השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המשא ומתן שניהל אברהם אבינו כדי לרכוש עבורה חלקת קבורה בחברון. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. למעשה, במערת המכפלה קבורים ארבעה זוגות – אדם הראשון וחווה; אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב ולאה.
וכך מתאר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל את אברהם אבינו-
"הוא היה בן מאה שלושים ושבע. הוא חווה שני מאורעות טראומטיים שקרו לאנשים היקרים לו ביותר. הראשון אירע בבנו שהוא חיכה רוב ימי חייו להיוולדו, ליצחק. הוא ושרה איבדו תקווה, אך ה' סיפר להם שיולידו בן שימשיך את הברית הכרותה להם איתו. השנים עברו. שרה לא הרתה. היא זָקנה, וה' הוסיף להבטיח שזה יקרה.
בסוף זה בא. ההיריון, הילד, האושר… אך משגדל הילד בא הרגע הנורא שבו אמר אלוהים לאברהם לקחת "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" ולהקריבו על מזבח (כב, ב). אברהם לא מחה, לא בכה, לא דחה. האב והבן הלכו יחדיו, ורק ברגע האחרון בא הצו מן השמיים – עצור. איך יכול אב, שלא לדבר על הבן, לשרוד מטראומה כזו?
ואז בא האֵבל. מתה שרה, אשתו האהובה של אברהם. היא הייתה שותפתו המתמדת. יחד איתו יצאה למסע לארץ לא נודעת, והשאירה מאחור את כל עולמה: ארץ, מולדת ומשפחה. פעמיים הצילה את חיי אברהם כשהתחזתה לאחותו.
מה עושה אדם בן 137 – התורה קוראת לו "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (כד, א) – אחרי טראומה כזו ואובדן כזה? לוּ סופַּר לנו שהוא בילה את שארית ימיו בעצבות ובהתבוססות בזיכרונות, לא היינו מופתעים. הוא עשה כל מה שה' ביקש ממנו, אך קשה לומר שקיבל כל מה שה' הבטיח לו. שבע פעמים הובטחה לו ארץ כנען, אך כששרה מתה לא היו לאברהם בכל הארץ אפילו ארבע אמות כדי לקברה. ה' הבטיח לו זרע רב ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, גוי גדול, המון גויים – אך רק בן אחד נולד לו כממשיך הברית, יצחק, שכמעט נשרף על המזבח, ושבגיל 37 עוד לא מצא לו אישה. לאברהם היו כל הסיבות שבעולם לשבת ולרחם על עצמו.
אבל הוא לא עשה זאת. באחד הרצפים המילוליים המופלאים ביותר בתורה מתואר אבלו של אברהם בחמש מילים, "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" – ומיד אחריהן באות המילים "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (כג, ב–ג). מרגע זה והלאה אברהם נתון בקדחת של עשייה. הוא פועל להגשמת שתי מטרות: לקנות חלקת קבר לשרה, ואז למצוא אישה לבנו. שתי מטרות אלו נוגעות בדיוק לשתי הברכות שקיבל מה': הארץ והזרע. אברהם לא חיכה בחיבוק ידיים שה' יפעל להגשמת ההבטחות. הוא הבין אחת מן האמיתות העמוקות של היהדות: שאלוהים מחכה לנו שנפעל."
אז איך התגבר אברהם על הטראומה והאובדן? ממשיך הרב זקס-
"את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר. איך, תהיתי, הם ממשיכים הלאה, עם הזיכרונות, המראות והמוראות? …הניצולים שהכרתי נאחזו בחיים בעקשנות שאין כמוה. רציתי להבין מה נתן להם את הכוחות.
לבסוף גיליתי. רוב האנשים הללו לא דיברו על העבר, אפילו לא עם בני זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו בבניין חיים חדשים בארץ חדשה. הם למדו את השפה ואת המנהגים. הם מצאו עבודה. הם בנו קריירה. הם התחתנו והולידו. הם, שאיבדו את משפחותיהם, היו כמשפחה איש לרעהו. הם הסתכלו קדימה, לא לאחור. הם בנו עתיד. רק אז, לפעמים כעבור ארבעים-חמישים שנה, הרשו לעצמם לדבר על העבר. רק אז סיפרו את הסיפור, תחילה לבני משפחותיהם ואז לעולם כולו. זה הכלל: תחילה עליכם לבנות את העתיד, ורק אז תוכלו לחזור ולהתאבל על העבר. זהו רעיון שבכוחו לשנות חיים ולב…"
הרעיון של בניית העתיד לפני התמסרות לאבל ועל העבר מתיישב עם המסר המרכזי של פרשת חיי שרה. אברהם, אחרי פטירתה של שרה, פועל מתוך הבנה שעתידו של העם תלוי בהחלטות ובמעשים שהוא מבצע בהווה. הוא, כאמור, רוכש את מערת המכפלה – מהלך שמבטיח חיבור לארץ ישראל לדורות – ואז מיד דואג לנישואי יצחק, שמסמלים את ההמשכיות והתקווה.
וכך מוסיף ומחזק הרב זקס, בספרו רעיונות-משני-חיים,
"כך עשה גם עם ישראל כולו. שלוש שנים בלבד אחרי שעיני מלאך המוות ניבטו אלינו באושוויץ הוכרזה מדינת ישראל בארצו העתיקה של עם ישראל. לו ישבה יהדות העולם כל השנים מתום השואה ועד עתה באפס מעשה ורק ביכתה את המיליונים שנרצחו, הייתה זו תגובה מובנת. אך עם ישראל בחר בדרך אחרת. הוא כמו שאג פֶּה אחד את דברי משורר תהלים, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחיֶה" (קיח, יז) – ובזאת העיד כי ה' הוא אלוהי החיים.
ומשום הרגלו זה של עם ישראל, למהר לקום מאסונות ולבנות לו עתיד, עם זה, העתיק מכל העמים במערב, הוא עדיין צעיר ותוסס, ובעל מעמד מוביל בעולם."
המעשים הללו של אברהם מלמדים אותנו שיעור חשוב על מבט לעתיד, גם בזמנים של כאב ואובדן. אברהם לא נכנע לייאוש; הוא פועל מתוך אמונה עמוקה שהחיים ממשיכים, ושיש לו אחריות להבטיח את עתיד הדורות הבאים.
כדי להתקדם כעם וכחברה אחרי שנה של מלחמה קשה שעודנה נמשכת, יש להבין שהאבל אינו סוף הדרך אלא חלק ממנה. אכן, עלינו להוקיר את זכרם של הנופלים, והדרך המשמעותית ביותר להנציח אותם היא דרך יצירת המשכיות ובניית עתיד שמכבד את זכרם, כמו גם בהטמעת ערכים של מסירות, נתינה אכפתיות ואחדות בחיים היום- יומיים שלנו. חיים המתבטאים גם בתמיכה במשפחות השכולות, השבת כל השבויים הביתה בהקדם, תמיכה בניצולים מהטבח ובכל הפצועים, והמשך חיזוק החזית והעורף; כאשר התכלית היא לבנות חברה חזקה, ערכית, שממשיכה את דרכם ומגשימה את התקווה של כל אלו שנלחמו עליה. החיבור לערכים ולמשמעות עוזר לנו לבנות את העתיד מתוך עומק זהותי.
רק מתוך בניית עתיד משמעותי אפשר לגשת לאבל בצורה שמעצימה ולא משתקת. אז זכרם של הנופלים הופך ליסוד שמחזיק אותנו, לדרך שבה חייהם ממשיכים להקרין אור ולתת השראה לעולם.
כפי שכתוב בתהילים (לד, יט): "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע." השבר והכאב הם תחנות בדרך, אך השאיפה היא להתרומם מהם, לבנות, ליצור ולהמשיך קדימה עם עיניים פקוחות, לב חומל וידיים פועלות.
שבת שלום
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️