חומש בראשית- פרשת וירא- ה-עקידה

ה-עקידה

פרשת וירא, עם סיפור הכנסת האורחים של אברהם וסיפור העקידה, מעלה את ערך המחויבות לזולת וההקרבה מתוך מסירות ואמונה. ביום חמסין ,אברהם אבינו, למרות גילו וחרף מצבו הרפואי לאחר ברית המילה, ממהר ורץ לקבל את פני אורחיו בכבוד ובאהבה, ובכך מדגים את מידת הכנסת האורחים הנדיבה והאכפתיות לאחר. הוא מצליח לראות מעבר למצבו האישי ולוקח על עצמו את האחריות להעניק מכל הלב, אף שהוא נמצא במקום מאתגר. היכולת לראות את האחר, מתוך מקום של חמלה ורצון לסייע, היא שיעור חשוב שמנחה אותנו לעזור לזולת ולראות את צרכיו –גם כאשר זה כרוך בהקרבה אישית.

בהמשך הפרשה, בניסיון העקידה, אברהם מתבקש להקריב את יצחק בנו יחידו, וכאן נבחנת עומק אמונתו ומחויבותו לאלוקים. המסר המרכזי בפרשנות רבת הדורות הוא שמעשה העקידה לא נדרש בפועל; מטרת הניסיון הייתה לבחון את הנכונות של אברהם ומסירותו. פרשנים כמו הרב יואל בן נון, הרב קוק והרב שמשון רפאל הירש מבינים את סיפור העקידה כבחינה של נאמנות והקרבה מוסרית, תוך שמירה על ערך חיי האדם. המלאך עוצר את אברהם ומורה לו לא לפגוע ביצחק, ומעביר מסר שהקרבה אמיתית אינה בהכרח פיזית, אלא פנימית ומוסרית – הקרבה המבוססת על אהבת הזולת ושמירה על אנושיות.

לפי גישה זו, אברהם תחילה שמע את הצו האלוקי כקריאה לעקוד את בנו, אך בהמשך הבין שייתכן כי הוא לא הבין את המסר במלואו. תפיסה זו מציעה נקודת מבט מרתקת, שלפיה כאמור מטרת הניסיון לא הייתה הפעולה עצמה, אלא הבנתו של אברהם לגבי ערכיו ואלוהיו. הבנה זו מעניקה לסיפור ממד רוחני ועמוק, המלמד אותנו כי אמונה ומסירות אינן מתבטאות בהכרח במעשים קיצוניים, אלא בהבנה פנימית, בבחינה ובמוכנות לפעול מתוך מחויבות גבוהה, אך גם מתוך הערכה לחיים ולרחמים. פרשנות זו מהדהדת גם מול המציאות שבה אנו נדרשים לעיתים לשלוח את בני ובנות משפחותינו לצבא. השליחה לצבא אינה ביטוי של רצון להקרבה לשם הקרבה, אלא פעולה שנובעת ממחויבות עמוקה להגן על חייהם של אזרחי המדינה ולהבטיח את עתיד העם והמדינה. בשאיפה שבני הדור הבא לא יצטרכו לעמוד בניסיונות דומים, אלא יחיו במציאות בטוחה ושקטה.

החיבור בין סיפורים אלה לימינו ברור במיוחד לאור מלחמת חרבות ברזל, החיילים, ניצבים מתוך תחושת שליחות ומשימה להגן על המדינה ועל אזרחיה, גם במחיר אישי גבוה. בדומה למתח שחש אברהם בעקידה, גם ההורים ששולחים את ילדיהם לצבא חווים תחושת מחויבות משולבת בכאב וחשש לשלומם, אך הם עושים זאת מתוך אמונה ובתקווה לשלום וביטחון לכלל הציבור. החיילים נדרשים להפגין מסירות עמוקה ולקבל עליהם משימות מתוך אמונה במטרה. לא תמיד הם מבינים את כל ההחלטות הצבאיות והפקודות שהם מקבלים ממפקדיהם, אך הם עדיין מגלים מסירות, נאמנות ומחויבות, מתוך תחושת שליחות ואחריות להגן על המולדת. בדומה לאמונה ולנכונות שהפגין אברהם, גם החיילים בוחרים ללכת בדרך הזו למרות הסיכון, מתוך הבנה עמוקה של ערך ההקרבה למען הכלל.
עם זאת, כמו שמלמד אותנו סיפור העקידה, גם בצבא קיים קוד ערכי ומוסרי ברור המנחה את החיילים, מתוך שאיפה לשמור על חיי אדם ולפעול מתוך הגינות וכבוד. הם אינם פועלים מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך מחויבות ערכית לשמירה על חיי אזרחים ולהגנה על כל אדם, לצד אמונה בצדקת הדרך והמטרה. ממש כפי שאברהם הבין את המגבלות ואת חשיבות חיי אדם כאשר המלאך עצר אותו בעקידה, כך גם החיילים מבינים את הערכים המנחים אותם, גם בזמני מלחמה קשים ומאתגרים.

כל אחד מהפרשנים לעיל מציב את ערך החיים כעקרון מרכזי בסיפור העקידה, ומפרש את הסיפור כסמל למחויבות ולאמונה עמוקה, בלי לדרוש את פעולת ההקרבה עצמה. מעשי הכנסת האורחים של אברהם והמסירות שלו בעקידה מהווים דגם למחויבות עמוקה המתבקשת מכל אחד ואחת לבטח במצבי חירום – בין אם בחזית ובין אם בעורף. כולנו נדרשים לקחת חלק במאמץ הלאומי כדי להבטיח את המשך קיומה, חוסנה ושלומה של החברה והמדינה.

המסירות והאמונה בצדקת הדרך משתלבים בקוד הערכי שמנחה את צה"ל, ובכך מחזקים את המחויבות האנושית והמוסרית, במקביל לנכונות להקריב את היקר מכל, את החיים. בתקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכל חיילנו ישובו הביתה לשלום בריאים בגופם ובנפשם, ושנזכה להשיב את כל החטופים הביתה בקרוב ממש.

סיפור העקידה הוא סיפור מורכב ורגיש שמעלה שאלות רבות. הפירושים המגוונים שהוצעו לאורך הדורות מבקשים להבהיר את מטרת המעשה, ואת עומק המשמעות הרוחנית והמוסרית הגלומה בו. האמונה שלנו נבנית ומתעצבת בהתאם לערכים שמנחים אותנו, והם שמכתיבים כיצד ננהג, במיוחד במצבים מורכבים ומאתגרים. אמונה אמיתית אינה עיוורת או כזו שמובילה להחלטות ללא מחשבה; היא קשורה לעקרונות שלנו ולמצפן הפנימי שמכוון אותנו להבחין בין נכון ולא נכון, מוסרי ובלתי מוסרי. סיפור העקידה מדגיש את הצורך לאזן בין מחויבות עזה לאמונה ובין שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.

שבת שלום  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש ויקרא- פרשת ויקרא- הקשר בין קירבה והקרבה

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת חומש זה במילה "ויקרא" בעצם מציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור), ובנוסף שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, להתקרב אל הקדושה.
בימינו, כל אותן הלכות, והנחיות הקרבת הקורבנות נראות כלא רלוונטיות, ואף אכזריות, ויותר מזה, פגאניות. בפרט היום, כאשר יש מודעות כה גדולה לצער בעלי חיים. אז מדוע מוקדש חומש שלם לנושא זה?

מסביר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב,
"… הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי, מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב ): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום….. כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו."
ואילו הרמב״ן (1194-1270 ) חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
אותנו מעניין במאמרנו הפעם, לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם : "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול…"
כיצד השתלחות כזאת מתכתבת עם הארתו של רש"י: "וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו."
כך גם נחמה ליבוביץ מדגישה תמיהתנו בפרשנותה : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א- רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה- שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ." ( מלאכי, ג', טז'). הנה כי כך, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור- נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, תנהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם, תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח…
פרשתנו במחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם ,מעבירה לנו מסר לדיוננו- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר.

אז מה עושים ?

פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה. כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן, שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כך, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות סוגי הקורבנות בפרשתנו.
קורבן שלמים– קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום.
קורבן החטאת– קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד – קורא לניקיון האוירה בשקלא ובטריא, בשיג ובשיח בינינו ומקנה תשתית ראויה, כיצד לעשות זאת.
קורבן מנחה – מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי, גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו – אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו : "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א',יג').מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני."
דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתיזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". הנה סגירת המעגל של הרמב"ן ,לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו – וַיִּקְרָא … – לקרוא ולא לצעוק, לכבד ולא להשפיל, להכיל דעה אחרת ולא לזלזל בה.
הנה לכם חיסון, בדמותו של אגרת הרמב"ן ולמדו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס ולחימה כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן"- עליכם להיות נכונים לקורבן ולהקרבה במרחב השיג והשיח."

מסר חשוב ממש, בפרט בימים אלו, כאשר אנו מצויים בעיצומו של משבר פוליטי-חברתי נרחב ומתמשך. אנו חווים ביטוי עוצמתי להתנגשויות בין קבוצות ותפיסות מנוגדות לגבי סוגיות שונות. כאשר הכל מתנקז לשאלת היסוד- מהי זהותה וצביונה של מדינת ישראל כ"יהודיה ודמוקרטית" והקשר בין שני מרכיבי הזהות. אני מקווה שנצליח בעוד מועד לעלות חזרה על המסלול השפוי של דיאלוג מכבד ומאפשר שיח מקדם. ולממש את המורשת שהנחילו לנו אבותינו, לגלות הקשבה, פתיחות והכלה, ובעיקר ענווה לקולות השונים שמרכיבים את הפסיפס האחד הכולל- הפסיפס היהודי. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום    ❤️

פרשת ויקרא- בימים אלו אני תוהה מהם הקורבנות שאנו מקריבים?

Photo by Nick Fewings on Unsplash

חומש ויקרא הידוע בכינויו "תורת כהנים", עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש, והקשרו מעורר תהייה לגבי הבידוד שאנו חווים בימים אלו. כל נושא הקרבנות הוא כנראה עניין מבלבל. מסתבר שקל לבלבל בין קִרבה לקרבן, קל ללכת על טוטליוּת אמונית ולא לעצור רגע לבדק בית. מה פתאום לעצור, אין זמן וכמעט תמיד כולנו במירוץ להספיק עוד. השבוע פתחנו בחומש ויקרא שנותן לכולנו הזמנה אישית לבדוק את יחסי הקִרבה והקרבנות עם משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם מנחה, עולה, חטאת ועוד ועוד, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם.
בימים אלו, בצל הקורונה כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; בתי כנסת, איצדיונים, בתי ספר, מקומות עבודה, שדות תעופה, מסעדות, חנויות, בתי קולנוע ועוד סגורים. השתקה כמעט מוחלטת של המשק מלבד מה שמוגדר 'חיוני'. הקורונה התפשטה לכל נדבכי החיים ועצרה את רוב הפעילויות האנושיות שנעשות בתוך הבית ומחוצה לו. מה שנקרא- המגפה הכי אנטי-סוציאלית ואפילו אנטי כלכלית שהכרנו במאה השנים האחרונות ועדיין אין לדעת כיצד האנושות תצא ממנה בעידן של 'אחרי קורונה'.
אומר הרב ד"ר יונתן זקס-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." כך גם כל מערך הרפואה בימים אלו המסכן את בריאותו למעננו.
מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

אז אילו קורבנות אנו נקראים להקריב בתקופה זו?
נראה שהקריאה שאנו מקבלים היא ללמוד להרפות ולשחרר, להבין שאין לנו שליטה על המצב. להתנתק מהתקשורת, ללמוד לסנן עיקר מהטפל, לקבל פרופורציות ראויות. לחזק את הקשר עם בני הבית וחברים, כן- להשקיע במערכות היחסים שלנו את מלוא תשומת הלב, ואם כבר אנו מצויים בחופשה כפויה אז יאלל'ה בואו ננצל ונמנף את הזמן שקיבלנו במתנה- ללמוד, לקרוא, להשלים משימות שדחינו אינסוף, לצפות בסרטים, שיחות וכתיבה, בקיצור, זוהי הזמנה להנות, ולמצות את הזמן הביתי ברוגע ובנחת. וזה כולל כמובן הענקת התמיכה, והפירגון זה לזה. הרי ברור שיום אחד נסתכל על כל זה לאחור בתהייה אם ידענו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו, ומה מכל הקורבנות שהקרבנו נטמע בנו גם לטווח הרחוק? קורבנות שיהפכו אותנו לאנשים טובים עוד יותר.

שבת שלום❤

פרשת צו- האש לא תכבה!


תורת החסידות מסבירה, שהמילה "צו" ו"מצווה" הן מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה יוצרת קשר וחיבור בין האדם לבין הבורא, ובין האדם לחברו. חומש 'ויקרא' הוא החומש האמצעי, הוא פותח באות ו' שהיא ו' החיבור ועוסק בתורת כהנים שעבודתם, עבודת הקורבנות, היא סוד החיבור השלם.
בפרשה זו אנו מקבלים הצצה אל העולם הפנימי שלנו. כיצד אנו מתמודדים עם מחשבות שליליות והקשר לקורבן העולה שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש.
נשאלת השאלה כיצד עבודת הקורבנות המתוארת בפרשה רלוונטית לעבודתנו הרוחנית גם כיום?
לצורך העיניין, קורבן חטאת- הוא קורבן על עבירות שבמעשה, דברים שאדם עשה בפועל, ואילו קורבן עולה- הוא קורבן המכפר על הרהורי הלב.
אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו. לעומת זאת, מעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו מעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה, הם כבר נמצאים בחיצוניות, בפועל.
חז"ל אמרו, 'העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים'. חז"ל הראו לנו את דרך ההשתלשלות של החטא באדם. הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לאדם, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים. הן רואות ואז מתעוררים ההרהורים בלב. משם כבר הדרך קצרה אל המעשה. השורש הוא תמיד ברצון שמייצר את המחשבה, המעשה הוא רק ענף הצומח משם. כדי לתקן את הדברים בחיינו צריך להתחיל מהשורש, לברר מה הם הרצונות שלנו, לטפל בעולם המחשבה שלנו, לזכך, ולנקות.
כתוב בפרשה, "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה."
בכח הפרשה, ברגע עצום של שמחה, אפשר להדליק את האש של הקדושה בתוכנו, האש שתוקד על המזבח הפנימי שלנו, וגם כשיבואו המחשבות והניסיונות היא לא תכבה. הפסוק הזה הוא לא רק הוראה שפרשת השבוע מספרת לנו בהקשר לעבודה סביב המזבח, שם דלקה תמיד אש, אלא עיקרון חיים.
הרבי מלובביץ' מסביר ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב.
אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי מחשבות ומעשים טובים.
שנצליח להעצים את האש הטובה שבתוכנו, אש שתגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים. כפי שאומר הרב שליט"א שיינברגר, כל אחד צריך להפוך להיות מגדלור של אור וממילא, כל אותן נשמות שעדין סובבות בחושך, ימשכו ויבואו אל האור.
שבת מבורכת💞

פרשת נשא- תקציר!

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (למעט פרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מן המדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו, מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי, גרשון, קהת ומררי. בפרשה מוזכר על איזה חלק במשכן אחראית כל משפחה. בני משפחת קהת – אחראים על כלי המשכן, הארון, השולחן המנורה וכו', בני משפחת גרשון – על כל הבדים, יריעות המשכן, הפרוכות והציפויים ובני משפחת מררי – על עמודי העץ של המשכן, הבריחים והאדנים, וחלק מגדרות החצר.
בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש-
• החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה בכדי לשמור על קדושתו של המשכן
• דיני מעילה- אדם שחטא וגזל אדם אחר (גנב ממנו או הזיק לרכושו)
• פרשת סוטה (מלשון סטייה מדרך הישר)- בעל המקנא לאשתו עד כדי כך שהקנאה מעכירה את עולמם ומערערת את ביתם. במקרה כזה האישה מובאת אל הכהן למבחן קשה של שתית מים מאררים ולבדיקת החשדות לגבי בגידתה בבעלה.
• פרשת נזיר- אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.
• הציווי על ברכת הכוהנים לברך את בני ישראל. "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
• קורבנות נשיאי השבטים- תרומות לרגל סיום הקמת המשכן- חנוכת המשכן. בכל יום הקריב נשיא אחר את קרבנו וסדר ההקרבה נקבע לפי סדר המסע במדבר, הנשיא הראשון היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, הוא האיש שקפץ ראשון למים בעת קריעת ים-סוף.
לאחר שנים-עשר יום בהם הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם נכנס משה רבינו אל אוהל-מועד ואז נשמע קול ה' יוצא מבין שני הכרובים (דמויי המלאכים) מעל ארון הקודש. "(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו." (במדבר ז')

פרשת ויקרא- למי אנו מקריבים את הקורבנות?

בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?

נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.