תגית: חלק

הרב שלמה וולבה, מגדולי המחנכים שקמו בדורנו, בספרו "עלי שור" נותן שיעור חשוב בהבנת נפש האדם והסיבות שבגללן האדם פועל ועושה כל מיני מעשים. כל מעשה שאדם עושה לא נוצר באופן רגעי ומיידי, אלא הוא בנוי על "רבדים" שונים בנפשו של האדם והמעשה הינו התוצר של כל ההליכים בנפשו של האדם.

משתפת מדבריו של הרב וולבה בשיחה עם תיכוניסטים בשנות השבעים – …"אם היו שואלים אותי מהו ה'אני מאמין' שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! ומתוך גדלות זו הוא יכול לתקן את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו. באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם לא כולם מאמינים. אני מאמין. מאמין שהאדם יכול להגיע ליחס חי עם בוראו, שהאדם יכול לחולל מעשים גדולים ונוראים לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, שיש בו כוח נפשי אדיר לשלוט על עצמו". בכל אדם פוטנציאל עצום והבחירות שלו הן שיכריעו את מידת מימוש ההוצאה שלו מהכח אל הפועל.

השבוע בפרשה מסופר על חטא קורח ועדתו- מרידת קורח ב- מנהיגותו של משה, ובמינויים וחלוקת התפקידים בעבודת ה' שנעשו בתוך משפחתו של משה רבנו, כמו- העברת הכהונה לאהרון אחיו, והעדפת משפחות לוי לתפקידי קדושה בכירים. קורח, שהיה הבן דוד של משה, לא קיבל זאת, וערעורו על כך נשען על הטענה שכולנו שווים בפני ה', ולכן, ההיררכיה שבנה משה מיותרת. קורח מטיל ספק חמור שמא עצם מנהיגות משה היא על דעת עצמו ולא מאת ה'. בפרשה שלנו גם בני שבט ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הצטרפו לקורח ולעדתו, כשהנימוק הוא שמשה לא כיבד כראוי את שבט ראובן שהיה הבכור שבשבטים.

מעניין במקביל לעקוב אחר תגובותיו של משה- (במדבר ט"ז)-
 "(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."
 "(ה) וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר…" (בואו נרגע ונחכה לבוקר, יום חדש)
"(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי."
"(יב)  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה."
"(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:"

נוסיף שעוד לפני כן, בפרשות האחרונות, "(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר יב) כך התורה מספרת לנו כשמרים ואהרון מדברים על משה מאחורי גבו. והנה בפרשה השבוי פונים עדת קורח ואומרים למשה ואהרון: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" '(במדבר טז, ג). אלו כמעט אותם דברים שאמר משה רבנו קודם לכן במעשה אלדד ומידד ליהושע המבטאים את צניעותו ויכולת ההתבטלות שלו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם (במדבר יא, כט.) משה מבין שהוא שליח ולנגד עיניו טובת הציבור ועם כל גדלותו משה מיד נותן מקום, מאפשר שיח ודיבור במטרה ליצר שלום, ויותר מכל חותר להוציא את האמת לאור ללא כל פחד.  

קורח ואנשיו מרדו במנהיגותו של משה רבנו, והטילו ספק בכך שהוא שליח נאמן, ולכן, משה רבנו צריך היה לבקש אות על אמיתת שליחותו.

תופעת המחלוקות בעם ישראל, החל ממחלוקת קרח ועדתו , ממשיכה במחלוקות בית-שמאי ובית-הלל ובעצם עד היום יש מחלוקות עצומות בתוך הציבור הישראלי. פעמים רבות, תופעת המחלוקות מובילה למשברים קשים ותולדות הרסניות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. גם בימינו, אנו עדים וחווים מחלוקות קשות שגורמות לפילוג, לפירוד ולפעמים אף לשנאה מכלה בין הזרמים השונים בישראל. האם משתמע מכך שהמחלוקת היא תופעה שלילית או שהמחלוקות בעם ישראל מובילות אותנו בסופו של דבר למציאות טובה ושלמה יותר?
קורח דורש ממשה לקבל תפקיד חשוב במערכת המינויים בעם ישראל, ומתלונן בפני משה על חוסר צדק בעניין ההנהגה.

המשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה י"ז, עוסקת בנושא המחלוקת-
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – אין סופה להתקיים ושאיננה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
מחלוקת מלשון "חלק". הכל בעולמנו מורכב מחלקים רבים ומגוונים, ולכל חלק יש אופי וייחודיות שלו. על כל חלק לממש את תפקידו. לכן, המחלוקת היא ביטוי של עולם החלקים, בתנאי אחד – שהמחלוקת היא, אכן, לשם שמים. מחילופי הדברים שבפשט לא משתמע שקורח ועדתו הגיעו למחלוקת לברר את האמת ממקום של אהבה וקרבה. מחלוקת לשם שמיים משמעותה שלכל חלק יש את המקום, החשיבות והייחודיות שלו, התפקיד הייחודי לו, כשכל החלקים משלימים זה את זה לפאזל אחד שלם, כי המגמה היא לברר את האמת ולא להכנס למחלוקת מתוך אינטרס אישי של כבוד או שררה כמו עם קורח ועדתו.
מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כשכל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים ובכך יוצר הרמוניה. ויותר מזה, כל חלק מבין שחלקו לא יהיה שלם אלא אם ידע לתת מקום לשאר החלקים המשלימים אותו, כל חלק לפי ערכו וחשיבותו ואז הכלל הגדול נבנה מסך כל החלקים גם יחד.

מסביר הרב אמיר אדרעי, "קורח לא מבין את חשיבות העניין של חיבור כל החלקים יחד. קורח נחוש שרק חלקו הוא החשוב והוא איננו רואה את חשיבות ונחיצות שאר החלקים. קרח איננו מבין, ששאר החלקים משלימים את חלקו שלו ונותנים לו מקום להתקיים. קורח לא נותן מקום למשה, המנהיג הנבחר של עם ישראל. משה במהותו ובהנהגתו מאמין, שצריך לחבר את כל הפרטים, כל אחד ואחד מעם ישראל לכלל האומה, כדי שהאומה תהיה אחת: " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על אף העובדה, שכל אחד ואחד מעם ישראל שונה מאחיו, באופיו, בדעותיו ובהנהגותיו, יש לדעת, כי לכל אחד יש מקום בפאזל הגדול וכל אחד מעם ישראל חייב לתת מקום ונחיצות וחשיבות לאחיו והן להבין ולדעת מהו בדיוק מקומו, באופן יחסי, לשאר חבריו.
נמצא לפי זה, שמחלוקת היא לכתחילה דבר מאוד חיובי (כאשר היא לשם שמים), כי מתוך כך, עולם החלקים מתברר כעולם אחד גדול ואחיד וכל אחד לומד מהו מקומו ותפקידו בעולם." בזכות מחלוקת שכזו, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.

הדבר דומה לתזמורת, הרכב מוזיקלי, הכולל כלים בעלי מיומנויות שונות, וכולם יחד מפיקים יצירות הרמוניות, מה שנקרא, השלם גדול מסך כל חלקיו. מאחלת לכולנו להצליח להתנהל ולהנהיג ממקום של חיבורים וקרבה, ולהצליח לעשות מקום ולראות גם את הכלים האחרים שבתזמורת, כדי שיחד נצליח להשיג הרמוניה. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸

לרפואתו המלאה והשלמה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל.

הפרשה פותחת-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:… תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:…" (שמות כה')
הפסוקים הללו מעוררים את השאלה- תרומה לוקחים או נותנים? היינו מצפים שיגיד לישראל "ויתנו לי תרומה"!
הרי לקחת זו התאווה למלא את עצמי, לכאורה ההיפך הגמור לנתינה. כל אדם הוא מרכז העולם והוא יעדיף שלא להתחייב לתת, ולוותר למען האחר, אבל התורה אומרת 'לתת' זו הלקיחה. אנו נפגשים עם פרשנות זו כבר בספר בראשית עם אברהם אבינו שמארח את 3 המלאכים לאחר טקס ברית המילה, בראשית פרק יח':
"(ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;…(ה) וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…" "שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'?
בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה."
ה' מבקש מעם ישראל לבנות לו מקום של התכנסות שהוא המשכן. לשם כך אומר ה' למשה לגייס תרומות מעם ישראל המתגלה בגדלותו בנתינתו למען בניית המשכן. מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שנתנו. כי במקביל לנתינה שלנו אנו למעשה לוקחים זכות, ברכה ואושר, שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם.
בסופו של דבר, מה אנשים באמת רוצים ומחפשים? כסף, כוח, שליטה…??? מה באמת מקנה לנו אושר? מסתבר שלהשפיע! הנתינה היא ההזדמנות לחוות שמישהו צריך וזקוק לנו, ולכן יש בנתינה לקיחה היוצרת סיפוק פנימי שממלא את האדם. הרמב"ם אומר כי המתנות לאביונים בפורים זו המצווה הכי חשובה כי היא השמחה הגדולה ביותר. מוסיף הרב אשכנזי, הנתינה היא הלקיחה של טעם החיים, היכולת להשפיע וליצור את ההבדל, והמפתח לקשר ולחיבור. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו.
במילים אחרות, נתינה היא חתימה על שותפות שיוצרת מעורבות חברתית ומאפשרת פיתוח ערכים, הרגשת שייכות ואחריות לקהילה שמשולבת ברצון לפעול למענה. דבר היוצר תחושת מסוגלות והעלאת הדימוי העצמי.
הסבר נוסף, אומר הרב אשכנזי, זה שאי אפשר לצוות 'לתת' למשכן כי למשכן יש לתת מרצונו הטוב של האדם; ה' רוצה שיבנו את המשכן ע"י מי שרוצה לתת, בית שנבנה מרצוננו הטוב. בעצם הלקיחה שלנו מעצמנו היא הנתינה שיצרה את הקדושה, החיבור והשותפות של בני ישראל בבניית המשכן, דבר שנעשה מתוכנו, מעצמנו, הוא שמשאיר חותם כי כל עניין הנתינה הוא לגלות את נידבת הלב.
אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'."
לסיום, רעיון נוסף, המילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ופרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר. ניתן לראות גם חיבור להפטרה (שמופיעה במלכים א' פרק ה, כו – פרק ו, יג) שמפרטת את עשרות אלפי הפועלים, יהודים ולא יהודים, שגוייסו לצורך בניית בית המקדש (לא בנייה של עיר שלמה אלא בניית בית ה'), המעלה תהייה מדוע היה צורך במספר כה עצום של פועלים? חברתי רוני הציעה שיתכן והעניין הוא הרצון לחיבור ולשותפות. השתתפותם של רבים הופכת אותם לחלק מהמשכן שנבנה לעם ישראל בנדודיו במדבר, ולחלק מבית המקדש שנבנה כמקום תפילה לעם ישראל ולנוכרים.
בפרשת תרומה מאירים לנו שהנתינה שלנו היא שהופכת אותנו לחלק ובכך מחברת אותנו. שנזכה לנתינת חינם ולגילוי נדבת הלב. אמכי"ר.
שבת שלום❤🤗