תגית: זיכרון

הפרשה פותחת בתיאור שלושת המכות האחרונות על מצרים, ובכך היא משלימה את כל  עשר המכות.  המכות האחרונות- ארבה,חושך ומכת בכורות כולן במוטיב של חשיכה והסתרת השמים. וכך נאמר על מכת ארבה – "(ה) וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ;" (שמות י') על מכת חושך- "וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים." (שמות י', כב) ומכת בכורות שהתרחשה ב- "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם." (שמות יא', ד') החשיכה בכולן מבדילה אותן מ-שבע המכות שהוזכרו בפרשה הקודמת. יתכן ומטרת משמעות היעדר האור ושמים במכות האחרונות הינו להדגיש לנו שלמרות המכות והבקשות החוזרות והנישנות של משה ואהרון, פרעה ואנשיו עיוורים למציאות שסביבם ומצויים בהכחשה.
ולכן, חשיבות המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל, מצוות קידוש החודש מיד לאחר מכת בכורות. המצווה לגילוי האור מן החושך בכל חודש, בסימן החידוש וההבחן בין המציאות החומרית והארצית למציאות הרוחנית של אור ושמים.

בפרשה זו מתוארות הלכות הפסח. מריחת הדם על סף הדלת, צליית קורבן הפסח, חג של שבעת ימים ואיסור החמץ- לדורותיכם! כמו גם מצוות הנחת התפילין ופדיון הבכורות. וכך מסתיימת הפרשה,"(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:  כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם." (שמות יג'), התפילין, ביטוי לזיכרון שלנו, בין השאר לזכור את הציווי של היציאה ממצרים, אירוע מכונן, יציאה שנעשתה ב-"יד רמה" ובעוצמה. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", כלומר, הצורך בזיכרון ובו בזמן הצורך בעשייה.

מתאר ושואל הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- " "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז)… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (יג, ח)… וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (יג, יד).
בני ישראל עוד לא יצאו ממצרים, וכבר מורה להם משה איך לספר את סיפור יציאת מצרים. זוהי תופעה יוצאת מגדר הרגיל. מדוע כבר עכשיו? מה פשרה של ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת עם סיפור סיפורים?"
והרב זקס עונה-
"התשובה הפשוטה ביותר היא שאנו הננו הסיפור שאנו מספרים… אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). משכנעים דבריו של הפילוסוף ג'רום ברונר כי הסיפור הוא עמוד תווך בהבניית המשמעות, וכי המשמעות היא אשר מאצילה על האדם את אנושיותו. מחשבים אינם צריכים להשתכנע באשר לתכלית חייהם כדי לעשות את אשר הם נדרשים לעשות. גֶנים אינם צריכים שום עידוד ושיחות מוטיבציה. עוד לא שמעתי על נגיף הנזקק למאמן אישי. גם אנו איננו צריכים להידרש למערכי ליבם של כל אלה על מנת להבין מה הם עושים ואיך, שכן אין להם מערכי לב. אבל לבני אדם יש. אנחנו פועלים בהווה בגלל דברים שעשינו או קרו לנו בעבר, ומתוך כוונה לגבי העתיד. לכן, להסביר מה אנו עושים, ואפילו על קצה המזלג, הוא לספר סיפור. קחו שלושה אנשים האוכלים סלט במסעדה; אחד מפני שהוא צריך להפחית משקל, השנייה מפני שהיא צמחונית אידיאולוגית, והשלישי מטעמי כשרות. לפנינו שלושה אנשים הפועלים באופן דומה כלפי חוץ, אך כל אחד מהם שייך לסיפור אחר ונושא משמעות אחרת.
ועדיין, מדוע דווקא סיפור יציאת מצרים?
מכל הדברים שקראתי על מהות הקיום היהודי, אחד המאלפים ביותר הוא זה שכתב הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו בחיבורו 'על דבר הממשל בפולין' משנת 1772. חיבור בכותרת כזאת איננו המקום הצפוי למצוא בו תובנות על המצב היהודי, אך הנה כי כן הדברים אמורים דווקא שם. רוסו מדבר על המנהיגים הדגולים בהיסטוריה. הראשון בהם, לדבריו, הוא משה, אשר "תכנן וביצע מפעל מדהים: כינון גוף לאומי מתוך נחיל של פליטים עלובים שאין להם לא אומנות ולא נשק, לא כישרונות ולא סגולות ולא אומץ; פליטים שאין להם ולו שעל אדמה אחד משלהם, נוכרים בכל מקום שכף רגלם תדרוך בו".
משה, לדבריו, "העז להקים מתוך עם נוודים זה, שבתודעתו עודנו עם-עבדים, ישות פוליטית, אומה חופשית. בעת שנדד עם זה במדבר, ורק אבן למראשותיו בלילות, הכין לו משה מכון לשבתו, משענת חזקה משיני הזמן, מתהפוכות המזל ומצבאות כובשים, ומאז, זה חמשת אלפים שנה, כל הקמים על עם זה להכריתו אינם מצליחים אפילו להחלישו". עם מיוחד זה, הוא אומר, ששנים רבות כל כך הוא משועבד ומפוזר, "הצליח למרות הכול להתקיים עד ימינו, מפוזר בין עמים אחרים מבלי להיטמע בהם לעולם".
גדולתו של משה, הוא אומר, טמונה במצוות התורה ששמרו על היהודים כעם אחד גם בהיותם מפורדים בתפוצות. אבל התורה והמצוות הם רק מחציתו האחת של הסיפור. המחצית האחרת נמצאת בפרשתנו, בכינון מוסד סיפור-הסיפורים כחובה דתית יסודית, המזכירה ומחַייה מדי שנה את מאורעות יציאת מצרים, ומעמידה את הילדים במרכז. ארבע פעמים חוזרת הוראה זו בתורה (שלוש בפרשתנו, והרביעית בפרשת ואתחנן), ובשלוש מהן מוצגים הילדים כשואלים שאלות. חז"ל גזרו מכך את מתכונת ליל הסדר, הפותחת בקושיות מפי הילדים. אם אנחנו הננו הסיפור שאנו מספרים על עצמנו, כי אז זהותנו תישמר לנו כל עוד יחיה הסיפור…
האדיר שבכל אלה הוא סיפור יציאת מצרים, שמסגרתו והקשרו מוצגים בפרשתנו. הוא העניק ליהודים את הזהות הנחושה ביותר שהחזיק בה עם מן העמים. בעיתות דיכוי, הוא נתן להם את תקוות החופש. בשנות גלות, הוא הבטיח להם שׁיבה. הוא לימד מאתיים דורות של ילדים יהודים מי הם וחלק ממה הם. סיפור זה נעשה לסיפור-העל של החירות לעולם כולו, שכן אימץ אותו מגוון מדהים של קבוצות, מהפוריטנים במאה ה-17 עד האפרו-אמריקנים במאה ה-19 והבודהיסטים הטיבטים כיום.
אני מאמין שאני דמות בסיפור של עמי, עם פרק משלי שאני מוזמן לכתוב בו, וכך גם כל אחד מכם. להיות יהודים הוא לראות את עצמנו כחלק מהסיפור הזה, לחיות אותו בזמננו שלנו, ולעשות כל שביכולתנו להעבירו אל אלה שיבואו אחרינו."

הפרשה שלנו מסיימת עם הנחת תפילין. ע"פ ההלכה נהוג להניח תפילין ביום ולא בלילה, יתכן וזה המענה, התיקון, לאותן 3 מכות אחרונות שהיה בהם את מוטיב החשכה, הצורך בגילוי האור מהחושך. בנוסף, כנראה שחירותו האמיתית של עם נובעת מיכולת השליטה שלו לנהל את הזמן בערכיות, ובו בזמן לייצר זיכרון, להטמיעו, ולהעבירו הלאה. לעבדים אין יכולת לשלוט בזמן, מי ששלט בעבדים היו המצרים, המעבידים. לכן, מצוות חידוש החודש כה משמעותית, החובה לקדש לעצמנו את הזמן. לזכור שהזמן הינו ערך חשוב ומשמעותי, ובכל ראש חודש אנו מקבלים תזכורת לחדש את העשייה שלנו, לקחת אחריות על ניהול הזמן שלנו, לנצור את המורשת שלנו ולהעבירה הלאה לדורות הבאים. השבוע קידשנו את ראש חודש שבט שהינו בסימן- שיהיו בשורות טובות.

שבת שלום🏘️

לעילוי נשמת איציק (יצחק) בן מאיר וחסיה (חריט) שנפטר בטרם עת. יהי זכרו ברוך.

מה מקומו של הזיכרון בחיינו? כבר כמעט שנה שאנו חווים את המגיפה הגדולה ביותר לפחות ב-100 השנים האחרונות ששינתה את חיינו מקצה לקצה. מערכת החינוך למשל, סירבה בעקשנות להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, אך משבר הקורונה אילץ אותה לעשות זאת -לאחר כחודש שהמערכת נאלצה להשבית את בתי הספר, גילו במשרד החינוך שתלמידים יכולים ללמוד גם ללא הוראה פרונטלית, אפשר ללמוד דרך האינטרנט, 'עולם הזום'. מורים יכולים להחליט בעצמם מהם חומרי הלימוד והתרגול שמתאימים לתלמידים שלהם וכמה שעות ביום הם צריכים ללמד, וכו'. אומנם יש במקביל אתגרים עם אופן הלימוד הזה אך כניסת מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי היא כבר לא אופציה רחוקה, אלא מציאות מתבקשת. מרחב נוסף דומיננטי הינו הרפואה, עד להתפרצות המגפה ניכר היה שמטופלים ורופאים מתקשים להתרגל לטכנולוגיות חדשות. קשיי רגולציה עיכבו גם הם את ההתפתחות הטכנולוגית. אך כל אלו השתנו. הציבור מגלה כעת שתסמיני דלקת גרון, דפיקות לב מואצות, ואפילו נדודי שינה ניתנים לבדיקה מרחוק, ולא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקבל איבחון או מעקב. קיבלנו אפשרות וזמינות של התור הטלפוני, מהפכה ממש.

כמה זמן זה עוד יימשך? רובנו לא ציפינו לתקופה כה ממושכת ואני תוהה מה נזכור ביום שאחרי? המגפה זרקה אותנו לתוך עולם חדש לחלוטין, ושינתה את כל מה שחשבנו שאנחנו מכירים- מגמות הריחוק החברתי והעבודה מהבית, שהואצו בשל התפרצות מגיפת הקורונה, לא ברור אם הנגיף יעצים את חולשות המין האנושי או שנלמד ממנו את הלקח ונעלה על נתיב חיובי יותר? ייתכן שהוא יכתיב סדר עולמי חדש או שדווקא יחזיר את האנושות לדפוסים מוכרים. מספר הנדבקים שובר שיאים, החרדה גוברת ועמה חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, ולכן, עד כה דובר ונבחן השפעות הנגיף על בריאות האנשים ועל שיעורי התמותה, אך עדיין לא דובר על איך ייראה היום שאחרי וכיצד הוירוס הזה, שחוצה יבשות וגבולות ישפיע מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, בריאותית וכו' על חיינו ועתידינו. אומנם אין וודאות לגבי מה יילד המחר, אבל באיזה עולם נרצה לחיות כשהקורונה תסתלק? כדאי לזכור שמשבר, כמו לכל דבר יש לו התחלה, אמצע וסוף. וגם למשבר הקורונה הנוכחי יהיה סוף. קצת מאתגר לראות אותו כרגע, אך הוא יבוא. השאלה הגדולה היא איך תראה התקופה שאחרי הקורונה והאם ביכולתנו להשפיע עליה. חשוב שנקבע איך היינו רוצים שהתקופה הזו תראה, אילו הישגים היינו רוצים לשמר ואילו ערכי התנהגות היינו רוצים שיכוונו את חיינו? מה נטמיע בזיכרוננו ובהתנהלותנו? עצם השיח על הזיכרון והיום שאחרי מעניק תקווה, ונותן אמונה שהמצב יכול להשתפר ושממתין לנו עתיד טוב יותר. האם נזכור להתמקד במה שבאמת חשוב, ביחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו או נשוב לאוטומט, למרוץ שהיינו בו קודם למגיפה?

השבוע בפרשה שלנו בני ישראל שהינם עבדים וכל עיסוקם הוא בהישרדות היומיומית מצווה לספר לדורות על יציאת מצרים, יש עתיד, יש תקווה והמשכיות, וזה המסר- "(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" (שמות י').

מבהיר הרב גור גלון, ""וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם… ואני רוצה להביא את סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".  "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")… יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!" בעצם, זיכרון השייכות של נתן שרנסקי לעם היהודי ומורשתו הוא שנתן לו את הכוחות ותחושת הבן-חורין, ועיצב גם בהמשך את דרכו.

ביהדות המושג לזכור פירושו לחיות, לחיות כאן והיום את מה שהיה אז, להבין שאין זה סתם אירוע רחוק והיסטורי אלא שזהו אירוע שנמשך עד ימינו ויש לו משמעות עצומה, היציאה מהמיצרים של עצמנו. הזיכרון הוא חלק מהסיפור והזהות שלנו.  כפי שכתוב בפרשה השבוע "(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה;…" (שמות יג)

"הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "חלילה, לשכוח מרוב שובע מידו של מי באה עליכם הברכה הזאת, ולטעות לחשוב שהכול מידכם: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ההבדל קטן לכאורה, אבל יחי ההבדל הקטן. הוא לבדו, אומר משה, יכריע את עתידכם הלאומי בארצכם… האתגר האמיתי טמון לא בעוני אלא בעושר, לא בעבדות אלא בחופש, לא בנדודים אלא בקבע… משה הפליא לצפות פני עתיד. דפי ההיסטוריה גדושים בעיי החורבות של אומות שדומה היה כי תפארתן לא תימוט לעולם, אך סופן ששקעו וגלשו אל תהום הנשייה – ותמיד מן הסיבה שמשה חזה בכוח נבואתו. הן שכחו. זיכרונות טבעם לדהות. דרך האדם היא לאבד עם הזמן קשר-עין עם ערכים שאי-אז הוא נלחם למענם, כגון צדק, שוויון, עצמאות וחופש. העם, שמלחמות נעוריו מאחוריו, נעשה חזק… הם מאבדים את תחושת הסולידריות החברתית. הם אינם רואים עוד כחובתם לדאוג לעניים, לחלשים, לנידחים, למפסידנים. הם מתחילים לחשוב שהעושר והמעמד הגיעו אליהם בזכות: מגיע להם. עבותות האחווה והאחריות המשותפת מתחילות להיפרם. אלה שלא שפר עליהם חלקם בוערים בתחושת עוול. הזירה מוכנה למהפכה מבית או לכיבוש מבחוץ. חברות נכנעות ללחצים חיצוניים לאחר ששחיקה פנימית אכלה בהן. את הסכנה הזאת חזה משה ומפניה התריע…  דיבר על חיוניות הזיכרון לבריאותה המוסרית של חברה. לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים לעגן את המוסר במאפיינים אנושיים אוניברסליים… לכל אחת מהגישות הקיימות יתרונות משלה, אך אף לא אחת מהן נמצאה חסינה מכישלונות. ליהדות עמדה אחרת. שומר המצפון הוא הזיכרון. הפועל "זכר" מתהדהד שוב ושוב בנאומי משה… עצמאותן של החברות החופשיות תלויה בהנחלתו של זיכרון. זוהי תובנתו של משה רבנו, ועד היום לא כהה הברק שבה ולא נס ליחה."

שרנסקי בכח "והגדת לבנך…" היה מחובר לזיכרון של שורשו של העם היהודי שהותיר אותו גם בכלא הרוסי כאדם חופשי. והרב ד"ר יונתן זקס ז"ל מבהיר לנו את חשיבות והשפעת הזיכרון על מי אנחנו, על ההתנהלות היומיומית והבחירות שלנו. כך גם הקורונה היא מגיפה שאומנם הפכה את חיינו אבל אני תקווה שנשכיל ונצליח לזכור ממנה את כל אותם השיעורים המטיבים, ולהטמיע אותם לדורות הבאים לעתיד טוב יותר.

שבת שלום💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת השבוע שלנו פותחת את ספר שמות, הספר שהופך את עם ישראל מאוסף של יחידים בעלי עוצמה מיוחדת לאומה של ממש, ממשפחה קטנה ואינטימית לעם עצום ורב, מדמויות מופת המתהלכות לפני האלוקים לאומה שמקבלת תורה ומצוות במעמד הר סיני.
שמה של הפרשה, כמו גם שמו של הספר כולו, מסגירים את מהותו של כל החומש- "שמות" של רבים הם שיוצרים אומה, אחרי כאמור חומש של יחידים מחוללי האומה, חומש "בראשית". כך גם הפסוק הפותח, "(א)וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:" בו בוחרת התורה לפרט בשם מפורש את שמות בניו של יעקב, אותם פרטים שיוצרים את "בְּנֵי יִשְּרָאֵל הַבָאִים מִצְּרָיְּמָה…" אכן, לשם שלנו משמעות וחשיבות. כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו כל תחושה של מחויבות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.

ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. בשנים האחרונות אנחנו אפילו שומעים על תופעת החלפת שמות הנובעת מסיבות כמו- בעיות בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו'. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש.      
השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון. במקום שרוצים למחוק את הפרט מוחקים את השם – נותנים לו מספר אישי או קוראים לו/לה על פי תפקידם- איפה הפקידה כאן? איפה השומר? בשביל המלך פרעה שלא ידע את יוסף אין שמות, יש "עם ישראל" שהוא מתרבה ומשריץ… וזה מעצבן.

יחד עם זאת, מעניין שאם נמשיך לקרוא את הפרשה נגלה שלמרות הכותרת-"וְּאֵלֶּה שְּׁמוֹת", הסיפור שלנו נעדר שמות, הדמויות אנונימיות למרות שכולנו יודעים במי מדובר, הן חסרות שם. במדרש יש להם שם ופנים, אך התורה בוחרת דווקא להסתיר אותם, עמרם ויוכבד, הוריהם של משה- "(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן…" מרים, אחות משה- " (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק,…". יוכבד, אם משה, ובת פרעה- "וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה…" כך גם בסיפור המיילדות העבריות שנקראות שפרה ופועה (שפרה משפרת את הוולד ופועה מדברת ופועה אל התינוק) שע"פ המדרש מדובר ביוכבד ומרים. כך גם עם בת פרעה (בספר דברי הימים אנו לומדים כי שמה בתיה), זו שמצילה ומעניקה למשה את שמו, השם הראשון שמוזכר.
משה גדל ויוצא מהארמון- "…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו", שוב ללא שמות, וכך גם עם שני העברים הניצים המתוארים ללא שם, בעוד במדרש מסבירים כי אלו דתן ואבירם המופיעים בהמשך סיפורי התורה. ואפילו בסיפור בנות יתרו, מוצג משה כאיש מצרי ללא שם ופנים.

מסביר נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין- "שני לקחים אני רוצה ללמוד מפרק א' של ספר שמות. האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.

הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. פרק ב' בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ב', כ'), האדם הרודה בדגת הים וברמש הארץ הוא האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים. אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב', כ').

נראה כי המכנה המשותף לכל הסיפורים בתחילת ספר שמות הוא המרחב המוסרי, אומץ ליבן של המיילדות שבוחרות לא להרוג את התינוקות הזכרים כפי שציווה פרעה (שם כללי למלכי מצרים) אלא להחיות אותם, מרים, אחות משה, שמלווה ושומרת על אחיה התינוק, בת פרעה שמצילה את משה הקטן שבתיבה, משה שיכול לצפות מהצד בוחר להתערב במלחמות ובמריבות בין בני האדם וגם להושיע את הבנות מיד הרועים המתנכלים להם ליד הבאר. כביכול סיפורים אישיים, אבל הם כולם סיפורים שנוגעים ורלוונטיים לכולנו. לכל אחד ואחת מאתנו ייעוד ופוטנציאל לשנות עולם ומלואו, אם רק נאמין, נרגיש ונתייחס לשמות שלנו ושל הסובבים אותנו על כל המשתמע.

העובדה שרק שמו של משה מוזכר בפרשה, יתכן כי זו אמירה שבאה להדגיש את משמעות וכוח השם בחיי כל אחד מאתנו, שימו לב כי השם- מ ש ה  מלשון ה-שם. כמו כן, שבחירתו של מנהיג האומה הישראלית נובע ראשית ממעשיו המוסריים וללא קשר להיכרות אישית עם הדמויות אלא מבהירים לנו כי מוסר מחייב אותנו להתנהגות ראויה, שרואה את האחר ולא רק את צרכינו, התנהגות שבונה עולם מתוקן כלפי האנושות כולה.

אסיים בסיפור ששיתף הרב צבי אלון מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. מעדות של זרח טאוב, שהיה ניצול שואה מ"תאומי מנגלה". בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש שני סיפורים שהוא איננו מצליח להשתחרר מהם, ולסלוח. כביכול שני סיפורים קטנים, האחד- היותו ילד קטן בן 10, שראה קליפת תפוח-אדמה זרוקה, וקשיש שמנסה להרים ולאכול אותה, והוא כילד מתנפל עליה, חוטף ובולע מהר את הקליפה הזו… זרח שיתף שהוא עדיין לא יודע אם הוא לא סולח לעצמו או לגרמנים… ובסיפור השני- זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"

מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.