הפטרת פרשת תולדות הינה בספר מלאכי מפרק א' ועד פרק ב' פסוק ז (מלאכי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר, שנים-עשר ספרי נבואה קצרים שקובצו לספר אחד). מלאכי הינו כאמור הנביא האחרון שפעל וחתם את הנבואה. זמן פעולתו היה בזמן שיבת ציון ובזמן בית המקדש השני.
ההפטרה פותחת ב- "(ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב׃ (ג) וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת־הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת־נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר׃"
כלומר, ההפטרה בוחנת את יחסי יעקב-עשו, גם כאחים וגם כעמים החיים באותו מרחב. אומר הרב יהודה שביב- "נבואתו של מלאכי מלמדת אותנו על ההבדל המהותי שבין יעקב לעשו. הדבר מתגלה דווקא בנבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, המתנבא על חורבנה של אדום ועל גאולתם של ישראל… ודומה שבזה נשקף הבדל בסיסי בין יעקב לעשיו. יעקב האוחז בעקב מנסה לשפר ולהתקדם, לצפות אל המחר בתקווה, ואילו עשיו כבר מראשית יצירתו הוא עשוי, כולו כאדרת שער, שאפשר לה רק לכלות ולא להתחדש."
תחרותיות בין אחים היא טבעית, אך בגילים סמוכים ובטח זהים נדמה שהיא משמעותית יותר, כי הילדים מרגישים שעליהם לחלוק מההתחלה בכל המשאבים ההוריים והם מנסים לזכות בהם בכל דרך אפשרית. עבור ההורים גידול האחים הוא אתגר לא פשוט. יעקב מוצג כמי שבעיקר מגיב למעשיו של עשו, כטיפוס פאסיבי יותר, כאדם שמתאזר בסבלנות ומנסה להמתין עד שוך הסערה בתקווה שעשו יירגע וישלים עם זכותו של יעקב שהוא התרבות, הבית, האיפוק והכוח של החלש. בעוד עשיו החזק, הארצי, הצייד, הוא סמל לכוחניות, לטבע, למרחב.
עשו ויעקב נבראו שונים כל כך, חופש הבחירה בחייהם מתרכז בשאלה איך הם יתמודדו זה עם זה. מערכת היחסים בין יעקב לעשו כאחים בביתם, הובילה בסופו של דבר למערכת יחסים בין עמים. במובן הזה, שאלת ההתמודדות והיחסים בין העם היהודי לעולם הלא-יהודי עומדת בעינה ורלוונטית עד היום.
כשאומרים שאנו, בני ישראל, הוא העם הנבחר, מתכוונים שייעודו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים, דוגמא אישית לצדק משפט, ומוסר, התנהגות שתצדיק את היותנו עם נבחר.
והברכה שקיבלנו? למען הסר ספק, כדאי שנדע שהיא איננה מובטחת, כי היא תלויה במעשינו, מעשי עם ישראל.
אסיים בדבריו של דוד בן גוריון שהדגיש בכתביו ובנאומיו את חזונו שמדינת ישראל תהיה מגדלור מוסרי וחברתי לכל העולם, ותממש על ידי כך את חזון הנביאים:
"ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים."
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, יהוסף אורי בן הדסה וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשת ויחי- ברכה או תוכחה?
בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל. וכך מתואר-
" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)
נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-
"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, … כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה. (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי… כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)
גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?
יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.
יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.
העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.
כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')
בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."
השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.
שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…
מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"
בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:
"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)
כלומר, "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.
ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)
מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו, שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל
פרשת ויחי – תקציר והקדשה לפרפרים של עומר!
התקציר- השבוע פרשת ויחי. זוהי הפרשה האחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה במילים הבאות: " (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז) מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרַים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. אחר כך מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה המיוחדת לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה בארץ כנען.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו. פרעה מעניק את הרשות המבוקשת.
בטקס רב-רושם יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.
לאחר שיעקב מת, חששו אחֵי יוסף שיחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ועתה יתנקם בהם. אך יוסף מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם גם עתה, לאחר שמת יעקב. הוא אומר לאחיו- "יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי." (בראשית פרק נ') יוסף מבהיר שהעובדה שנמכר הייתה מאת האלוקים, על-מנת שיוכל לפרנס את אחיו בשנות הרעב הכבד.
בטרם נפטר, מצווה יוסף לאחיו שכאשר הם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, ייקחו עמם את עצמותיו.
יוסף מת בן מאה ועשר שנים.
פרשת ויחי-
מוקדש לעילוי נשמתה של עומר בת איילת, ומוקדש למשפחתה וחבריה היקרים בהערכה רבה.
חשבתי השבוע על השם "ויחי" שהוא ביטוי לחיים והוא מופיע גם בשם של פרשת "חיי שרה", ושתי הפרשות עוסקות במוות. חיי שרה פותח במותה של שרה אימנו, ואילו הפרשה שלנו השבוע, "ויחי", עוסקת במותו של יעקב/ישראל אבינו ובסופה גם במותו של יוסף הצדיק.
אז מה העניין?
חז"ל אמרו "צדיקים במיתתן נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם. במובן הזה, צדיקים אלו לא מתו. הם הנציחו את עצמם בעולם ובכך נצחו את המוות וכפי שכותב הרב קוק באורות הקודש : "השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים".
ביטוי החיים אינו נמדד ע"פ אורך שנותיו של האדם, כי אם ע"פ התוכן אותו הוא יוצק לזמנו. יש מי שניתנו לו חיים ארוכים ובמובן הזה, כמעט ולא חי. אמנם יש מי שניתנו לו חיים קצרים יותר – אך היו אלו חיים מלאי תוכן, מלאי יצירה, מלאי רוח – צדיק זה ממשיך לחיות גם לאחר מותו.
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "ויחי". זוהי אינה פרשה של מוות. זהו אינו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."
השבוע שוחחתי עם אמא של עומר ז"ל, איילת היקרה, שיזמה יחד עם חברים ומשפחה את הפרויקט המדהים ומעורר השראה. הפרויקט נקרא "הפרפרים של עומר" מיזם מבורך המושתת על הרעיון בסרט "העבר זאת הלאה",‘
טוב ליבה של עומר ועשייה בלתי נדלית של מעשים טובים הם הבסיס למיזם. בכמה מילים מהאתר-
" …בדרך לטרק בנפאל, האוטובוס בה נסעה התגלגל לתהום ועומר נהרגה במקום.
אנחנו, המשפחה של עומר והחברים הקמנו להנצחתה את עמותת "הפרפרים של עומר". מטרתה לעודד עשיית מעשים טובים באמצעות צמיד הפרפרים של עומר (הצמיד האדום) שעובר מאדם לאדם במעשה טוב, ויוצר שרשרת אנושית של מעשים טובים. "
כלומר, מי שמעוניין להשתתף מקבל צמיד, עושה מעשה טוב, משהו קטן (אין ציפייה למעשה גדול אלא פשוט להרים את הראש ולהסתכל סביבנו ולראות כיצד אנחנו יכולים לרומם את מצב הרוח להקל ולהיטיב עם הסביבה/אח/שכן/חברה וכו') ואז לתת את הצמיד למי שעשינו עבורו את המעשה טוב, עכשיו תורו, המקבל ממשיך את השרשרת האנושית ועושה מעשה טוב ושוב מעביר את הצמיד וכך הלאה.
רעיון פשוט ומעורר השראה, ובשיחה עם אמא של עומר, איילת, פתאום כל עניין צדיקים במותם נקראים חיים, היה כל כך ברור ומובן, עומר אומנם נהרגה בתאונה טרגית ונותר כאב עצום, אבל עומר לגמרי חיה בהשפעתה, פרויקט שרק הולך ומתפשט ובזכותה "עולם חסד יבנה" ירבו המעשים הטובים ותתרחב התודעה שלנו לכמה פשוט להרים את הראש ולראות את האחר, פשוט לעשות טוב. עוצמה המעוררת השראה ומניעה לפעולה. מי ייתן וכולנו נהיה חלק מאותה שרשרת אנושית טובה ומטיבה.
תודה ושבת שלום❣
[12:53 PM, 12/29/2017] דנה:
פרשת וישלח
השבוע פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשיו, לאחר למעלה מעשרים שנות נתק. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו, שלפני 20 שנה, תכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביו יצחק.
בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מסופר על מסע יעקב לחרן, נישואיו עם רחל ולאה, בלהה וזלפה ו-12 הילדים שנולדו להם, כמו גם הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר, והשבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.
בבית הספר היסודי שלנו, יש מורה נפלא למוסיקה, אבשלום שמנגן על אקורדיון, ומפליא ללמד את ילדינו תפילות וניגונים. השבוע נעמיק בשיר ששמעתי את ילדי לא פעם שרים, ושרבים מאתנו מכירים מהביצוע המרגש של יונתן רזאל "קטונתי" שמבוסס על פסוקים מפרשת השבוע, פרשת וישלח-
"(יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ-" (בראשית פרק לב)
כולנו זוכרים ביוני 2014 כיצד מדינה שלמה התאחדה כשנחטפו שלושה נערים ישראלים, גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, ואיל יפרח, בן 19, בגוש עציון ונרצחו עוד באותו לילה, בידי מחבלים מתנועת החמאס. קראתי שיתוף של יונתן רזאל בהקשר: "ואז רחל פרנקל, אמא של נפתלי הי"ד, ראתה אותי בפינה, וניגשה אלי ואמרה לי: יונתן, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל כל מה שיש לנו לומר עכשיו זה 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'. ככה היא אמרה לי". סיפר רזאל, והוסיף: "פחד פחדים. היא באה להגיד לי שזה מה שיש להם לאמר. 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", חזר. "אז השיר הזה מוקדש להם ולכל עם ישראל שהוא באמת משהו מיוחד".
בפתיחת השיר יעקב מודה בענווה- 'קטנתי'. ההמשך מעורר תהייה, קטונתי מכל החסדים מתפרש כאחד שאיננו זכאי לכל החסדים שעשה עימו הקב"ה. ולכן אני נוטה דווקא לפרשנות שיעקב מודה שאינו מסוגל להבין לגמרי את דרכו של הקב"ה, את ההנהגה של שכר ועונש את בעיית הצדיק ורע לו, הוא, יעקב, מנסה להתמודד עם העולם ע"פ מיטב הבנתו ודרכו מונחת ע"י אמונתו המלאה.
יעקב כבר חצה את הירדן, ועתה נאלץ לפצל את משפחתו לשני מחנות, ועם כל ההבטחות שקיבל ואמונתו העצומה בקב"ה הוא פונה לקב"ה שיציל אותו מאחיו ומודה בפניו שהוא פוחד מהעימות וההשלכות שלו.
מדוע מחלק יעקב את מחנהו ומדוע הוא פוחד?
נראה מהפסוקים הקודמים שזהו מצב של התכוננות למלחמה, מצב שחייב לבצע חלוקה זו, זוהי אסטרטגיה של יעקב כדי להגן על משפחתו, ויחד עם זאת יעקב יודע ומודע שחלוקה זו נושאת סיכונים, פיצול זה בראשית תולדות משפחת יעקב צריך להדהד ללא הרף באוזננו.
גם בימינו, חשוב להבין שעיקר תפילותינו ומאמצנו לא צריכים להיות מכוונים כנגד אלו שחושבים ופועלים בניגוד אלינו, אלא ראשית על עצם הפירוד ועל העובדה שנוצרו מחנות. השבוע שמעתי על עמותה שנקראת פנים אל פנים, שמתנדביה הולכים ודופקים על דלתות בתים ומבקשים לקיים שיח, פנים אל פנים, שיח אישי על ערכים, יותר הקשבה לאחרים, במטרה להביא לאחדות וליצירת מרחב המאפשר קיום לכלל הזרמים בעמנו, אני קוראת לזה אהבת חינם (שימו לב, הקריאה היא לא לאחידות אלא לאחדות!), רעיון נפלא בפרט בימינו עם התקשורת האינטנסיבית של המסכים שהשתלטה על כל חלקה טובה, מצבים שבהם הורים מתקשרים עם ילדיהם כשהם בבית בהודעות ווטסאפ במקום לגשת ולדבר פנים אל פנים, איבדנו את הקשר האישי והישיר.
על רקע זה ניתן להסביר כי הביטוי "הצילני נא" מתייחס לאותו פיצול של המחנה, לחוסר האיחוד של המשפחה. אמנם ע"פ הפשט הכתוב ההצלה היא מעשיו, אבל יעקב יודע, כי ברגע שהמשפחה מפוצלת, נדרשת תפילה מיוחדת על הצלה.
לכן, למרות שיעקב קיבל את הברכות וההבטחה מהקב"ה ש-
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית פרק כח, פס' יג, טו)
יעקב עדיין פעל בשלושה מישורים, שלח דורון (מתנה) לעשיו, התכונן למלחמה (הפיצול), והתפלל(הצילני נא…) אמונתו של יעקב בקב"ה הייתה כאמור מלאה יחד עם זאת הוא מבין שעליו עדיין לפעול ולקיים השתדלות מלאה.
ע"פ הגמרא במסכת שבת, מוטב לו לאדם לא לקחת סיכונים מיותרים, כלומר אל לאדם לחכות לניסים או לומר שבזכות זכויותיו, מעשיו הטובים, יקבל את שהוא מבקש ורוצה. למעשה יעקב יודע שהוא עלול להיות בסכנה גדולה, והוא מקבל את העובדה שייתכן שהפעם הוא לא ייוושע בדרך ניסית, ולכן, הוא פועל. כמו יעקב, גם עלינו במצבים השונים, בפרט במצוקה, להשתדל לעשות את כל שניתן.
יעקב מפחד. פחד הוא רגש חשוב ואנושי שקיים בכל אחת ואחד מאתנו ומטרתו להגן עלינו, וחשוב שנפתח מודעות לקיומו. אך עלינו לשים לב שהוא לא מנהל אותנו, ומחליט עבורנו, כדי שנוכל לאפשר לעצמנו להתפתח ולממש את ייעודינו.
הרב קוק אומר ש"מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא יינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון…" אנחנו מחפשים וודאות, לא לבלוט ולא לקחת סיכונים, וכך אנו מובילים עצמנו לעצבות, פסיביות, קיפאון ומרמור אחד גדול.
להיות אמיץ, אין פירושו לא לפחֵד – אלא כמו יעקב, לפחֵד ולהתגבר על הפחד. כך הוא הדבר באומץ פיזי, וגם באומץ מוסרי ורוחני. והסופרת מריאן ויליאמסון זכתה לפרסום רב, כשהטיבה לתאר-
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"
למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוקי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".
מי ייתן ונזכה לגבור על פחדינו ולממש את הקסם האלוקי שגלום בנו, ושנזכה לקחת חלק פעיל בקירוב לבבות ואחדות עם ישראל. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולעילוי נשמתה של חני וינרוט.
פרשת ויצא
השבוע פרשת ויצא, הפרשה השביעית בספר בראשית, שעוסקת בקורות יעקב בדרכו לחרן, בחייו עם לבן הארמי ובעזיבתו אותו. יעקב בורח מביתו לחרן משום שעשיו אחיו כועס וזומם להורגו לאחר שנטל ממנו את ברכותיו של יצחק אביהם. בפרשה זו אנו מתוודעים לטלטולי הדרך ולחלומו המופלא של יעקב והידוע "סולם יעקב", למגוריו וחייו בבית לבן אח של אימו, כולל הנישואין לשתי בנותיו של לבן הארמי, לאה ורחל, שמביאים בסוף לבריחה מפני לבן ומחרן.
השבוע אנחנו עולות או יורדות בסולם?
כולנו מכירים את חלום סולם יעקב, והפרטים ידועים כמעט לכל ילד בבית ספר. למרות זאת, נבחן אותם שוב ונקבל מבט חדש על משמעות החיים, וכל זאת לאור דבריו המרתקים של רבי שמשון רפאל הירש.
יעקב אבינו עוזב בהוראת אמו את ביתו אשר בבאר שבע, ופניו לכיוון חרן. יעקב כאמור נמלט מאחיו – עשיו, המתכנן להורגו בעקבות סיפור הברכות. בדרכו לחרן – "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם… וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא). חכמים כותבים שהמקום הוא המקום הידוע – הר המוריה, שכבר הוזכר אצל אברהם בתור "המקום" – "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד).
יעקב לן במקום – "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יב-יג). יעקב רואה סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו. מישהו ממרום הציב את הסולם על הארץ. בחלום מתגלה הקב"ה ליעקב ומבטיח לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה כמו גם הגנה בדרכו. יעקב קם בבוקר נפעם מהחלום ומצהיר שזהו בית אלוהים ושער השמים, קורא למקום "בית אל", מקים שם מצבה ונודר נדר שאם אלוהים ישמור ויגן עליו, הוא יקבע את המקום כבית אלוהים ויתן מעשר מרכושו לאל כאשר יחזור. יש סוברים שהיישוב בית אל של היום נמצא שם ומכאן שמו, אך יש מפרשים שזהו הר הבית.
מה החלום הזה בא ללמד את יעקב?
מסתבר שההליכה של יעקב לחרן תוביל אותו בסופו של דבר אל המטרה הנעלה ו"השמיימית", מימוש ייעודו, להתחתן, להקים בית שיוביל לעתיד לבוא את ייסוד עם ישראל. הסולם הוא למעשה ביטוי לכך שכל הדברים והאירועים שהוא יעבור במסגרת ההליכה הזו – הלימוד, ההתמודדות במשך עשרים שנה בבית לבן בכל המישורים, קשיי הפרנסה והעבודה, הזיווג, וכו' אירועים אלו הם שיובילו אותו אל תכליתו הראויה.
למעשה כל הנקרה בדרכו של האדם במהלך יציאתו והליכתו ממקום למקום, הטרדות, הדילמות, המצוקות וכו' מטרתם היא אחת – להעלות אותו בשלבי הסולם לשמים, לתכלית הראויה, למימוש יעודו. רק כ-20 שנה מאוחר יותר יעקב חוזר לארץ ישראל למוד קשיים, ניסיונות ותחבולות, עליות ומורדות, אך כל אלו חישלו ועיצבו את מידותיו. יעקב חוזר בן אדם חדש ומאוזן.
המחזה הזה אקטואלי ורלוונטי לכל אחד ואחת מאתנו. פעמים רבות אנו חושבות שהעיסוקים היומיומיים, טרדות הפרנסה וקשיי המשפחה מונעות מאתנו מלממש את הפוטנציאל הגלום בנו. כשבעצם במקרים רבים אדם יכול להגיע אל משמעות חייו דווקא מתוך חיי העולם הזה, על כל קשייו.
הקושי מצמיח ומעלה אותנו מדרגות, זה מה שראה יעקב בחלומו וזה מה שאנחנו צריכים להפנים בלומדנו פרשה מרתקת זו.
הסולם המפורסם, מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו."
כל אחד יודע שלמלאכים יש כנפיים, לא רגליים. מדוע הם צריכים לטפס על סולם? מה הרעיון?
כשאנו מטפסים כלפי מעלה, אנחנו לא בהכרח צריכים כנפיים. ישנו סולם, המסלול הרוחני שתוכנן עבורנו; מסלול שבו עלינו להתקדם צעד אחר צעד, שלב אחרי שלב. הדרך לשמים, למעלה, היא הדרגתית, שיטתית ועבור כל אחד, לא רק עבור מטיבי לכת.
"רבים חוששים לצאת למסע רוחני, כי הם חושבים שלשם כך צריכים מנה גדושה של אמונה. נראה להם כי המטרה נמצאת בעולם אחר. אבל כשמאמצים את הגישה ההדרגתית והעקבית, ניתן לגלות כי המסע הרוחני ניתן למימוש, וכי היעד לא נמצא בחלל החיצון.." (הרב יוסי גולדמן)
יש הרואים את הסולם בחלום כמשקף את חיי האדם בעולם, המקשרים בין הארץ לשמיים. הסולם מצביע על כך שאין ניתוק בין העולם הגשמי לעולם הרוחני- האדם מתחיל את חייו בארץ, אך הוא יכול להגיע לדרגות רוחניות גבוהות.
"והנה סֻלם מֻצב ארצה ורֹאשו מגיע השמימה" – אומרים חז"ל: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". חלום הסולם אינו חזיון חיצוני ליעקב, אלא מבטא את הלכי רוחו וערגתו הפנימית, השתקפות עולמו הפנימי של האדם. יתכן שיעקב היה מוטרד לגבי ההתמודדות שלו עם המעבר מלימודי התורה והרוח לביתו של דודו, לבן, בחרן עם כל המשתמע? כיצד ניתן יהיה לגשר את הפערים?
האדם מתחיל את מהלך חייו ברחם אמו בטהרה גמורה וידע של התורה כולה. בניין הבית בישראל מתחיל ממעמד החופה והקידושין וכל שבעת ימי המשתה וכן הלאה. כלומר אנו מתחילים מנקודה של קדושה, ואז יורדים אל הארציות, חיי המעשה כדי לברר את שייכותם אל הקודש.
המעשים מתחילים בארץ, והרעיונות מובילים אותם השמימה. צריך להגשים את הרעיונות. המעשה מגשים את הרעיון השלם במחשבה.
אין עניין שיהודי יעלה בסולם הרוחניות ויישאר שם, מנותק מן המציאות הגשמית; העניין הוא לרדת אל המציאות ולפעול בתוכה באותה מדרגת קדושה שהגיע אליה בעבודה קשה וממושכת. הרי זוהי תכליתה של ההתעלות ברוחניות, לרדת אחר כך ולהעלות את המציאות הגשמית.
נאמר ליעקב- היעוד שלך הנו לרשת את הארץ שהבטחתי לאבותיך אברהם ויצחק. את זה לא תוכל לעשות אם תתרכז ברוחניות תוך ניתוק מן הגשמיות; עליך לרדת לחרן, מקום נחות ביותר מבחינה רוחנית, ודווקא שם לשאת אישה, להוליד ילדים, להתפרנס, וכל הזמן לשמור על אותה מדרגה רוחנית שיש לך כעת. כלומר, תחושה של קדושה יש גם בשטיפת כלים, הכנת שיעורי בית עם הילדים, העבודה השגרתית במשרד, במערכת יחסים שנראית שגרתית וכד', יש חשיבות עצומה בעשייה היומיומית, במשפחה, בעבודה, עם חברים וכו', העשייה האפורה כביכול. ניתן להתייחס למשימות אלו בזלזול, אבל אפשר להרגיש חשיבות ולמצוא עוצמה ועומק דווקא במשימות השגרתיות ולא לפספס את כל הדברים הנפלאים שסביבנו, למצוא בהם ממש קדושה, כפי שכתוב בפרשה זו "טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי." (בראשית פרק כח) רק כשנתעורר ונשים לב- נתחבר!
שנזכה להתחבר לכוח של יציאה והצבת מטרות בהתמודדות ובהתמדה, הכח של "סולם יעקב" שמחבר באיזון טוב ומטיב בין השמים לארץ, בין הרוחניות לגשמיות בעולם היומיומי שלנו, בשוטף. ושנזכה למצוא ולחוות את הקדושה שבשגרה, אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל