהוא צדק. החופש הוא בר-קיימא רק כאשר אומה נעשית לקהילה מוסרית. וכל קהילת מוסר יכולה להגיע לידי גדולה העולה בהרבה על נתוניה המספריים, שכן בקהילה כזו כל אדם מרומם את זולתו ומרומם על ידיו."

בהמשך הפרשה מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ, הכוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו').
האמונה היהודית דורשת מאתנו, ומחנכת אותנו להתנהל בניגוד לדחפים וליצרים הביולוגיים שבנו. היא קוראת לנו לראות ולהתחשב בזולת. ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "המאמין המונותאיסטי עומד מול אלוקיו ממקום של אהבה, ענווה והרבה הכרת הטוב. ומצב מנטלי זה לא אינטואיטיבי וטבעי. הוא דורש חינוך, השקעה והשכלה תמידית… אם החינוך יצליח והאמונה והעקרונות המונותאיסטים יבערו בעוצמה בעם, אזי הוא יהיה דוגמה חיה ולאומית לקהילה חברתית ותרבותית המראה לעולם כולו שאפשר לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, סולידריות ותמיכה בחלשים. זהו בסופו של דבר החזון היהודי כפי שמסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67'." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

לעילוי נשמת ליליאן לאה בת סאם סלדס האהובה, יהי זכרה ברוך🙏🏼❤️

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞

השבוע, פרשת "כי-תצא" מרובה במצוות. כ-74 מצוות המקיפות את כל קיומו של האדם- בעולם, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעצמו. ספר דברים תכליתו ללמד את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל כיצד עליהם לנהוג, ולהתוות עבורם את דרך הישר באמצעות המצוות. בהמשך לפרשת שופטים, הצדק חייב להיות מבוסס על היושר.
 אחרי הכל, עלינו לזכור שהמבחן האמיתי להתנהלות האדם ובחירותיו היא לא בעת שהייתו בחממה(המדבר), מקום אשר בו האוכל (המן), המים (מרים הנביאה), ההגנה (ענני הכבוד) וכו' הוגשו וניתנו לבני ישראל. אלא, המבחן הוא עתה בכניסתם לארץ, במעבר מעולם רוחני לעולם ארצי וחומרי. ונשאלת השאלה האם יידעו לשלב ולאזן את הרוח עם החומר? האם המפגש הזה יגרום לכך שעם ישראל יחדול מלנהוג ולפעול על פי אותם ערכים ואמיתות של תורה בדרך הישרה והמוסרית? התורה קוראת לנו לבחון את משמעות המילה "ישר"- המדרגה הגבוהה יותר שבה האדם פועל מתוך עצמו ולא רק משום שהוא מחוייב. אחד מהציווים בפרשה השבוע הינו- "(א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. . (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ…  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם."(דברים כב)

 מסביר הרב ירֹחם שמשוביץ-
"…המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל…"

בנוסף, הצטווינו בפרשה גם: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. וזה נקרא – "צער בעלי חיים". בתורה שבעל פה הורחב איסור זה גם לבעלי חיים אחרים ולפעולות נוספות מלבד חרישה.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים.
הפילוסוף רֶנה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם לעשות בהם כחפצו. אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", למשל (משלי יב, י). אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער – ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר.
על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כה-כו). העיקרון זהה: אכזריות היא למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם.
כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו…
כשהתורה אוסרת לצעֵר בעלי חיים היא מוטרדת לא רק מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר כב, לב) ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך"…
גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם…
התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה."

לסיכום, הפרשה קוראת לנו לא לשכוח להיות בני אדם, לא לאבד את צלם האנוש שבנו. הפרשה עוסקת במצבים חריגים ולא שגרתיים ואו תקינים, כמו, שבויית מלחמה, בן סורר ומורה, גנבה, הלוואה, אבדת ממון, ועוד.
אומנם יש לנו עוד עבודה ודרך בכדי שאכן נפעל מתוך עצמנו ולא כי אנו מחויבים, כחברה וכפרטים, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכברת הדרך שעשינו. התורה מבהירה לנו כי דווקא במצבים מאתגרים נבחן האדם ודווקא דרכם הוא יכול להתרומם ולהתפתח. מי ייתן ונצליח להטיב לבחור, ולהוציא לאור את החלק האלוק שבנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

השבוע משה רבנו בנאומו האחרון מסביר לבני ישראל כי מצוות התורה הן שיגרמו ויביאו לברכה גדולה לכלל ישראל. מצוות אלו יגרמו לעם ישראל לחיות חיי משפחה וחברה מלאים בתוכן ובמשמעות.
המצוות הן אלו, למשל, שמסייעות לנו להתמודד ולהתגבר על פיתויים שאנו חושקים בהם אך יודעים שהם רעים ואסורים. כוח הפיתוי ברור, המשיכה לנעים, לעונג, הריגוש וסקרון ועוד. בעוד הפיתויים הינם בניגוד למוסר, לדת, לחוק וכו'. ולרוב, יש להם גם מחיר כבד. והמצוות הן אלו שמסייעות לנו לפתח יכולות ריסון ומעצורים.
דוגמא נוספת לצורך הבלתי נמנע של המצוות מופיע בפרק טו בפרשה שלנו, שבו מופיע הפסוק- "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא) כלומר, בחברה תמיד יהיו פערים חברתיים, כלכליים, לא תהיה חברה שהיא נטולת עוני. התורה מציאותית, אומנם קודם לכן, נאמר- "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ההכרח בסילוק העוני מהחברה, אך זהו ביטוי לאידיאל היהודי, האוטופיה, החזון שמובילים לחקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. בסופו של דבר, המטרה היא להקטין את האי-שיוויון ולקרב אותנו אל האידיאל. ולכן, מופיעות בפרשה מצוות כמו מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. המצוות הללו מחייבות אותנו להיות חברת רווחה, שמבוססת על צדק חברתי, על תנאי עבודה ותנאי מחיה הוגנים, ועל אחריות חברתית וסולידריות.

מבהיר ד"ר דוד כהן-צמח-
"ניתן להניח כי חוק שמיטת החובות בספר דברים, הוא פועל יוצא מדיני שמיטת הקרקעות הקדומים. שמיטת הקרקעות גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לירידת התפוקה החקלאית ולדלדול משאבים של בעלי משקים זעירים. בשל כך, התגבש הרעיון לשחרר בשנה השביעית, שנת השמיטה, את כל בעלי החוב מחובותיהם וכך להקל עליהם להתקיים בתקופה הקשה."

במילים אחרות, התורה באמצעות המצוות מציגה לאדם ולחברה אפשרות לתקן את עצמה בעיקר כשאנו מעגלים פינות ועושים לביתנו, ואף שוכחים לבדוק מה טוב ומה רע. לכן, מדי שבע שנים אנו מצווים לאתחל את היחסים וההתחייבויות שהמציאות יוצרת. פעם בשבע שנים כל ההתחייבויות בטלות, עוצרים, עושים פסק זמן וכולם מתחילים שוב, שווים ופטורים מחובות. משה מזכיר לבני ישראל שגם כשהם יודעים שעוד שנה יגיע האתחול ותהיה שמיטת חובות, לא להתחמק מהחובה לעזור לאביון כשהוא זקוק לכך.

עם הזמן, כשהחברה הפכה ליותר מתועשת ופחות חקלאית התקין הלל הזקן את ה- 'פרוזבול'. הלל ראה את המציאות, והבין שבמציאות הקיימת עניים רק מפסידים ממצוות שמיטת כספים, ובכדי למזער את הנזק, הוא נאלץ להתקין את הפרוזבול.
מצוות שמיטת כספים נועדה להיטיב עם העניים, כך שפעם בשבע שנים כל החובות שלהם יימחקו. אך החשש היה שבגלל המצוה הזו אנשים בכלל לא ירצו לתת הלוואה לעניים, ולכן ניסחה התורה את הציווי באופן תקיף ביותר- " (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו). ובכל זאת, למרות כל האיסורים הללו, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים, גם כשהעני התכוון להחזירן בסוף השמיטה. לכן כאמור התקין הלל הזקן את הפרוזבול, שעל פיו אנשים יוכלו לתת הלוואה לעניים בבטחון שההלוואה אכן תחזור בסופו של דבר.
תקנת ה"פרוזבול" מחדד הרב אורי שרקי, "מאפשרת לאדם לגבות את חובו למרות מצוות שמיטת הכספים, נראית כעוקפת את דברי התורה ומערימה עליהם. אולם למעשה, תקנה זו דווקא משמרת את כוונת התורה. התורה מעוניינת שאנשים ילוו לעניים ויתמכו בהם. כדי שאנשים לא ימנעו מהלוואה, תקנו חכמים את הפרוזבול המעודד הלוואה לנזקקים." הלל הזקן התקין נוסח מסויים שבו האדם מעביר את חובותיו לידי בית הדין, ובית הדין – כגוף ציבורי – אינו מחוייב בשמיטת כספים וע"כ יכול לגבות את אותן חובות. בו בזמן, התורה עדיין מעודדת לתת את ההלוואה ע"פ דין תורה, כלומר, למחוק את כל החובות בסוף שנת שמיטה, כשהפרוזבול היא בחירה בכדי לעודד את מתן ההלוואות. 

אז מה החיבור בין המצוות לברכה?

מסביר המחנך יהושע קליין-
" למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים…
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

כלומר, הברכה היא בכך שהמצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם האלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ובמקביל איך לבנות סדר חיים שלם על המיטב הזה.
אחרי הכל, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים, ולא לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. תכלית המצוות היא להיטיב את האדם במידותיו, דעותיו ויחסיו, ולייצר חברה שבה האדם והכלל פועלים באופן מוסרי ומיטיב, דבר המביא להנכחה בפועל של ה' בעולם. ונראה לי שזה המסר של משה בנאומו לבני ישראל.

שבת שלום💞

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗