פרק ז מתאר את טקס חנוכת המשכן; כל נשיא שבט מקבל הזדמנות לחנוך את המזבח, להקריב קרבן, ובנוסף לתרום למשכן כלים. בפרשה מתוארים לנו שנים עשר נשיאי שבטים המקריבים קורבנות זהים.
"אני מפנה מקום" אומר הרב דוד מנחם, " לכל אחד יש מקום משלו, לכל שבט הייחודיות שלו, ומעל הכול, הנשיאים באו בעצה אחת וכיבדו זה את זה שתי שאלות ותשובה אחת, מה פשר החזרות על קרבן כל נשיא ונשיא, הרי תוכן הקרבן זהה ואפשר היה לסכם את מרכיבי הקרבן בפסוק אחד ולחסוך עשרות פסוקים?
מה הקשר בין נושא הקרבת הנשיאים לפסוק המסכם את הפרק: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"? (פט)
בפרקים אלו מסדרים את מחנות ישראל לקראת מסע, לא בשיטה של כור היתוך מוחק, אלא בהבנת ייחודו של כל שבט ושבט."
כשאדם יודע שיש לו עצמו חשיבות ויחוד שאין באחרים הוא לא חש צורך לקנא בהם, כי הוא יודע שאצלו יש דברים שאין בשני, ובשני יש יחוד שאין באף אדם אחר. לעיתים, אנו עלולים לחשוב שאנו יצורים שעומדים בפני עצמנו, מה שנקרא- 'כוחנו ועוצם ידנו', למרות הידיעה כי יש גבול ליכולת ולכוח שלנו.
כולנו מכירים את האגו שבנו (בלטינית 'אני') זה שמנהל אותנו רוב הזמן💪🏼 שימו לב שהמילה- 'ה-אגו' בנויה מאותן אותיות של המילה 'גאוה'. יחד עם זאת, בכדי להתקדם בחיינו, ולקבל מוטיבציה להתאמץ ולעמול עלינו להכיר בכוחותינו ויכולתנו.
לכן, חשוב להבהיר כי המושג 'התבטלות' כפי שאנו מכירים גם ממעמד הר סיני בו היינו כולנו כאיש אחד בלב אחד, איננו ביטול של האישיות שלנו, או חלילה מחיקה של מי שאנחנו אלא התבטלות, לעשות מקום, מתוך ענווה. בעצם, החוויה העיקרית בביטול היא שאנו חודלים להתמקד רק בעצמנו. המיקוד מופנה גם אל עבר האחר, הסביבה, האלוקות.. ואז, קורה דבר נפלא, לא זו בלבד שהביטול העצמי אינו מוחק את האני הפרטי והייחודי שלנו, אלא הוא אפילו מתגלה ביתר בהירות.
ממשיך הרב דוד מנחם, "קרבנות הנשיאים היו שווים מתוך כוונה שחלילה לא יתגאה האחד על זולתו לאמור: קרבני גדול מקרבנך, שלי גדול משלך. אך עם זה, כל נשיא מהשבטים כיוון בהקרבתו את מה שמייחד את שבטו. לכך התורה מספרת בנפרד על קרבן כל נשיא ועל היום שבו הקריבו.
ללמדנו שלכל אחד יש מקום משלו, לכל שבט הייחודיות שלו, ומעל הכול, הנשיאים באו בעצה אחת וכיבדו זה את זה. ובמקום שיש הקשבה ונתינת מקום, שם שורה השכינה, ושם קולו של אלוהים נשמע.
בנושא זה מסיימים את הפרק; הכרובים ניצבים על ארון הברית, מחוברים למכסה הארון – הכפורת. כנפיהם פרוסות כלפי מעלה מלאי תעופה. פניהם איש אל אחיו בערבות הדדית, באכפתיות. ומבטם מוטה כלפי מטה בענווה האומרת לזולת שיש לו מקום. מתוך האחווה שלהם היה קול אלוהים יוצא ומגיע עד אוזניו של משה. "
מי ייתן ונצליח לעשות מקום לאחרים למרות מחאות האגו שבנו, להטמיע שהשאיפה היא לאחדות ולא לאחידות. שנצליח להוציא מהכח אל הפועל את ייחודנו. יש מקום לכולנו! ושנצליח להתנהל מתודעה של שפע, רגש לזולת וענווה. אמכי"ר.
חג שמח ושבת מבורכת❤️🌾
פרשת צו- צו השעה!
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️
פרשת ויקרא- תקציר!
השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת הספר במילה "ויקרא" בעצם מציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור), ובנוסף שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן. הפרשה מתחילה במילים הבאות: "(א) וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…" (ויקרא א')כלומר, כבר בתחילתה של הפרשה אנו למדים שהמשכן, "אוהל מועד", המקשר בין עם ישראל לה' משמש לשתי מטרות עיקריות:
1. תקשורת של משה רבנו עם הקב"ה.
2. הקרבת קורבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים.
יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רשות – לפי רצון המקריב וצרכיו. סוגי הקורבנות המוזכרים בפרשה-
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם מרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נותר ממנו דבר לכהנים.
קרבן מנחה – קורבן צמחוני. קורבן תודה ותחינה לאל. מצטרף לקרבן נוסף בדרך כלל.
קרבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן.
קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטמא, ונודע לו חטאו לאחר מכן. מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.
קורבן אָשָׁם – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם ספק לגבי חטאם.
ספר ויקרא מתרחש כולו במסע של עם ישראל במדבר סיני, לאחר יציאתו ממצרים ובדרכו לארץ ישראל.
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼
הפטרת פרשת ויקרא- האדם ואלוקות!
הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו (פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג) . השבוע הפרשה עוסקת בהקרבת הקורבנות במשכן. במקביל, בהפטרה הנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל על הזנחת עבודת הקורבנות בבית המקדש ופנייתם לעבודת אלילים. הנביא ישעיהו מתאר באריכות את אפסיות העבודה הזרה, ומבקר את סגידתם והעלאת המנחה לכבודם.
אומר הרב משה ליכטנשטיין- "הפטרת פרשת ויקרא עוסקת בשאלה שאין יסודית ממנה והיא זיקתו של האדם לבורא…"ההפטרה דנה ב-3 נושאים: קרבנות, השגחת הקב"ה על ישראל ועבודה זרה. המכנה המשותף לשלושתם הוא מערכת היחסים שבין האדם ל-ה'.הרמב"ן בקטע מפורסם וחשוב דן בהרחבה בטעם מצות הקרבנות. הוא מסביר ששורש המלה קרבן הוא מלשון קרבה ואחדות. חלקו הראשון של ספר ויקרא עוסק בתורת הקרבנות. וניתן להבחין כי הן פרשיות המשכן, והן פרשיות הקרבנות מאריכות בפרטים "טכניים" רבים. אריכות זו נדרשת כדי להדגיש את ההבדל שבהקרבת הקורבנות לעומת העבודה הזרה.
בימיו של ישעיהו הנביא, מבהיר לנו דוד נתיב, "ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה… העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות… במצב בו היתה נתונה האומה באותה עת – חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית – יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון."
ההפטרה מחדדת כי עם ישראל הוא עם ה', ולכן, אין לו מה לחשוש מפסלי עץ ואבן מעשי ידי אדם. והקרבנות, הן בפרשה והן בהפטרה – אינם עיקר, אלא אמצעי. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, כשלמעשה הכוונה היא התקרבות. ההתקרבות ל-ה' תושג ע"י קיום המצוות שהם האמצעי לתיקון המידות והמעשים, והם שיממשו את יעודנו כעם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה האישית והסביבתית שלנו, שהרי ה' הוא שלם ולא חסר דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להתנהל בעולם גשמי, חומרי וגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. אנו חוששים להתקרב כי פעמים רבות נדרש מאתנו להקריב, להתגמש ולוותר. כשהמשמעות היא להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות, ולדעת לדחות סיפוקים. כולנו מוכנים להקריב ולתת אבל בתנאים שלנו ולא של האחר. הקושי הוא התגברות על הטבע שלנו.
מי ייתן ונצליח בעבודת המידות שלנו להתקרב אחד לרעהו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.