פרשת כי תשא- סבלנות אנשים!

Image by anncapictures from Pixabay

ארבעים יום אחרי שחווים בני ישראל את ההתגלות הגדולה בהיסטוריה, 40 יום אחרי שאמר הקול "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכבר הכול כאילו נשכח. בני ישראל עושים את עגל הזהב.
מסביר הרב אמנון דוקוב-
"נראה אם כך שמעשה העגל בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות – בסופו של דבר היא באה לאדם מן החוץ. בעוצמה שלה היא אמנם משאירה אותו ללא מילים, והוא לא יכול לסרב לה, אבל היא לא צמחה מתוכו. בסופו של יום ההתגלות תחלוף, ואז הכוחות הפנימיים של האדם יתעוררו מחדש ויתחילו להתקומם ולדרוש ממנו לחזור אל הרגליו הישנים. ככל שיעבור הזמן הזיכרון הטרי של ההתגלות ילך ויתעמעם, ילך ויתארגן מחדש על ידי הזיכרון הפעיל, יקבל פרשנויות חדשות, שמבקשות ליישב אותו עם תמונת העולם הרגילה והמקובלת.
חטא העגל מלמד מדוע אין טעם להפוך את ההתגלות לאירוע חוזר. התגלות יכולה להיות אירוע מכונן, בסיס להתחיל ממנו. אבל אחר כך חייב לבוא תהליך ארוך של צמיחה שבו האדם יעבור שינוי פנימי ויגלה את הא-לוהי מתוך עצמו."

אם כך, מה נראה שהיה חסר לעם ישראל? סבלנות, סבלנות! משה עולה להר ונראה כי הוא מתמהמה לשוב, ובני ישראל בתגובה מגלים חוסר נחת, הם כבר בחיפוש אחר חלופות למוביל ולמתווך עם ה'. מעניין להבחין כי השורש של המילה סבלנות היא- ס.ב.ל , מלשון לסבול שפירושו 'לשאת משא'. כנראה שזו גם אחת הסיבות לשם של הפרשה שלנו השבוע, "כי –תשא", בני ישראל סובלים, יתכן שאפילו מרגישים נטושים, למרות שדואגים לכל מחסורם, אוכל- מן מהשמיים, עמוד הענן ועמוד האש שבזכות אהרון ליוו אותם, ואחותם, מרים, שדואגת לבני ישראל לאספקת המים, אז ממה הם סובלים? מה זה אותו משא שהם נושאים?

מסתבר שלעבור שינוי פנימי ולגלות את האלוקות מתוך עצמנו, זה מסע פנימי ממושך ומאתגר של צמיחה וגדילה שמוביל אותנו לגלות מי אנחנו בטבענו ובמהותנו. ואכן, זו דרך לא פשוטה, דרך שמוציאה אותנו מאזורי הנוחות שלנו, וקוראת לנו לוותר על דפוסים ישנים, להתאמן ולתרגל, להתמקד בשינוי ולפתח הרגלים חדשים עד שהם יהפכו לטבע השני שלנו.
רובנו מקווים למצוא פתרונות קסם, שינויים מהירים, בפרט בעידן של היום שהכל אינסטנט, פתרון עכשיו, כאן ואפילו רצוי אתמול:-) התרגלנו לחיות בעולם מהיר וטכנולוגי, וכשההתפתחות האישית שלנו מתנהלת בקצב איטי יותר ממה שנראה לנו שצריך, אנחנו בסבל ורוצים לצאת ממנו. מה שמוביל לכך שאנו מאבדים את הסבלנות לתהליך הנדרש, וזה טבעי.
העולם המערבי המהיר שבו התחנכנו וגדלנו, לא הכין אותנו להבין ולקבל תהליכים עמוקים וארוכים, ולכן, אנחנו חסרי סבלנות אליהם. יש לנו נטייה למצות מהר, לטעות ולחשוב שאנחנו לא בכיוון הנכון ולעזוב ולחפש את הדבר הבא, במקום לגלות נחישות ועקביות. רובנו מתקשים לעזוב או לחרוג מאזור הנוחות שלנו. הפחדים, החסמים, וההתנגדויות הלא מודעות מכריעים אותנו, ומזרזים אותנו לפרוש מהתהליך עוד לפני שהוא הסתיים, ולחפש חלופה פשוטה ורצוי מהירה יותר. וכך אנחנו נוטים לעבור משיטה לשיטה ומטיפול לטיפול ולחפש את השינוי המיוחל שמשום מה לא מגיע, ואנו נשארים עם התקווה אבל עם הסבל כמו שהיה, ובאותו החיפוש.

 כשבני ישראל פגשו את ההיעדר ואת חוסר הוודאות, כשהמתינו למשה שיירד מההר, הם ביקשו ללא כל דיחוי, דבר מה מוחשי ונוכח ורצוי שיהיה גם נוצץ, על פני הממד הערכי, העמוק, המופשט, שלעתים הוא גם נסתר. והרי כולנו יודעים שלא כל הנוצץ זהב הוא ולא כל המוחשי ראוי הוא – ובכך בני ישראל חטאו וגם החטיאו. כמו בתהליך של לידה כך גם בתהליך של שינוי יש חבלי לידה; תהליך של כאב, וקושי שמקדים את הלידה שהיא כה עוצמתית ומתגמלת.

מסתבר שאנו מתמודדים עם אתגר הבחירה והסבלנות כציבור וגם כפרטים. בתודעה עימה גדלנו והתחנכנו, למדנו שמה שחשוב זה התוצאה. אנחנו נמדדים על ידי התוצאות שאנחנו משיגים, 'עגל זהב' מרהיב, וכל החשיבה שלנו היא מכוונת תוצאה. ולכן, אנחנו רוצים תוצאות כאן ועכשיו! הצמא לשינוי, לא רק במדבר, הוא כל כך גדול שלעשות טרנספורמציה עמוקה למי שאנחנו עמוק בתוכנו משמעותו- תהליך שמצריך אותנו לעבוד, להאמין, להתמיד ולגלות סבלנות. במיוחד בימינו, לאור הקורונה שמלווה אותנו בשנה האחרונה, אנו לומדים לקבל שבלבול וחוסר וודאות הם חלק מאוד מהותי ומאוד משמעותי בתהליך של שינוי. כי עלינו לשחרר משהו ישן, ועד שהחדש מגיע ונטמע, אנחנו צריכים לדעת איך להיות בתוך החלל הזה של חוסר הוודאות, ולאפשר לעצמנו לשהות בו מבלי לפחד ובלי ביקורת, ממקום מכיל ונוכח. למה? משום שאז מגיעה ההבנה והשינוי האמיתי, וזה מה שיכול להוביל לרמה גבוהה יותר של בהירות ושל הבנה. אחרי הכל, התשובות מצויות בתוכנו. במילים אחרות, המסע שלנו הוא המטרה, ואיך נבחר לעשות ולשאת אותו הוא שיכריע את איכות חיינו ואת החיבור שלנו לחלק אלוק שבנו.

שבת שלום🚶🏻‍♀️🚶🏽

פרשת כי תשא- מה קשור אלינו חטא עגל הזהב?

מה קשור אלינו חטא עגל הזהב?

לכולנו יש עליות וירידות בחיים, וזה כולל גם רגעים של משברים. לעיתים נדמה לנו שהדרך נשמטת מתחת רגלנו, שכל מה שעבדנו עליו, כל מה שהאמנו בו, נשבר ומתמוסס. בפרשת כי תשא משה רבנו ועם ישראל עוברים משבר כזה. רגע אחד לאחר המעמד הרוחני הגדול בהר סיני, קבלת עשרת הדיברות, עם ישראל נופל עמוק אל התהום של חטא העגל. עם שלם שהגיע לאחדות עם האלוקות, מעמד רוחני כה גבוה, ואז נופל לתהום של עבודה זרה. איך זה קרה? כיצד אפשר ליפול ככה, והכי חשוב, איך אפשר לקום?
בטחונו של עם ישראל בהנהגה התערער, לתחושתם הסובייקטיבית מֹשֶׁה כבר היה צריך לשוב אליהם. הם מתקשים לתפקד ללא מנהיג, ולכן הם מגיבים במעשה מתוך הלחץ שבו הם מצויים. כגוף אחד פונה העם לאהרון ודורש ממנו בניית אלוקות מוחשית שתהיה הולכת לפניהם, חלופה למשה שעדיין לא שב. עגל הזהב לא אמור לייצג אל, אלא אמור להנכיח את האל בקרבם ולתת להם ביטחון. כדברי רבי יהודה הלוי הטוען כי העם ביקש לעשות דמות מוחשית לאל ואין פה דרישה או כוונה לעבודה זרה, כדבריו- "מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו. "
לפי פרשנותו של רש"י לא רק העם היה מצוי בלחץ אלא גם המנהיג המחליף – אהרון. רש"י בוחר להצדיק את מעשיו של אהרון, ומוצא בהם ניסיונות לעיכוב בניית עגל הזהב במקביל לתחושת חרדה אישית וחוסר ביטחון שלו, של אהרון. אהרון נענה לדרישת העם מתוך חולשתו כמנהיג. הוא אינו רוצה לבנות עגל, אך מונע על ידי לחץ רצונו של העם.
את הדרישה לאיסוף תכשיטים מנמק רש"י, שאהרון מקווה בליבו שהם יחוסו על התכשיטים שלהם ויתקשו לוותר עליהם וכך יתעכב מעשה העגל ובינתיים יחזור משה, אבל העם הפתיע, והם לא המתינו ומיהרו לוותר עליהם ולאסוף את התכשיטים. הוא מפרש גם את בניית המזבח ואת דחיית החג למחר כניסיון לעיכוב העם, בינתיים הוא מקווה שמשה רבינו כבר יחזור.
לעניות דעתי, זהו ביטוי עצום לצורך הרוחני שהעם חש, זעק ודרש לחוות דרך הגשמי. מבחינתם- חייב מתווך גשמי.
קיימת בפרשה האנשה חזקה בין הקב"ה למשה כשהוא מעדכן אותו על חטאיו של העם. מזכיר לי שיח זוגי טיפוסי כשאחד מהילדים לא נוהג כשורה, לפתע הילד שייך לבן הזוג…יש ריחוק רגשי המאפשר הבעת כעס עוצמתית יותר. " שתדע לך הילד שלך אמר/עשה…" כאילו שהוא רק הילד של בן הזוג. ה' אומר, "(ז) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח ) סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. " (שמות, לב)
הכעס מרחיק ואין תחושת שייכות של עם ישראל לקב"ה. כהורים, אנו נוטים לתת לא מעט עצות לילדינו, אך לא פעם הם אומנם מקשיבים בעיון, ויש להם רצון טוב, אבל בסופו של דבר הם עושים את ההיפך הגמור. משום מה, במקרים רבים מתעורר באדם הצורך לעשות דווקא ההיפך ממה שמסבירים לו. יש לאדם את הצורך לגלות דרכים טובות ונכונות יותר מאלה שבחרו הוריו, ולפעול ע"פ הבנתו.
מעשה העגל לדעתי הינו אקט של איבוד ביטחון וסובלנות, ביטוי לצורך בהכוונה מוחשית שע"פ התבניות ועולם המושגים והערכים שהעם היה חשוף לו שנים רבות במצריים עגל הזהב נראה ראוי ותואם כשמשה מנהיגם הגדול שהוציאם מעבדות לחירות בושש לחזור. חירות זהו בעיקר מצב תודעתי לא רק מעשי, ולכן המסע במדבר לקח 40 שנה. המסקנה המשמעותית היא שבאותה הקלות שאדם יכול לקלקל ניתנת לאדם האפשרות לתקן צריך רק לזכור שתהליך ההטמעה לרוב ממושך ומצריך אמונה, עקביות וסבלנות.
בימינו "עגל הזהב" היא התמכרות להבלים, והענקת חשיבות עליונה לחיים החומריים ולא לחיי הרוח. אהוד בנאי בשירו הפך את המחולות סביב עגל הזהב לריקוד פולחן "באפלה", ל"מחול טירוף" אחר החיים החומריים. האנשים "נלחמים על כל פירור", עד כי הם שוכחים את עצמם. הם סובבים סביב העגל "במעגל סגור", בלי יכולת לצאת ממנו…
חטא העגל ממחיש כי השמיעה החד פעמית בהר סיני, לא היה בכוחה להפוך עם עובדי אלילים לעם עובדי ה' לבדו. רק הניסיונות ועבודת ה' לאורך זמן, דרך שמירת מצוות התורה, ואפשרות החזרה בתשובה. הם ששינו את העם והעלו אותו מהנפילה והשקיעה בתהומות חטא העגל, לרוממות עבודת הקב"ה במשכן, ככתוב " ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם." וכמובן ישנה גם ההבנה שעבודת ה' נעשית ישירות בין האדם לבוראו, ללא מתווכים.
שנשכיל, נצליח ונדע להאמין, להרגיש ולהבין את חיי הרוח באיזון נכון ומדויק עם החיים החומריים. ושנצליח לממש את יכולת ההתרוממות גם כשאנו נופלים לתהומות חשוכים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.