תגית: חרטה

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.
הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות. 
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) .וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ… "(דברים ל')"

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת ויגש פותחת ב-

(יח) " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי…" (בראשית מד)

" רבי יהודה אומר: "הגישה למלחמה, כנאמר (שמואל ב, ז): "ויגש יואב והעם אשר איתו למלחמה".

רבי נחמיה אומר: "הגישה לפיוס, כנאמר (יהושע יג): "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו".

וחכמים אומרים: "הגישה לתפילה", כנאמר (מלכים א, ח): "ויגש אליהו". (מדרש רבה בראשית צג, ו).

בשיחה זו נראה שהכל היה כלול- יהודה התפלל בסתר ליבו לקב"ה שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בהן מלות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי המוזר, ובנוסף נחישות ההחלטה להילחם עד הסוף על חייו וחירותו של בנימין.

כלומר, יהודה החליט להילחם. להילחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של בנימין כביכול הוכחה. עתה, הכל תלוי במוצא פיו של יהודה שפותח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום שכולו פיוס ורצון לבקוע את מעטה הקשיחות של המושל המצרי, ולמצוא נתיבות אל ליבו. יהודה משתף אותו בכל השתלשלות המאורעות עד לאותו רגע. כולל התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו (פסוקים יח-כט). לאחר מכן, הוא מתאר את ההשלכות, את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, יעקב, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, שאם גם בנה השני של רחל, בנימין, לא ישוב לביתו (פסוקים ל-לב) הוא לא ישרוד. ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:

"(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לדכִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי." (בראשית מד)

זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, בתמורה שאחיו הקטן ישוחרר. (וזאת, למרות שלכאורה הוכח שבנימין פשע, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו). אכן, המדרש רואה במעשהו זה של יהודה את הפסגה. הנכונות לשאת בסבל האיום של העבדות. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה.

כשאנו מרגישים ש"סידרו אותנו", אנו נוטים להגיב בכעס, או לעיתים נדמה לנו שאין לנו ברירה אלא לוותר ולקבל את המצב כמו שהוא. השבוע הפרשה מראה לנו שלמעשה קיימת דרך שלישית. כשיהודה היה נחוש להחזיר את אחיו בנימין הביתה לאביו, יעקב, הוא עמד באומץ רב בהחלטתו תוך עיקשות ודבקות במטרה, אבל יחד עם זאת הוא נותר רגוע והתייחס למושל, יוסף, בכבוד. שיעור חשוב בכיצד לעמוד על זכויותינו בלי לעורר מריבה ואנטגוניזם.

ואז, דקה לפני "הפיצוץ", ברגע השיא של הדרמה-

יוסף ראה, יוסף שמע יוסף הרגיש ויוסף הבין-

האחים הביעו חרטה בכל נימי נפשם על שחטאו כשמכרו אותו לעבד לפני שנים רבות. במקביל, יהודה בנאומו מוכן עתה למסור את נפשו למען חירותו של בנימין – האחים הוכיחו ללא ספק שהם עשו תשובה שלמה. ולכן, זהו הזמן שבוחר יוסף להתגלות לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע עד כה נהג עימם כך.

רגע השיא הגיע… יוסף מסיר את ה"מסכה" מעל פניו ומתגלה לאחיו –"…  (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. (בראשית מד)

הייתה זו הכרזה מדהימה, ברגע השיא של המשבר בין יוסף לאחיו, ולאחר המונולוג של יהודה. האווירה בפגישה זו הייתה קשה מנשוא, המתח היה בשיאו. האחים הובאו אליו – כמסופר בפרשה – מוכים ומובסים. לכאורה אשמת בנימין הוכחה מעל לכל ספק, הרי באמתחתו נמצא גביע הכסף, גביע המושל. לכן, כשיוסף עצמו לא יכול לשאת את הרגשות שעולים הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי!", כדי שאחיו לא יתביישו, ורק כשנשארו לבדם, באינטימיות, פנה אליהם ואמר: "אני יוסף, העוד אבי חי?"
נשמתם של האחים כמעט פרחה… – "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

אומר הרב משה גרילק  "זהו סיפור השבוע… אנו קוראים אותו בפעם המי-יודע-כמה. גדלנו על ברכיו מגיל הינקות, ואין בו כל חידוש, גם כשנעבירנו לבנינו הלאה, נלמדנו כפי שנכתב, בתוספת פרשנות זו או אחרת. יתירה מכך, לו היינו ניצבים שם בארמון, בעת המעמד המרגש של איחוד המשפחה מחדש; לו היינו עיתונאים, המסקרים את החדשות בארץ הנילוס, היינו מעבירים "סקופ" זה לאנושות כולה, כל עיתון בשפתו ובדגשיו – וזהו.

כשאדם מגלה – בוקר בהיר אחד – שטעה בכל מהלך חייו – הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת מנוח. במיוחד, כשנשוא הבושה (במקרה זה יוסף) עומד מולו, ובעצם נוכחותו מסיר מעליו את כל מחלצות התירוצים, ההסברים והתיאוריות השקריות, שבהם הצדיק את מעשיו עד היום. שם, בארמון, עמדו האחים ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם עירומים ומבוזים בעיני עצמם…

העוקב אחר הפרשיות "מקץ-ויגש" יודע, שהאחים, ברדתם למצרים, היו נבוכים מאוד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל על הארץ. מדוע הוא מאשים, דווקא, אותם בריגול? מדוע מגלים הם את הכסף ששילמו בעד התבואה בתוך שקי התבואה הקנויה? מדוע רוצה המושל לראות את בנימין, דווקא? מדוע עורך הוא להם משתה מלכותי? וכיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, שהתחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע? הם חשו שהם נקלעו אל תוככי טירוף-מערכות מוחלט, שאין ממנו מוצא, ובעיקר טירוף מערכות ללא פשר.

אולם, בהישמע המלים: "אני יוסף" – סרו כל השאלות בבת אחת. הם לא נזקקו להסבר התנהגותו. שתי המלים הללו הרימו את המסך, ופתרו את התעלומה כולה. לפתע – הבינו הכל.

אז מה עוד ניתן להפיק מסיום מרגש זה?

אכן, איש אמונה מסדר-גודל של "החפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – מענקי הרוח בדור שלפנינו, נפטר ב-1934) הצמיחו לו שתי מילים אלה כנפי תקווה מגביהת עוף. וכך אמר:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיבית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."