בפרשה השבוע אנו מתבוננים בפרטים שאינם מצויים בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, אירוע השיא בפרשה הקודמת, פרשת יתרו. 10 הדיברות היוו הכנה, קווי יסוד ומבוא להמשך בפרשת שופטים שמתחילה באות ו' החיבור, ואוצרת בתוכה 53 מצוות. הפרשה מורידה את האידיאלים הגדולים מהר סיני לתוך המציאות שלנו, החיים האנושיים כשחלק מאותן מצוות עוסק באוכלוסייה החלשה והנחשלת שזקוקה יותר מכל לסעד, חיזוק ותמיכה. למעשה פרשת משפטים היא שנותנת תוקף לפרשת יתרו. "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כא').
אני תוהה לעצמי היכן החוקים והמשפטים פוגשים אותי?
מה משמעות הירידה לפרטים קטנים אחרי חוויה כל כך מכוננת של מתן תורה?
על פי מה עלינו לשפוט?
ד"ר מוטי גולן, מרצה לעניני יהדות ואקטואליה, כתב:
" …ובכל זאת, מה ראתה התורה לפתוח את הפרשה דווקא בענייני עזרה לחלש ולא להמשיך את ענייני האמונה כפי שבאו לידי ביטוי בעשרת הדיברות?"
אחת התשובות שהוא מביא – "בכך, התורה מגלה לנו את סוד החיים. אי אפשר לחיות חיים אמיתיים בסיסמאות, באמירות וכיו"ב. חייבים להוריד את האידיאלים הגדולים לפרטי החיים. הרעיונות גם אם הם גדולים מקבלים משמעות רק כשהם מחוברים לחיי המעשה. התורה האלוהית הגדולה חיה דרך הפרטים הקטנים". (בשם הרב יניב כהן, ראש אולפנית ישורון בפ"ת). ד"ר מוטי גולן ממשיך ומבהיר "שעיון במגוון מצוות הפרשה, יסייע להבחין שהתורה מדגישה את ענייני החסד והעזרה לנצרך ובמיוחד ל"קבוצת החלשות והנחשלות" שהם: היתומים, האלמנות והגרים. למשל: אסור לענות יתומים ואלמנות, אסור להונות גרים, ישנה מצוות עשה של נתינת הלוואה לעניים ועוד. גם מצוות הבאת בכורים נכללת בפרשה שלנו – "ראשית בכורי אדמתך תביא.." . כשביסוד המצווה עומד עקרון הכרת התודה לה'."
להרגשתי חולשה זה מצב שכולנו חווים, לעיתים היא מתבטאת בחסר- בדעת, במילה טובה, בכסף, יש ברפואת הגוף או הנפש, כולנו זקוקים לדבר כזה או אחר ברגעים שונים בחיינו ובעוצמות שונות.
אמש עודכנתי שחברה יקרה שלנו חולה במחלה הנוראית, מחלה שלצערנו הפכה ממש למגיפה שלא נדע, והזדמן לי לשמחתי להגיע לחיפה ולבקרה בבית חולים רמב"ם שם קיבלה הקרנה כחלק מהטיפולים שעליה לעבור. חמדה הגיבורה ומשפחתה היקרה והאהובה נאלצים לעבור מסע מאתגר וכואב. הם שיתפו אותי בפרטים, בכל האתגרים שהיו עד לרגע הגילוי וההבנה כמה חמור המצב. כשמישהו יקר לנו חווה קושי ואנו חסרי אונים מולו כי לכאורה אין ביכולתנו לשנות את המציאות, ולהפסיק את הכאב, לא נותר לנו אלא לעצור, לפתוח את הלב, ולגלות רגישות; במילים אחרות, להקל ולהיות שם עבורו עם כל האהבה והחום, ולהטמיע בליבנו שאותו חבר יקר נמצא שם כמראה לגילוי רגישות, הקשבה ואחריות- ממש כמו נתינת ציווי לנו להגדיל ולהרחיב את מעגל התודעה בציבור למעורבות הדדית שככל שתגדל, אני מאמינה, תצמצם את אותה קהות חושים שלא מאפשרת לראות ובטח להרגיש את האחר; ובכך תרחיב את החיבורים שבינינו ובסופו של דבר בין כולם.
השבוע פרשת משפטים מחייבת אותנו להתבונן בפרטים ולראות את האחר, לגלות ערבות הדדית. אנחנו זוכים לקבל הנחיות ברורות כיצד עלינו לנהוג כדי שאכן נקיים חברה שבה כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. הכי רלוונטי שיש. הפרשה מתחילה דווקא בדיני עבדות, מדוע? והתשובה- עד לפני זמן קצר היינו כולנו עבדים במצרים והוצאנו לחירות, כביכול השתחררנו, אבל חירות מלאה משמעותה גם לגלות אחריות, ביטוי לשחרור שלנו מהעבדות. השחרור מחייב חינוך מחדש, עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה להיות מעל כל מחלוקת, מעל אינטרס אישי, מעל היכרות אישית עם אותו אדם- להגיש עזרה זה לזה עם המיטב שלנו ובכל עת. אם מישהו בצרה- פשוט לעזור לו. אולי בזכות אותה עזרה תהפוך עוינות להכרת תודה; ומחוות קטנות של עזרה הדדית יכולות בטווח הארוך לשנות ולהטיב את המצב החברתי והאנושי.
יהודה רובן כותב על הערבות ההדדית- "עם ישראל נחשב ליחידה אחת שקיימים בה קשר ותלות בין כל מרכיביה. מכאן המקום לערבות ההדדית ולאכפתיות שמגלה הפרט למעשיו של זולתו.
התורה מתייחסת לחטאי יחידים כאילו חטא כל העם. דברים אלו מעוגנים במעמקי משפטי ה' ובדרך שבה מתייחס הבורא לחטאי עמו. עם ישראל מהווה יחידה אחת. הערבות ההדדית שקיבלו עליהם ישראל בסיני, הופכת אותם לכלל אחד. לא אוסף של יחידים, אלא עם שבו כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. יחד הם עובדים את ה' כדי לדבוק במידותיו; ויחד הם נושאים באחריות הרוחנית להמשך הנחלת התורה והמצוות לדורי דורות, ומעשי היחיד משפיעים על הכלל ומחייבים אותו."
כולנו היינו מאושרים יותר, אילו העולם היה מקום מכיל, רגוע ושלו; עולם עם אנשים החיים בהרמוניה ויוצרים מקום זה לזה מתוך תודעת שפע, כי יש די והותר לכולם.
אז כיצד הופכים את החלום הזה למציאות?
ההתחלה הכי טובה ומשמעותית היא להשתדל ולשמש דוגמא אישית, בכל הנוגע ליחסינו עם הזולת. פרשת השבוע שלנו מלאה בהנחיות והוראות מעשיות, הבאות לאפשר לנו לחיות חיים שלווים ומתחשבים יותר עם הסובבים אותנו. למשל: כשאנו נתקלים בחפץ שאבד לאדם כלשהו, לא רק שאסור לנו לקחת אותו לעצמנו, אלא שעלינו להשקיע כוחות מרובים בכדי לאתר את בעל האבדה ולהשיב אליו את אבדתו. סביר להניח שאותו אדם יוקיר לנו תודה על מעשינו ויחווה שלאנשים סביבו באמת אכפת ממנו. מה שיגביר את הסיכוי שהוא יעשה את אותו הדבר למען אדם אחר. לכן יש צורך בהכוונה, בכללים, בחוקים, במשפטים, שיחזקו את מידות המוסר שלנו, שיסייעו ויזכירו לנו לבחור בטוב, ושיחד נוכל להפוך את הסביבה הקרובה אלינו ובהמשך גם את העולם כולו, למקום שפוי, רגיש ומתחשב יותר עבור האנושות כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.
פרשת וארא!
תקציר- השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. הפרשה נפתחת-
"(ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ." (שמות פרק ו')
כלומר, הקב"ה מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען. הקב"ה פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר עם בני ישראל, ולומר להם כי הוא עומד לשחרר אותם ממצרים. משה מדבר עם העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.
בהמשך, מבקש הקב"ה ממשה לדבר עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל, כדי שיוכלו לשוב לארץ כנען. משה חושש כי לא יצליח במשימה ובשליחות שהטיל עליו ה', ולכן הוא שוב מסרב. משה אומר לקב"ה כי הוא כבד לשון וכבד פה, הוא מגמגם, ואיננו יודע לדבר. הקב"ה אומר למשה כי ייקח איתו את אהרון, ואהרון ידבר במקומו.
משה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם באים לפני פרעה והחרְטוּמים. הם משתמשים באות שנתן להם הקב"ה – המטֶה שלהם הופך לתנין ובולע את מטוֹת החרטומים שהפכו גם הם לתנינים.
פרעה עומד בסירובו, ואז באות על מצרַים עשר המכות כדי לגרום לפרעה לשחרר את עם ישראל. כאמור בפרשת וָאֵרָא מוזכרות שבע מתוך 10 המכות- דצ"ך עדש"ב, שהם- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר(בעלי חיים מזיקים), שחין(מחלת עור), וברד.
אחרי כל מכה ומכה חוזר בו פרעה, וממָאֵן לשחרר את בני ישראל. "(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שמות פרק ט')
האם יש לנו בחירה בהתמודדות עם לקות/חסר/חולשה?
השבוע אחרי הפצרות רבות של ילדי ראיתי את הסרט "בחזית הכיתה". סרט מרגש, מדהים ומעורר השראה. מי שלא ראה אל תתמהמהו קחו את המשפחה וצפו כולם יחד בבית, בילוי ביתי עם ערך מוסף
אכן, אף אחד לא מושלם! לכולנו יש חסרים שהיינו רוצים למלא, השאלה מה אנחנו עושים ואיך אנו מתמודדים? למשל כשאנו נקלעים למצב בו החולשות שלנו נחשפות בפני הסובבים אותנו? 'בחזית הכיתה' מבוסס על סיפור אמיתי שנכתב על ילד בשם בראד כהן, הסובל מתסמונת טורט שגורמת לו להשמיע קולות של נביחה ללא שליטה ולהיראות מוזר וחריג. בראד בבגרותו בוחר באומץ רב להיות מורה, ונתקל בסירובים וקשיים רבים, אבל הוא לא מוותר… בקיצור, הנה הקישור, אז אין תירוצים, https://www.youtube.com/watch?v=p12AiVU2dEA
איך הסיפור של בראד כהן קשור לפרשה שלנו?
בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מתגלה בפני משה רבנו ומבקש ממנו ללכת ולדבר אל פרעה. משה בתגובה- מסרב כי אם בני ישראל, עמו, לא הקשיבו לו מדוע שישמע אותו פרעה, הרי הוא, משה, כבד פה, עם קושי בדיבור, כאמור-
(יא) בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות פרק ו')
הקב"ה ממשיך להפציר במשה, ומשה מסרב פעם אחר פעם. אך ה' לא מוותר ומתעקש כי הוא, משה, האדם המתאים ביותר לתפקיד. בסופו של דבר, הקב"ה שולח את אהרון, אחיו של משה לעזור לו, אך עדיין נדרש ממשה לדבר בפני ציבור גדול ולמרות הלקות בדיבור, הוא מצליח לעשות זאת בהצלחה ובמשך תקופה ארוכה וכה משמעותית. משה רבינו מוציא את עם ישראל ממצרים ומנהיג אותו 40 שנה במדבר. במימוש שליחותו הוא מגלה אכפתיות נדירה לעניות דעתי, ומקדיש את חייו לטובת עם ישראל במסירות נפש מעוררת השראה ללא כל אינטרס אישי.
בראד כהן, הילד עם הלקות של תסמונת טורט התמודד עם קשיים וביקורת נוקבת של הסביבה, לקות גלויה ובוטה שלא ניתנת להסתרה. בראד השמיע ללא שליטה קולות של נביחות כלב במהלך שיעורים, קונצרטים, דייטים, וכו'. למרות זאת, הוא בחר לראות ולחוות את תסמונת הטורט כמורה ומלווה שלו שהפך אותו לטוב, רגיש, אכפתי ויצירתי יותר. בזכות אימו, מנהל בית הספר בחטיבה שלו, אחיו, ובעיקר בזכות עצמו, הוא התגבר והפך את מוגבלות תסמונת הטורט להזדמנות לצמיחה והשפעה. בראד כהן שמר על גישה חיובית, התנהל בפתיחות ואמונה שהוא יגשים את מימוש שליחותו ויעודו דווקא בזכות המגבלה עימה נולד.
משה רבינו, והילד בראד כהן שרצו להתרחק מאור הזרקורים ובטח לא להיות נואמים ומנהיגים, מחזקים וממחישים לנו שאנו מסוגלים להשיג הרבה יותר ממה שהיינו חושבים שמצוי בתחום היכולת שלנו.
מה הקשר בין צפרדע לכעס?
לאחר שמכת הדם לא שכנעה את פרעה לשלוח את עם ישראל, המשיך משה למכת צפרדע. נשאלת השאלה כיצד התפשטה הצפרדע על כל ארץ מצרים?
רבי עקיבא מביא לכך הסבר: "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים". כלומר, מי שהפיץ את הצפרדע למעשה היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.
הסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל) בספרו "ברכת פרץ" שאל על כך שאלה מבריקה. המצרים ראו שכשהם מכים את הצפרדע היא מתחלקת לצפרדעים נוספים – אז למה הם המשיכו להכות אותה?
התשובה של הסטייפלר לשאלה חשובה מאוד. התשובה משלבת פסיכולוגיה עמוקה ומוסר ישר:
הוא מסביר שכזו היא מידת הכעס – אנשים ממשיכים לכעוס, וחמתם בוערת, והם מנסים להתנקם, אבל זה רק מוסיף רוע ומירמור בעולם. העיקר להוציא את הכעס, להכות ולהעניש. אם המצרים היו שומרים על קור רוח, מכת הצפרדע לא הייתה הופכת לאסון גדול כל כך. מי שהפך אותה למכה כל כך נוראית היו דווקא המצרים!
"כך הוא בכל מקום שכועסים", הוא כותב, "כי אם ישמעו חרפתם – ולא ישיבו, אז ישתקע (יישקע) הדבר לאט לאט. אבל כשמגיבים למי שכנגדו – הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה". הוא מוסיף ומסביר שמידת הכעס מנסה לשכנע אותנו להשיב מנה כפולה, אבל אם נחשוב לרגע בשיקול ובישוב הדעת הרי שטוב ועדיף לעבור בשתיקה על העניין, לפחות עד יעבור זעם. ראית צפרדע? ראית מריבה? קח נשימה עמוקה אל תתלהם ותוסיף על הקיים.
הסטייפלר מסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כשאדם נפגע ממישהו, יש לו צורך לנקום ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד – לכן יחפש להגיב בצורה פוגענית. הפוגע המקורי – ישיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום במי שפגע בו, וכך נוצר מעגל קסמים חסר תכלית של ניסיונות נקמה המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה, ופירוד שהשלכותיה מזיקות לכל הקשורים בה. לכן, נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות שכזה.
ממכת הצפרדע אנו לומדים לימוד חשוב ביותר לגבי אופייה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח מועד. בהקשר הזה אני ממליצה בחום על קריאת איגרת הרמב"ן. http://www.tfilah.org/brachot/igeret_haramban/
מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו, לשלוט על תגובותינו ושנצליח לנתב את כעסינו למקום מקדם, מרגיע השומר על יישוב הדעת. ושנצליח לבחור לראות ולחוות את החסרים שבחיינו כהזדמנות לצמיחה והשפעה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך!
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל