פרשת יתרו- הקוד האתי של היהדות!

השבוע אנו עומדים למרגלות הר סיני, מממשים את הברית שלנו עם ה' "כאיש אחד בלב אחד" במעמד מתן תורה. מאורע חד פעמי שאין כדוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית. היסטורית, כל חברה מאורגנת בכל תקופה שהיא, גם הטרום מקראית, אימצה לעצמה חוקים, בעל-פה, ובהמשך גם בכתב. אולם רק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות. עשרת הדברות נתפסו כקוד האתי של היהדות. תכליתן הוא דבקות בעשיית טוב ותיקון החברה האנושית בכלל, כך שכל אחד ואחת מאתנו יוכל לחיות בה כשהוא מרגיש שייך ומוגן.

הרצון לסייע לנו לממש את "האני" היפה והנקי שלנו מובן, אך מעצם היותנו בני אדם וודאי שנטעה, ונחטא, יחד עם זאת במקביל מסתבר שמתעוררת בנו התחושה שמפעילה את המצפון. עצם ההקשבה, הסולידריות, העמידה המשותפת על כל גווניה השונים של החברה, חושפים את ההבנה שאנו ניצבים בפני חובות מוסריים. עצם קיומו של קול המצפון המרעיש בתוכנו הוא תוצאה של התגלות המוסר, ההתגלות האלוקית שבנפשנו. המוסר האנושי-אוטונומי הוא שמוביל בטבעיות למערכת המצוות האלוקית שמתבטאת בנקיות כפיים, יושרה, טוהר מידות, כבוד, איכפתיות ורגש לזולת. והם אלו שמתלכדים יחד למצוות "ואהבת לרעך כמוך", רק כך נבנית קרבה אמיתית. 

הרב קוק זצ"ל טען כי "אסור לה ליראת השמים לדחוק את המוסר הטבעי…" [אורות הקודש ח"ב]. בכתביו הוא יוצא נגד מי שרואה את עבודת האלוהים כמבטלת את המוסר האנושי. הקדושה מחייבת קודם התנהגות מעשית מתוקנת, כמאמר המשנה " אם אין דרך ארץ אין תורה" ( אבות ג , יז ), והיא שתוביל למצוות שבין אדם למקום.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מתאר את עוצמתן של עשרת הדיברות- " עם ישראל נועד להיות, כמאמר אברהם לינקולן בנאום גטיסברג, "אומה חדשה, ההוגה בחירות ומקדישה עצמה להכרה כי כל בני האדם נבראו שווים". בלי מעמד הר סיני, מילותיו של לינקולן לא היו עולות על הדעת. שכן בשום מקור קדום אחר איננו מוצאים תפיסה מדינית-חברתית כמו זו שנוצרה במעמד הר סיני: חזון רדיקלי של חברה שהמלכד אותה איננו הכוח אלא ההסכמה החופשית של בניה להיקשר יחדיו, כיחידים וכקולקטיב, בקוד מוסרי ובברית עם אלוהים…. התורה מצפה מן היחיד שלא יציית לפקודות לא-חוקיות או לא-מוסריות. הדוגמה הראשונה היא המיילדות העבריות: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמואל א, יז)….

ממשיך הרב זקס, "האמת היא שהזיקה הבין-אישית הראשונה בעולם, זו שבין אדם לחוה, מתוארת בתורה בביטוי הכומס הגדרה תמציתית למהותה של הברית: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". עזר, אך עומד בנפרד, כנגד. בנישואים לא הבעל ולא הרעיה מקריבים את זהויותיהם המובחנות. בהר סיני, אלוהים נשאר אלוהים ובני ישראל נשארו בני אדם. סמלה של הברית הוא נר ההבדלה: פתילים רבים הנבדלים זה מזה לחלוטין אך יוצרים יחד שלהבת אחת…
אם אתם מוצאים את עצמכם בקונפליקט המאיים לפרק דבר-מה לגורמים – נישואים, משפחה, עסק, קהילה, מפלגה, ארגון – נסו ליצור בין כל הגורמים ברית שתלכד אותם סביב יעד משותף, באופן ששום צד לא יטען לניצחון או יחוש תבוסה. כל הנדרש הוא הכרה בכך שיש דברים שאפשר לעשותם רק ביחד, ואיש מאיתנו אינו יכול להשיגם לבדו.
הברית מרחיבה את האופק שלנו מהאינטרס העצמי אל הטוב המשותף. אין רע באינטרס העצמי. הוא הכוח המניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את השוק ואת המדינה. אך יש דברים שאי אפשר להשיג על בסיס אינטרס עצמי גרידא; דברים כגון אמון, ידידות, נאמנות ואהבה. הברית היא אם כן רעיון שבכוחו לשנות חיים ולשנות את העולם."

בימים אלו אני מגשרת גישור משפחתי הכולל זוג הורים ו-5 ילדים קטנים. ההורים שעוברים תהליך גירושין בחרו בתהליך הגישור, מתוך הבנה ורצון לייצר תהליך מקדם, שייתן מענה ראוי ומטיב לכל הצדדים עם כל הכאב והקושי שכרוך בגירושין. הפרת ברית הנישואין שלהם הביאה את האינטרס האישי להיות דומיננטי ומוביל להרס וכאב נוסף. לכן, בכדי שתהיה להם הורות במיטבה גם לאחר פרידתם, הם נדרשים להטמיע כי ההורות שלהם היא בעצם נצחית, ולמעשה הצורך הוא ביצירת ברית מחודשת ומשותפת. רק ע"י הבנה והגדרת היעד המחודש והמשותף כולל גבולותיו על ידי שניהם, תתאפשר יצירת קרקע פורייה, שמהווה דוגמא אישית, יציבות, אהבה וביטחון לילדים, ובו בזמן פתיחת דלת לעתיד מבטיח ומצמיח בעקבות הברית החדשה שלמעשה נרקמת ביניהם בתהליך הפרידה. ברית זו לגמרי יכולה לשנות ולשדרג חיים.

עם ההתגלות בהר סיני נכנס אל האופק האנושי, אומר הרב זקס זצ"ל, דבר שלא היה לו תקדים. אלפי שנים עברו עד שמלוא השלכותיו הובנו. קיבלנו מענה מוסרי לכל אותם צרכים ואינטרסים מגוונים ולא פעם מנוגדים המאפשר לחיות בהרמוניה והתחשבות בזולת. אכן, עשרת הדיברות, הביטוי לברית שלנו, עדיין ערכים משותפים וראויים להנגשה, למידה, העמקה ומימוש גם בימינו.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת יתרו- הדיבר העשירי!

Image by gasa from Pixabay

השבוע בפרשת יתרו, אנו מגיעים למעמד מתן תורה. ה' מתגלה לעם ישראל על הר סיני, ויחד עם התגלות זו אנו לומדים על עשרת הדברות. לו היו שואלים אותנו מה הדיבר הכי קשה – באיזה דיבר היינו בוחרים? באלו העוסקים באמונה ב-ה'? אולי, "כבד את אביך ואת אמך", או הדיבר שעוסק בשמירת השבת, ואולי בכלל הדיבר שבין אדם לחברו- 'לא תענה ברעך עד שקר' שאוסר על מתן עדות שקר כנגד אדם אחר?
הדיבר שאני הייתי בוחרת כמאתגר ביותר הוא הדיבר העשירי- 'לא תחמוד'.

"(יג) לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;{ס}לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." (שמות כ'). בשפה פשוטה: אסור לנו לקנא בבית המדהים של חברנו, בבני הזוג של אחרים, בעבודה המושלמת שלהם, ברכב היוקרתי או בכל דבר אחר של האחר. תכל'ס הדיבר הזה ממש מאתגר, כי עוד לפני שהזכרנו אותו, או הטמענו אותו אנו עלולים כבר במחשבותינו ובהרהורנו לחטוא בו. האם ה' לא הגזים קצת עם הציווי הזה? האם זהו ציווי ריאלי? עוד מפרטים ומוודאים אתנו שההתייחסות היא להכל-"וכל אשר לרעך".
כיצד אפשר היה לצוות מצווה כזו? הרי האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך אין הוא ממש שולט על הרהורי ליבו. רוב המצוות מתמקדות במה עלינו לעשות או לא לעשות: יש לשמור את השבת, אסור לגנוב, יש לכבד את ההורים, ואסור לעבוד אלילים. אך לא תחמוד היא מצווה שאומרת לנו כיצד להרגיש. האם אנו יכולים לשלוט על הרגשות? כשחבר עובר לבית גדול, חדש ומרווח, באופן טבעי כנראה שתתעורר בנו קנאה מסויימת. איך ניתן לשלוט בזה?

הסבר אחד של פרשני המקרא אומר שהתורה באה ללמד אותנו לקח חשוב לחיים – אם נציץ בקנאה אל ביתו של החבר/השכן, עלינו לזכור שישנם פרטים נוספים, לרוב הם לא יהיו גלויים לעין, ולכן, איננו רואים את התמונה כולה. מסתבר שלרוב כנראה הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. ולא נדע באמת האם אותו חבר/שכן אכן מאושר, האם יש לו נחת? האם יש מישהו בעולם הזה בכלל שיש לא את הכל?
אבא של חברה אמר לנו פעם שאם כולנו היינו מתבקשים לשים את כל האתגרים שאנו נושאים בחיינו בשקית שקופה, ואז מניחים בשורה על המדרכה, יש להניח שהיינו ממהרים לחטוף חזרה את השקית שלנו. החכמה היא תמיד להסתכל על התמונה כולה כי החיים, אחרי הכל, הם עיסקת חבילה.

אבן עזרא בפירושו למילה "תחמוד" נותן שני פירושים: האחד – ה ש ת ל ט ו ת על חפץ מסוים בכוח, והשני – ח ש ק ורצון כלפי מושא מסוים הנחשב למושך על ידי זה שחומדו. שואל רב משה טרגין – " מהי הגדרתו ההלכתית של איסור לא תחמוד? האם זו מצווה שבלב?"
לדעת אבן עזרא מוטבעות בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, וכל אדם יכול לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג…
הרמב"ן אומר כי המקבילה לאיסור "לא תחמוד" היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מהקבלה זו ניתן להסיק כי גם המדרש סבור שאיסור לא תחמוד הוא ציווי על הרגש. ייתכן שהתורה דורשת מאתנו לבחון עד כמה מחשבה או רגש מסוימים מושרשים בנו.

'לא לחמוד' זהו כנראה שריר שקיים אצלנו אבל עדיין עלינו לאמן ולהכשיר אותו. מסביר ד"ר צחי לב-רן –
"…אולי צריך להסביר שהציווי לא לחמוד אינו ציווי קונקרטי שניתן לאכוף בעזרת בית הדין או משטרה כלשהי. זהו צו מוסרי, המורה לאדם להסתפק במה שיש לו, ולא לפזול למה שאין לו. סיבת האיסור היא פשוט כדי לחנך את האדם לערכים שבהם התורה מאמינה… עשרת הדיברות, אם כן, אינם עוד קובץ חוקים, אלא מסמך מכונן של הנחיות חינוכיות שאמורות לשמור על עם ישראל לאורך הדורות."

מוסיף הרב אלחנן סמט, "איסור התורה 'לא תחמד' מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל'כל אשר לרעהו' מהווה 'הסגת גבול רוחנית', שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות. אופיו המופנם של איסור 'לא תחמד' – המגבלה שהוא מטיל על עולם הרגש הפנימי של האדם – מעלה על הדעת טעם אחר: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש – לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה. לא על הזולת באה המצווה להגן בעיקר, אלא על החומד עצמו, שהרי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד מכ"א)."

שנצליח לשמוח בחלקנו ולהוקיר את הטוב שבחיינו ובחיי חברנו, ושנצליח לפרגן ולתמוך גם בלבנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤