Image by Nature Nomad from Pixabay
השבוע פרשת תזריע שהיא הפרשה הרביעית בספר ויקרא ורובה עוסק בדיני טומאה, טהרה ונגע הצרעת.
הפרשה תזריע והפרשה הבאה, מצורע, עוסקות באותם דינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר. הצרעת היא ביטוי לגאווה, לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים.
פרשות 'תזריע' ו'מצורע' קוראות להרחיק ולבודד את המצורעים והנגועים, יחד עם זאת, בו בזמן, האדם נדרש להתכנס אל עצמו להתבונן ולבחון את מעשיו. המצורע נשלח לעשות חשבון נפש במטרה לשוב ולהתקרב אל עצמו ואל החברה, כפי שנאמר- "מעשיך יקרבוך- ומעשיך ירחקוך."
כשמדינת ישראל הייתה בת 60, הרב רפי פוירשטין כתב,
"פרשת השבוע, פרשת 'תזריע' עוסקת במצורע ובצורך לשלוח אותו לבידוד מדכא מחוץ לגבולות הישוב. הצרעת איננה מחלה ככל המחלות שכן מעבר לתסמינים הגופנים שבה היא מבטאת מצב רוחני מקולקל. קלקול זה גם דורש את ההרחקה מהמחנה… השאלה מיהו 'המצורע'…? פוקו, הוגה הדעות החשוב, לימד אותנו שהמצורע הוא ה'אחר'…
בכל דור ודור ישנם 'אחרים' המפחידים את החברה… והנה רשימה חלקית: כשאני קורא את תיאור 'המתנחלים' בכלי התקשורת אני רואה את 'מתנחלי חברון' שהם מבחינה זאת "המצורעים שבמצורעים". "פאנטים" , 'זוללי פלסטינים לתיאבון'. מנגד בכלי התקשורת של הימין הופך לא פעם השמאל למצורע האולטימטיבי, שכן הם כולם "בוגדים", "אנטי ציונים", "גיס חמישי" וכו'. "החילוניים" הם המצורעים בשיח החרדי. כולם "חומרניים", "חוטאים", "נגועי ניאוף וסמים". "החרדים", לעומת זאת, כשהם מוצגים בתקשורת ה"חילונית" הם לא יותר מ"משתמטים", "נצלנים", ו"טפילים ופרימיטיבים"… "הציונות הדתית" היא בכלל "ימנית קיצונית", "משיחית" ו"אנטי דמוקרטית" וכן הלאה.
אחרי 60 שנות קיומה של מדינתנו הפכנו להיות "מדינת כל מצורעיה". אמנם כולנו עדיין מחכים "ליום הבשורה הגדול" שבו שלום, בטחון, זהות יהודית-ישראלית, צמצום פערים כלכליים, שגשוג ועוד כל מיני איחולים טובים יתגשמו, אולם על הדרך אנו מסמנים את אבני הנגף כצרעת. מדוע נסרב לשתף את 'האחר'/המצורע' במאמץ לקדם את 'יום הבשורה'? והאם לא הגיע העת שננסה לרקום יחד, חלום משותף?"
השבוע וגם בשבוע הבא אנו מקבלים תזכורת למחיר שאנו משלמים יותר מתמיד, על לשון הרע, וההשתלחות שלנו אחד ברעהו. בעוד אנו מתקוטטים, החיילים שלנו נלחמים, ונראה כי החמאס וחיזבאללה במיקוד על אימונים. יתכן כי צרעת היא גם מלשון צר-עת, בעת הזו, הדרך בה אנו צועדים נעשית צרה ומצירה על הבחירות וההשלכות שלנו כפרטים וכאומה. יותר מתמיד ניכר כי שלמותה של החברה תלויה במוצא פיו של האדם וגם שלמות חייו ואיכותם.
קבוצות שונות וזרמים שונים בחברה הישראלית ושל משפחות חטופים נוקטים בפעולות מחאה רבות ושונות, בחלקן אף קראו להדחתו או החלפתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האם המחאה מסיתה את הפוקוס? חוסר הידיעה איך מהלך כזה או אחר ישפיע תורם רבות לשסע החברתי, פוליטי והמדיני. יש תחושה של עצב ומועקה רבה לאחר חצי שנה לאירוע וחטופים רבים שעדיין לא שבו, פצועים וחללים רבים, ובנוסף לכך, סופה של המלחמה עדיין לוטה בערפל. אז, כיצד זורעים ויוצרים חלום משותף שמעניק קרן של תקווה?
מסביר הרב רפי פוירשטין,
"בכדי לרקום 'חלום משותף' עלינו לעמול על שתי משימות. משימתנו הראשונה היא להכיר בחיוניותו של ה"אחר" למרקם הכללי. רק בצורה שכזאת נוכל להוריד ממנו את "הצרעת". אפשר וצריך להתווכח ואפילו בלהט, אולם עלינו לבטל את הדמוניזציה של 'האחר'. רק באמצעות החזרת הפנים האנושיות לכל אחד בחברה, נכיר בעובדה כי את 'יום הבשורה' ניתן להביא רק ביחד. הדרך למצב שכזה מתחילה בדיבור משותף ומציאת המשותף, ולא רק את המפריד."
בשורות טובות, שנזכה לרקום חלום משותף, ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.