פרק ז מתאר את טקס חנוכת המשכן; כל נשיא שבט מקבל הזדמנות לחנוך את המזבח, להקריב קרבן, ובנוסף לתרום למשכן כלים. בפרשה מתוארים לנו שנים עשר נשיאי שבטים המקריבים קורבנות זהים.
"אני מפנה מקום" אומר הרב דוד מנחם, " לכל אחד יש מקום משלו, לכל שבט הייחודיות שלו, ומעל הכול, הנשיאים באו בעצה אחת וכיבדו זה את זה שתי שאלות ותשובה אחת, מה פשר החזרות על קרבן כל נשיא ונשיא, הרי תוכן הקרבן זהה ואפשר היה לסכם את מרכיבי הקרבן בפסוק אחד ולחסוך עשרות פסוקים?
מה הקשר בין נושא הקרבת הנשיאים לפסוק המסכם את הפרק: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"? (פט)
בפרקים אלו מסדרים את מחנות ישראל לקראת מסע, לא בשיטה של כור היתוך מוחק, אלא בהבנת ייחודו של כל שבט ושבט."
כשאדם יודע שיש לו עצמו חשיבות ויחוד שאין באחרים הוא לא חש צורך לקנא בהם, כי הוא יודע שאצלו יש דברים שאין בשני, ובשני יש יחוד שאין באף אדם אחר. לעיתים, אנו עלולים לחשוב שאנו יצורים שעומדים בפני עצמנו, מה שנקרא- 'כוחנו ועוצם ידנו', למרות הידיעה כי יש גבול ליכולת ולכוח שלנו.
כולנו מכירים את האגו שבנו (בלטינית 'אני') זה שמנהל אותנו רוב הזמן💪🏼 שימו לב שהמילה- 'ה-אגו' בנויה מאותן אותיות של המילה 'גאוה'. יחד עם זאת, בכדי להתקדם בחיינו, ולקבל מוטיבציה להתאמץ ולעמול עלינו להכיר בכוחותינו ויכולתנו.
לכן, חשוב להבהיר כי המושג 'התבטלות' כפי שאנו מכירים גם ממעמד הר סיני בו היינו כולנו כאיש אחד בלב אחד, איננו ביטול של האישיות שלנו, או חלילה מחיקה של מי שאנחנו אלא התבטלות, לעשות מקום, מתוך ענווה. בעצם, החוויה העיקרית בביטול היא שאנו חודלים להתמקד רק בעצמנו. המיקוד מופנה גם אל עבר האחר, הסביבה, האלוקות.. ואז, קורה דבר נפלא, לא זו בלבד שהביטול העצמי אינו מוחק את האני הפרטי והייחודי שלנו, אלא הוא אפילו מתגלה ביתר בהירות.
ממשיך הרב דוד מנחם, "קרבנות הנשיאים היו שווים מתוך כוונה שחלילה לא יתגאה האחד על זולתו לאמור: קרבני גדול מקרבנך, שלי גדול משלך. אך עם זה, כל נשיא מהשבטים כיוון בהקרבתו את מה שמייחד את שבטו. לכך התורה מספרת בנפרד על קרבן כל נשיא ועל היום שבו הקריבו.
ללמדנו שלכל אחד יש מקום משלו, לכל שבט הייחודיות שלו, ומעל הכול, הנשיאים באו בעצה אחת וכיבדו זה את זה. ובמקום שיש הקשבה ונתינת מקום, שם שורה השכינה, ושם קולו של אלוהים נשמע.
בנושא זה מסיימים את הפרק; הכרובים ניצבים על ארון הברית, מחוברים למכסה הארון – הכפורת. כנפיהם פרוסות כלפי מעלה מלאי תעופה. פניהם איש אל אחיו בערבות הדדית, באכפתיות. ומבטם מוטה כלפי מטה בענווה האומרת לזולת שיש לו מקום. מתוך האחווה שלהם היה קול אלוהים יוצא ומגיע עד אוזניו של משה. "
מי ייתן ונצליח לעשות מקום לאחרים למרות מחאות האגו שבנו, להטמיע שהשאיפה היא לאחדות ולא לאחידות. שנצליח להוציא מהכח אל הפועל את ייחודנו. יש מקום לכולנו! ושנצליח להתנהל מתודעה של שפע, רגש לזולת וענווה. אמכי"ר.
חג שמח ושבת מבורכת❤️🌾
