תגית: זהות

השבוע ה' מצווה את אברם, "לֶךְ-לְךָ", שתי מילים שבצידן ה' מעניק לאברם ברכה, ייעוד והבטחה. הצו הוא לעזוב את המולדת וללכת אל ארץ לא נודעת, " אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"…, שהיא הייעוד, ואברם אשר יהיה לעם, "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פסוק ז), ההבטחה, יביא ברכה לאנושות. נראה כי פרשת בראשית ופרשת נח משמשות מעין מבוא קצר לתנ"ך כולו; ואילו עיקרו של התנ"ך מתחיל, כאמור, ב"לך לך". שתי מלים קצרות אלו בתחילתו של הפרק אשר מבטאות את התהליך הנפשי והפיזי של התנתקות והגירה:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא ל- פיזי.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם- רוחני ונפשי.

 וכך כתב הרש"ר הירש (1808-1888): "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההליכה לבד קשה. נדרשים אומץ לב, אמונה וחזון כדי ללכת עם האמת שלנו.

 השבוע, ביום שלישי, פעמיים כי טוב, ניגשנו, אזרחי ישראל, לקלפיות לבחור בבחירות לכנסת ה-25. חוויה שהפכה מוכרת מידי. חמש מערכות בחירות בתוך פחות מ-4 שנים, מי היה מאמין. חודשים של קמפיינים, שוב צועדים לקלפי, ושוב משאים-ומתנים קואליציוניים מייגעים. אנחנו, עם ישראל, לא מצליח להגיע להכרעה מי יהיה המנהיג שיקים ממשלה ויוביל אותה ואותנו עד לתום הקדנציה. הבחירות לכנסת ה-25, הסיבוב החמישי, מגיעות אחרי שנה וכמה חודשים של כהונת ממשלה שהוקמה באופן שנוי במחלוקת.  איך ה"לך לך" הביא אותנו עד הלום? בסופו של דבר, הרוב מבקש לחיות בכבוד תוך שמירה והקפדה על ערכי החוק והדמוקרטיה. האם הכנסת הולכת עם האמת שלה ? האם שכחנו קצת מה הייעוד ומה התכלית?

מסבירה הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי,
"הקב"ה פונה לאברהם ומצווה עליו ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע שאין לו יעד ברור. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הגזירה לנוע בעולם מוכרת לנו מאדם הראשון שגלה מגן עדן ממקום מבטחים, ומקין שרצח את אחיו ונדון לגלות. במובן האישי הפנימי, הנדידה מולידה אובדן זהות והקשר. היא עוקרת את העוגן הבטוח, ומערערת את היציבות.
אולם, הקב"ה מבטיח לאברהם כי יתברך בכל המובנים: הוא עתיד להתעשר, להתברך בזרע ולזכות בשם טוב. " ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה  ברכה…" רש"י מעיר שהברכה באה כעידוד וכמענה לחששות המלווים את האדם הנודד…
הנדידה משנה את אופיו של האדם. הוא חווה זעזועים ומתחים. קצב החיים שלו אינו אחיד יותר, וכל התרחשות קלה נותנת את אותותיה על מהלך חייו. הוא חייב להיות קשוב יותר למתרחש, הוא לומד להאזין לצרכים המשתנים של אנשים שונים. הוא מזהה תפיסות ורעיונות. והוא מפתח חדות הבחנה באשר למניעים של אלו העומדים מולו. הדברים הללו מסבירים את תיאור המאורעות השונים שעל אברהם לעבור והמתוארים בפרשתנו. במצרים עם פרעה, בהחלטה להיפרד מלוט, במלחמת המלכים, בשיחה עם מלכיצדק ומלך סדום, ובהכרעה על גירוש הגר. כל המאורעות הללו אינם מתרחשים אלא למי שנודד בעולם ופוגש תרבויות ואנשים…
ערכה של הקביעות הוא בביטחון וביציבות. ערכה של נדידה הוא בערנות, ברעננות ובעימות. האדם ב"גולמיותו", ללא הגנה של חברה וסביבה, עומד נוכח מצבים שונים ומוצא עצמו מחויב למידה של חמקנות, תושייה ועצמאות, יושר, נדיבות וגם עמידוּת. גיוון האירועים מאפשר להוציא את הטמון בו אל הפועל.
המהלך האלוקי המוציא את אברהם מהקשרו פועל שתי פעולות. הוא מסייע בידו לזהות ולחדד את האיכות העברית, אך גם הופך אותו לאב המון גויים. לקוסמופוליטי. קוסמופוליטיות היא תוצאת לואי של הנתק מהשייכות המקורית. היא מעוררת להכיר באינטרסים השונים של כל עם, להנכיח את אנושיותו ואת זכותו לקיום. לספוג רב תרבותיות. בסופו של דבר היא גם מניחה יסודות למחשבה על אחדות וסולידריות  בעולם. בזכות כל אלו אברהם הוא המודל של מנהיג הבריות כולן. "אב המון גויים".
גורלו של העם היהודי אינו שונה בהרבה מזה של אברהם. הגלויות השונות הנספגות בו במשך הדורות צובעות את הגרעין היהודי בצבעים מרובים ומגוונת את תגובותיו. אלו גם מאפשרות הותרת החותם של עם ישראל בעולם כולו ומזככת בנו את הקריאה למחויבות ואחריות לאהבת אדם ולהובלת העולם למקום טוב יותר."

הציווי האלוקי שנאמר לאברם- "לך לך", בעצם נאמר לכל אחד ואחת מאתנו, ללכת אל עצמנו, אל המהות האמיתית והייחודית שבנפשנו. ללכת מהארציות שלנו, כלומר מ- תבניות החשיבה, הרהורים כמו, "מה היה אילו?", אמונות ותפוסי התנהגות שבהן הורגלנו והמעצבים את אישיותנו, ל-ברור אמיץ ואמיתי, "האם כך אנחנו באמת רוצים להתנהג, להרגיש ולחשוב?" הציווי הזה מאפשר לנו להכיר ב'ירושה' שקיבלנו מהבית, והסביבה, ובעצם לבחור את המידות שאנו רוצים לאמץ ולהטמיע כי הן אלו המשקפות את הערכים, האמת ו"האני מאמין" שלנו. אלו המידות שיסייעו לנו להגיע לייעוד, האישי והלאומי.
תכל'ס, הגיע הזמן שלנו כפרטים וכאומה לצאת למסע של מציאת המשותף בינינו. בכל אחת מ-5 מערכת הבחירות התמודדנו עם מספר רב של מפלגות. האם טובת הציבור היא זו שמנחה כל אחד ואחת ממנהיגי המפלגות השונות? האם ניתן להתאחד ולייצר מספר מפלגות מצומצם אך רחב וכולל מגוון דעות המייצג את הציבור הבוחר? האם התכלית היא לצאת למסע שבו נצליח להתאחד תוך שמירה על הייחודיות של כל אחד ואחת? 

וכך מוסיף יצחק אהרון, סופר ומרצה לקבלה, "הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך נדע כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להתקדם.  דעו כי על האדם לנוע תמיד אל עבר מדרגה חדשה. הקבלה מלמדת שכדי לחיות חיים מלאים ומספקים חייבים להתמלא שני תנאים הכרחיים- צמיחה והתחדשות. וכאשר אלה נעדרים האדם חש בתקיעות ותחושת מרירות מתגנבת ומציפה אותו. לכן המסר העיקרי הוא ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית. להדיר את הפחדים מעל במת חיינו, ולזכור שהגיבור אין לו פחד כי עיקר הגבורה בלב ומי שליבו אמיץ וחזק ואינו מתיירא מדבר ממלא את הציווי "לך לך"  והציווי גומל לו בתמורה בחיים מלאי משמעות, עניין והערכה."

 על אחת כמה וכמה הציווי "לך לך" חל על ההנהגה המוליכה ומובילה את הממשלה ואת המדינה כולה. הנהגה המחויבת להגדיר מהו היעד והתכלית, כאשר טובת הציבור לנגד עיניה, היא צועדת קדימה ומאחדת את ישראל מבפנים. כפי שהטיב בנט לומר בנאומו ביד ושם, "אסור לנו לאפשר לאותו גן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת ועם אחד – עם ישראל."

שבת שלום🚶🏻‍♀️❤️🚶🏽‍♂️

כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.

חג שבועות שמח🌾💓