השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. יעקב מברך את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כולל ילדיו של יוסף, אפרים ומנשה, כל אחד בברכה הייחודית לו. שבטי ישראל הינם התוצר של בני יעקב וילדיו של יוסף.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם האמינו כי יחסו הטוב אליהם נובע רק מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ולכן, עתה, הם אף מוכנים להיות לו לעבדים רק שיחוס עליהם. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם.
סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה כיצד משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול לאור האירועים משני חיים שחווים האחים, כיצד יוסף הצליח לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה ארע שאפשר את הפיוס הזה?
נראה כי הפיוס התאפשר לאור ההבנה של יוסף ואחיו שהתמונה במציאות הרבה יותר רחבה. יהודה לוקח אחריות טוטאלית על קורות המשפחה, אחריות שלמה ונוקבת. בהמשך, לאחר פטירתו של יעקב אביהם, גם האחים מכירים במעשיהם הקשים כלפי יוסף אחיהם, והם אף, מציעים את עצמם להיות לו לעבדים. כתוצאה מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא באמת התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד שכל אחד ואחד מהם ממלא במסע שלהם. למשל, חלק מתכלית שליחותו של יוסף כולל את פרנסת משפחתו בשנות הרעב הכבד. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר, קומה שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב, קומה המאפשרת חיבור מחודש.
בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מניתוקים בתקשורת. כך, גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים המובילים לאי יצירת מפגשים אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.
לדוגמה, לגיטימי וטבעי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. יחד עם זאת, חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו פתיחות ובחינת אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים, עצם הניסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר, בסופו של דבר, לצדדים להתקדם הלאה.
מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, סיכם כי "ב-7.10 נפרצו גבולותיה של מדינת ישראל ומחבלי החמאס הארורים עשו ביישובי המדינה כבשלהם באין מפריע. אלפי אזרחי ישראל נטבחו, נפגעו, נאנסו ונחטפו והופקרו לגורלם בשמחת תורה. בהמשך, מאות אלפים מתושבי קווי העימות בדרום ובצפון שפונו מבתיהם הפכו לנזקקים ונפגעו מהעדר טיפול ממשלתי בעורף במועד הנדרש. זהו אירוע משנה מציאות ברמה הלאומית. המציאות שהייתה קיימת עד יום הטבח לא יכולה להימשך לאחריו…"
המציאות שקדמה לטבח מדברת על משבר חברתי עמוק, שנבע מתקשורת לקויה, חוסר אמון ובעיקר מפני שלא הצלחנו להגיע להסכמה על פרשנות המציאות. וכך כותב ד"ר רונן שובל- "מחנה הימין יכול לנצח – יש לו 64 חברי כנסת והוא יכול להעביר את הרפורמה המשפטית על אפה וחמתה של המחאה החברתית. מחנה השמאל יכול לנצח – יש לו את האליטות והוא יכול לקרוע את החברה הישראלית לגזרים כדי לסכל את הרפורמה המשפטית. השאלה ששני הצדדים צריכים לשאול את עצמם היא האם אנחנו רוצים להיות צודקים, ולנסות לנצח אחד את השני, או לחפש מודל של פשרה. האם נוכל להישאר חלוקים בדעות, אך לא בלבבות? לדאבוני, אם אחד הצדדים ינצח, הלבבות ייפרדו. וזה מחיר כבד מדי. מחיר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם…"
כאמור, פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה כאשר כל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו למרקם הלאומי. הברכה היא איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי. יעקב אבינו מבקש ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי, המשותף והמחיה את הכלל. יעקב אמנם מטיל על כל אחד מבניו תפקיד ייחודי, אך הוא גם מבקש מהם לשמר את ה-ביחד (המסורת, האמונה, האידיאלים והערכים).
במקומות שבהם אנו חווים חוסר יכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות, נכון לשאול שאלות לגבי הנעשה בחיינו במרחבי ה- הורות, זוגיות, מערכת היחסים בין אחים, בין חברים, קהילה וגם אופן ההתמודדות האישית שלנו עם החיים.
אצל יוסף אנו פוגשים את הרצון לבאר ולהגשים חלומות, הגעגוע, הכעס, הצורך לחנך, ויחד עם כל זאת, יוסף ממוקד בשליחותו, ובהבנת חשיבות מימושה הגוברים על כל אותן תחושות אישיות.
בעת מאתגרת זו של מלחמה, ברוע ובאכזריות בלתי נתפסת, מחויבים אנו, יותר מתמיד, ליצירת שלום פנימי בתוכנו שיוביל ליצירת שלום גם בינינו, בין הרבדים השונים של עם ישראל. וזהו שיעור נוסף שאנו מקבלים מיוסף, אותיות פיוס, היכולת להתעלות, להאמין ולראות את התמונה הכוללת, המלאה.
וכך מחדד הרב שי פירון, "ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ. לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?"
רבים מאתנו אוחזים בתפיסות השרדותיות שלא מאפשרות שיח או הקשבה. אך, למדנו על בשרנו כי כוחנו באחדותנו. לכן, היכולת לכבד אחד את השנייה ולהקשיב, הן שיאפשרו הקשבה מקרבת, ללא אגו או שיפוטיות. בנוסף, בענווה, היכולת להקשיב גם למה שלא נאמר, לטון שמחביא כאב, לתדר, לשפת הגוף ולמבט, מסייעת לתת מקום לאחר בפשטות על עצם הקיום של כל אחד ואחת מאתנו. וכן, יש מקום לכולנו.
שבת שלום ובשורות טובות💐
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
חומש בראשית- פרשת וישלח- המאבק היומיומי
עשרים ושתים שנים חלפו מאז המשבר הגדול בין שני האחים. יעקב בורח לחרן, לאחר גניבת הברכות מעשיו, ושם מקים משפחה ענפה, ארבע נשים ו-שלושה עשר ילדים. עתה, הוא חוזר לכנען והוא יוזם במהלך המסע מפגש עם עשיו. האם עשיו סלח ליעקב? מה יהיה טיב המפגש ביניהם?
יעקב חושש מאוד מהמפגש, מסיכון חייו וחיי משפחתו המורחבת, והוא מתארגן אסטרטגית לקראת המפגש. תחילה הוא שולח לו מתנות, בניסיון לפייס, לאחר מכן, הוא מתפלל, ולבסוף, יעקב לא סומך על הנס ולא על טוב ליבו של עשיו, הוא נערך גם למצב של מלחמה. יעקב בהשתדלות והכנה מיטבית לקראת הפגישה, בתקווה להצליח להתפייס עם אחיו.
מסביר הרב אוריאל גנזל –
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה ). בודד, בלא איש עימו, מוצא יעקב את עצמו בחשכת הלילה. הוריו, נשיו וילדיו – העבר, ההווה והעתיד – נמצאים מעברו האחד של נהר היבוק. הוא נותר לבדו, חרד מהמפגש הגורלי עם עשיו. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (שם , ח). בתום יום מלא בפעילות הכנה ובניסיונות הצלה באמצעות דורון, תפילה ומלחמה, יעקב נותר לבדו כדי להתמודד.
…ברגעים מיוחדים אלו, לאחר שכבר נאמר כל מה שניתן היה להאמר, לא נותר למנהיג אלא להתבונן אל תוכו פנימה ולברר מחדש את ערכיו הפנימיים ומשמעותם…
"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם כה). ההיאבקות של יעקב התנהלה במשך לילה שלם. היא מתנהלת כך ללא הכרעה. קרב שכזה איננו יכול להתרחש במציאות ריאלית. קרב יכול להימשך דקות ארוכות, אך הוא איננו ממשיך עד עלות השחר. מכאן שאין מנוס מההבנה כי מדובר במאבק רוחני עם מלאך, או שמא מאבק המתנהל בליבו פנימה של יעקב: "כתלמיד חכם נדמה לו" (חולין צא, א).
המאבק הצמוד, שכמעט ואינו מוכרע, מסתיים בשינוי שמו של יעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם כט). שינוי שמו של אדם הוא מדרכי התשובה ומשמעותו: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם הלכות תשובה ב, ד). מהו השינוי שמתחולל אצל יעקב אבינו?…
ההכרזה "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם לב, כט), מסמלת מעבר לעידן חדש שבו דמותו של יעקב הופכת לעצמאית ומקורית הבוחנת את עצמה ביחס לאמת הא-לוהית, ולא ביחס לסביבה. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם). עם בוקר, בניגוד לתוכניתו המקורית לפצל את משפחתו לשני מחנות, כדי ש"אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה", (שם לב, ט) עומד ישראל בעוז בראש המחנה המאוחד כשהוא מוכן למפגש עם עשו. לאחר שהוכרע המאבק הלילי על דמותו של יעקב, המפגש המפחיד עם עשו מוכרע באופן מפתיע עוד לפני שהחל. לא רק שאין קרב, המפגש אף מסתיים בחיבוקים ונשיקות…
רגעי משבר המתרחשים בחיי כל אדם, משפחה קהילה ועם, מזמנים רגעים מקודשים, העשויים להוביל להתמודדות ערכית שתסייע בגיבוש זהות מובחנת ובוטחת…"
במילים אחרות, מפרשים רבים מסבירים כי מאבק יעקב במלאך ה', הוא למעשה מאבק בכוחותיו הפנימיים. יעקב עובר מסע משנה חיים. בתחילת מסעו, לאחר חלום 'סולם יעקב', הוא היה חסר כל. יעקב ניצב מפוחד וחושש לחייו, ולמרות הבטחת ה' להיות לצידו, "(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ…" (בראשית כח), יעקב מסיים בנדר מותנה, " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה …"(בראשית כח). כלומר, יעקב חושש וביטחונו עדיין מעורער. לעומת זאת, במסעו חזרה לכנען, לאחר 22 שנה, וזמן קצר לפני המפגש המחודש עם אחיו, עשיו, נאבק יעקב ממושכות עם המלאך, ודורש את ברכתו של ה' כהתנייה לשחרור אותו מלאך. הוא כבר לא עוד אדם מפוחד וחסר ביטחון. יעקב הופך להיות 'ישראל'. הוא מצליח להשאיר מאחוריו פחדים וחרטות ולצאת לדרך חדשה כאשר הוא נחוש יותר, כראש משפחה מורחבת ובעל רכוש.
מוסיף הרב איתמר אלדר,
" דבר ידוע הוא כי יעקב לא היה היחיד ששמו השתנה. אברם הפך לאברהם ושרי הפכה לשרה, אולם בניגוד אליהם, שאצלם לאחר שינוי השם בוטל השם הקודם לחלוטין, הרי שיעקב ממשיך גם אחרי שינוי שמו להקרא בתורה לעתים יעקב ולעתים ישראל.
בכך אולי מבקשת התורה ללמדנו כי בחיינו אנו ניצבים בפני חוויות של כשלון וגם בפני חוויות של הצלחה. ישנן חוויות שבהן אנו מובילים אולם מנגד ישנן גם חוויות שבהן אנו מובלים ומסתגלים ל'הכתבות'.
לכל אחת מן הסיטואציות והעמידות הרוחניות הללו – של יעקב מחד ושל ישראל מאידך – יש ערך. ושתיהן בונות ומכוננות את קומתו של האדם השלם ושל האומה השלמה. התורה מלמדת אותנו כי לעתים יש להיות יעקב, וכך לשרוד גם בימים קשים, כשכולם נגדי. לעיתים צריך לדעת להוריד את הראש ולקבל את רוע הגזירה, את תקופת השפל. זהוי סגולה קריטית לעם כעם וגם ליחיד כיחיד.
מאידך, לעתים צריך להניח מאחור את ה'יעקביות' ולהיות ישראל – תוך אמון עצמי גדול, תוך ידיעה שאצליח ותוך חוסר נכונות להשלים עם כשלון או עם אכזבה. יעקב וישראל, שני שמות, שתי מעמדות ושתי עמדות נפשיות, לכל יחיד ולאומה כאומה – מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."
סיפור המאבק מגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. הכוח שעליו מדובר הוא איננו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב- מאבק. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. יחד עם זאת, זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא מתנה, וכך אמר שמעון פרס ז"ל, "אתה תמיד גדול כגודל העיניין שאתה משרת, ואתה נהייה קטן אם אתה משרת רק את עצמך." הפרשה קוראת לנו להאמין בעצמנו, ביכולתנו להצליח, להעיז ולהגשים את ייעודנו תוך ראיית צרכייו של האחר, וזוהי תכונתו של ישראל.
שבת שלום💞
חומש בראשית- פרשת ויחי- ירידה לשם עלייה
השבוע הפרשה שסוגרת את חומש בראשית, פרשת 'ויחי', מתארת לנו כי ימיו של יעקב אבינו קרבים למות, והוא משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ אבותיו, ארץ ישראל. יעקב מכנס את כל בניו, ובפרידתו מהם הוא מעניק להם ברכות. תחילה הוא מברך את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומעלה אותם ממעמד של נכדים לבנים העתידים לקבל נחלה בארץ. בברכתו משנה יעקב את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר, ממש דז'ה וו לסיפור הישן של יעקב עם עשיו אחיו.
יעקב שמברך את כל בניו נראה שבאותה הזדמנות הוא גם מחדד ומבהיר להם מה הם החולשות והחוזקות שלהם. הוא ממנה מנהיג ומעביר מסרים – חלקם אינם בהכרח נעימים לאוזני היורשים הפוטנציאליים, במיוחד כשהוא מתחיל עם האחים שלא ממש הקשיבו לאביהם. החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי, הוא מבקר את התנהלותם ועד לאחים שמבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים. יעקב מעניק להם, לכולם, ירושה רוחנית וערכית, נכסים רוחניים, בתקווה לסייע להם לסלול, לתקן, ולנתב את דרכם במבט קדימה ומצמיח אל חייהם כשבטים בארץ.
שואלת ועונה ד"ר גילי זיוון- "יעקב נפרד מחייו בגיל 147 והוא מבקש להשביע את יוסף כי יקבור אותו בארץ ישראל. למה זה חשוב לו כל כך? נשים לב, הוא חוזר במילים שונות על בקשתו "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" ( בראשית מז,כט) ושוב הוא חוזר "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי" (מז, ל) ובמילים אחרות, "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (שם), גם אחרי שיוסף מבטיח לו "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (שם) לא נחה דעתו של יעקב והוא מבקש: "הִשָּׁבְעָה לִי!" (פסוק לא)
למה הוא לא בטח ביוסף עד כדי כך שהיה חייב להשביעו?
יעקב כה מוטרד ממקום קבורתו עד שגם בפרק מט כאשר הוא מסיים את ברכותיו לבניו, רגע לפני שהוא אוסף רגליו אל המיטה, הוא חוזר ואומר לכל בניו הפעם "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי…" (מט, כט).
ממה הוא חשש? למה היה צריך יעקב לחזור שוב ושוב על בקשתו? להתחנן ("אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – מז, כט) ולהשביע?
אולי היו אלה געגועים לבית. געגועים לשורשים המשפחתיים – לאביו ולאמו, ולסבו ולסבתו וללאה, אֵם מרבית בניו, שהלכה לצדו דרך ארוכה בתלאות ובשמחות החיים.
אך הטעם העיקרי, להבנתי, לדרישה החוזרת ונשנית של יעקב נעוצה לדעתי בגורם אחר. יעקב מבין, עוד לפני שנולד מושג ה'גלות', כי ההשתרשות במצרים תהיה מפתה ביותר. לכאורה הקבורה המפוארת במצרים תהיה עדיפה בעיני בנו שליט מצרים ובעיני בניו ונכדיו אשר ירצו לקברו לידם, כך שיוכלו לבקר את קברו מדי פעם. הוא מבין היטב שמי שלא רק חי במצרים אלא גם נקבר בה הופך את אדמת מצרים לביתו. הוא מבין שהמשפחה הקטנה שלו עשויה להיטמע ולהיעלם עם הזמן בתרבות המצרית הססגונית, המרשימה, המבוססת. תודעת המיעוט המבקש לשמור על ייחודו היא שהולידה את התעקשותו להיקבר עם אבותיו."
במילים אחרות, התשובה ניתנה לנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, 'ויגש', פרק מז, פסוק כז- "(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."
נאמר לנו בפירוש, שישראל, יעקב ובניו, התיישבו בארץ גושן הפורה "ויאחזו בה". האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת אותנו על השתקעותם במקום, מה שמנוגד לתכנית המקורית.
עד כה, ישיבת משפחת יעקב במצרים היתה כתוצאה מאילוץ הרעב בארץ כנען שהביא לירידתם למצרים ל'שבור אוכל'. אך בפסוק זה חלה כבר תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, מבחירה להשתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך התקשרות למקום. יעקב שראה וזיהה זאת חשש שילדיו ישארו במצרים לעד, וע"כ חזר והדגיש את בקשתו להקבר בכנען.
מסתבר שאנחנו עסוקים לא רק ב- מה ישאר אחרינו אלא גם לאן מקום הקבורה ייקח את המשפחה שלנו?! ליעקב אבינו חשוב היה לייצר תודעה לדורות הבאים באמצעות קבורתו וקבורת אבותינו בארץ ישראל, שלא נשכח או חלילה נתבלבל- הבית שלנו הוא בארץ ישראל.
נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס לגלות באופן כללי. אני בהחלט יכולה להעיד על עצמנו שחיינו שנים בחו"ל בנוחות המעוררת פיתוי ורצון להשתקעות ממושכת. המעבר לחו"ל החל כתוצאה מלימודים והתמשך לעבודה, ילדים, חברים וכו'. בסופו של דבר, הערכים, המשפחה, החינוך, אותה תודעה שיעקב אבינו יחד עם אבותינו ואימותנו הנחילו לנו, עוררו בנו את הרצון להעביר אותם הלאה גם לילדנו, והשיב אותנו ארצה.
החברה הישראלית עברה שינוי עמוק בתפיסתה את היורדים מהארץ- ממבט ביקורתי ונוקב על הפניית העורף שלהם כלפי החזון הציוני, ועד למבט מכיל המקווה כי עוד ישובו בעתיד הקרוב. שיבתנו לארצנו לאחר גלות ארוכה היא חלק מהירושה הרוחנית והגשמית שקיבלנו, והיא מצריכה אותנו לבנות בקרבנו מחדש את הקשר העמוק לארץ, את אהבת הארץ כפשוטה. חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום🏘️
פרשת ויצא- היציאה מאזור הנוחות
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", כך פותחת הפרשה השבוע שמספרת לנו על יציאתו של יעקב אבינו מארץ כנען בה גדל, אל חרן, הארץ ממנה הגיעו אבותיו. יעקב אבינו בורח מפני עשיו, אחיו, המבקש להורגו על שגנב ממנו את ברכות בכורתו מיצחק, אביהם. כמו כן, הוא יוצא אל חרן על פי מצוות הוריו, כדי למצוא לו אישה.
מדוע התורה פותחת בהדגש זה של- "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע", הרי ידוע שבאותה עת יעקב ישב בבאר שבע, בבית הוריו, ניתן היה לכתוב בפשטות- "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה"? התורה מבהירה לנו שעבור יעקב ליציאה הזאת הייתה משמעות נוספת, משמעות נפשית ורוחנית.
יעקב יוצא לתודעה חדשה, מתודעת- "איש תם יושב אוהלים", לאתגרים הערכיים שעוד נכונו לו בבית דודו, לבן. כדי להתמודד עם האתגרים הערכיים הכבירים שנכונו לו בחרן אצל לָבָן דודו הרמאי, לא יכול היה יעקב להישאר בתודעת החממה הרוחנית-ערכית המוגנת של בית הוריו. הוא צריך לצאת אל תודעה חדשה, תודעת התמודדות רוחנית-ערכית בזכות עצמו.
היציאה מאזור הנוחות, מהמוכר, דורשת מאתנו אומץ, תקווה ואמונה, וכמו יעקב אבינו לא פשוט להתחיל הכל מחדש. הכי קל ונוח זה להיצמד למה שמוכר וידוע, להרגלים הישנים שלנו. כשיעקב יוצא למסע לחרן, זהו מסע שהוא יוצא אליו חסר כל, בודד, יש לשער עם רגשות אשמה על גנבת הברכה מאחיו, כאב על הנתק שהוא גרם ביחסיו עם אחיו ואביו, וללא ההגנה של אמו שליוותה אותו עד יציאתו לחרן. באותו הלילה הוא נשכב לישון על האדמה החשופה, כשהאבן משמשת לו ככרית. והוא חולם חלום: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו…" (בראשית כח, יב-יג).
מסביר הרב חגי גרוס-
"החלום זורק ליעקב סולם כדי שנפשו המוחלשת תעלה עליו. הסולם שרגליו באדמה וראשו בשמים מחבר בין הניגודים באישיותו של יעקב, בין החומרני לאלוהי, בין הנשי לגברי ובין מצב השפל שבו הוא נמצא כרגע ליוֹכלָה (פוטנציאל) הגבוהה הטמונה באישיותו. התנועה של המלאכים למעלה ולמטה כאילו אומרת לו: ככה אנחנו כולנו, פעם אנחנו למטה ופעם אנחנו למעלה. מורכבים. החלום מחבר את יעקב אל הכוח שבו, אל הרוחניות שלו ונותן פשר לניגודים."
מוסיף הרב חגי גרוס כי-
ה"שפת אמת" מחדש דבר נפלא. האדם העולה למעלה לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה עם כל שלב בעליה והשינוי הזה בכוחו להביא את האדם לגבהים אדירים, וכך הוא כותב:
"בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וכו' ולא כתוב "ניצב". כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו. והנה הוא הסולם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו… לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדרגות של הסולם… שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מדרגה לדרגה במדרגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדשה לגמרי. וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת".
האדם המטפס על מדרגה מסוימת משתנה באישיותו בעצם הטיפוס. אם האדם הצליח לטפס גבוה סימן שהוא לא רק התקדם אלא הוא גם השתנה. יש כאן לא רק שלב חדש אלא אדם חדש עם כוחות חדשים. הלימוד הזה פותח בפנינו הבנות בדבר כוחו של האדם. הכוחות אינם מוגבלים. איננו מכירים את עצמנו. אנו משתנים כל הזמן. השאיפה לטפס למעלה היא בעצם השאיפה להיות טובים וגבוהים יותר…
בכל אחד מאיתנו יש משהו מחלומו של יעקב, כולנו חולמים להגיע רחוק, גבוה. בין כולנו מסתובב לו יעקב עם סולם על הגב ומתחנן בפנינו אל תפסיקו לחלום תמשיכו לשאוף תמשיכו להתקדם. המפתח לשינוי נמצא בשאיפה לעלות גבוה…"
מסע יעקב אבינו מכנען לחרן ובחזרה מספק הצצה אל חייו של יעקב בתקופה לא פשוטה שבמהלך 20 שנה הוא נאלץ להתמודד עם אתגרים מרובים. ואומנם על אף האתגרים שיעקב מתמודד איתם בבית לבן, במהלך מסעו הוא מצליח להקים משפחה גדולה וענפה בחרן, וחוזר לארצו עם רכוש רב. יעקב לא נשאר אותו אדם, צמיחתו ועלייתו במדרגות התבטאה אף בשינוי שמו מיעקב- לישראל.
אסיים עם דבריו של אלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר-
"לחלום, לזהות את החסר, להעז לשנות, להינשא על כנפי המורשת ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה. השאלה – מה הם המרכיבים החיוניים באמתחתו של מנהיג – הדריכה רבים לאורך ההיסטוריה. בפרשיית 'חלום יעקב' סמלים רבים ותשובות למרכיבי מנהיגות הכרחיים. מנהיג חייב לחלום, להתעלות מעל ל'כאן ועכשיו' ולהפליג מעלה והרחק "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (כח, יב). החלום אינו על שינוי מעשה ידי אלוהים או על נס. "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים" (שם). זַרעי החלום ושורשיו עולים מהאדם אל השמים. האדם הוא מקור הנביעה הרעיונית והוא שינהיג את מימושה – הראש בחלום והרגליים היטב על הקרקע, באופן המאפשר חשיפה לקושי ולחוסר המיידי או הצפוי והדורש שינוי. יעקב בוחר להניח למראשותיו אבנים ולא יריעה וצמחים. הממשק לאדמה, אבנים קשות וקרות, אינו מצע נוח. נינוחות איננה מעודדת הנהגה לגיוס תעצומות נפש. הבנת הקושי והחוסר תצמיח שינוי.
יעקב, דור שלישי לאברהם, מופתע לגלות "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (כח, טז). כך נשמרה מורשת אברהם?! בתהליך שינוי ובניית משהו חדש נדרשת בתחילת הדרך יכולת להינתק מהמוכר ומהבטוח. בהמשך הדרך נדרש מנהיג בעל יכולת לבסס את השינוי ולהטמיעו. החוליה המקשרת בין השניים היא המורשת, המהווה מצפן לכיוון המחבר בין עבר לעתיד. החפץ חיים חייב להיות נטוע היטב בעברו.
לחלום, לזהות את החסר, להעז לשנות, להינשא על כנפי המורשת ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה."
יתכן וזו הסיבה שכתוב בפרק כט, " (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ" אדם שיוצא למשימה עם חשק ומוטיבציה- הולך בקלילות, נחשב כנושא את רגליו. הוא שולט עליהן וכאילו הוא סוחב אותן. הספורנו מסביר שאותה קלילות הגורמת לאדם לשאת את רגליו קיימת כשלאדם יש יעד ברור אליו הוא הולך. הפרשה מלמדת אותנו שיש מצבים ורגעים שבהם הערכים עליהם גדלנו ואותם קיבלנו מן המוכן הם בהחלט מתנה נפלאה אך בכדי לגבש את עולמנו וזהותנו, עלינו לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולפעול בזכות עצמנו, בזכות מאמצינו, בזכות בחירותינו.
שבת שלום🚶🏻♀️🎁🚶🏻♂️