הפטרת פרשת מצורע היא בספר מלכים ב' (פרק ז', פסוקים ג'-כ'). זהו המשך לסיפור המצור הכבד בשומרון. ההפטרה מתארת 4 מצורעים היושבים בפתח העיר, שגורשו מחוץ לחומות העיר. בתוך העיר שורר רעב ומצוקה נוראית כתוצאה מאיום צבא ארם המטיל את המצור הקשה על העיר ואין אפשרות להימלט. בתווך מצויים אותם 4 מצורעים, טמאים ומנודים. ובשיא הייאוש של העם מצהיר אלישע הנביא, שכבר למחרת ירדו מחירי הסולת והשעורים. נבואתו מתקבלת בחוסר אמון ע"י שלישו של המלך, ואלישע מגיב בנבואה אישית אליו: "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל" (פס' ב).
מצוקת הרעב מביאה את ארבעת המצורעים להחלטה ללכת לארם וליפול בידם. אלא שאז הם מגלים שמחנה צבא ארם הוא ריק. ההפטרה מספרת לנו שה' השמיע קול רכב וסוס וכך הבריח את חיילי ארם. המצורעים המורעבים אוכלים ושותים וטומנים להם כסף זהב ובגדים משלל הארמים. אבל ייסורי המצפון גורמים להם לחזור לשומרון ולספר למלך ישראל על התרוקנות מחנה ארם ועל השלל הרב שמצוי שם. המלך חושש שמדובר במארב של הארמים; אך מסתבר שהם נטשו את המחנה, ובבריחתם הם אכן השאירו שלל רב- אוכל, בגדים כלים וכו'. בהתנפלות של אנשי שומרון על אוצרות אלה השליש שהביע חוסר אמון בנבואת אלישע נרמס ומת.
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "חיוב פעולה מתוך עניין צרעת מתגלה גם בהפטרה, שאלמלא היו המצורעים משולחים מן העיר, לא היתה מגיעה הבשורה לאנשי העיר והם היו ממשיכים להאבק במצור ואולי אף להתמוטט ברעב. מתוך ההקפדה על דין צרעת באה הבשורה ונתגלתה הישועה. ועוד מלמדת ההפטרה כי אף שהמצורעים שולחו והיו יכולים לחוש עצמם כמורחקים מן החברה בכל זאת לא הרחיקו הם את עצמם ובעת מבחן השכילו לראות עצמם כחלק מן הציבור ולעשות למענו… כך צריך לחוש המצורע המשולח כי עדיין הוא חלק מן המערכת החברתית ואף הוא בקהל ישראל."
ההפטרה מסיימת בניגוד לפתיחה, בארבעה מצורעים שעמדו בפתח השער, שלמרות שהיו דחויים וחשובים כמתים- בכל זאת היו הם שהביאו בשורת חיים ורווחה. ואילו השליש של המלך שתפקידו להנהיג ולעודד בחר להתלוצץ ולזלזל בדברי אלישע הנביא, והוא המת האמיתי שם בשער.
ד"ר יחיאל הררי מרחיב-
"מלכות ישראל מצויה בהידרדרות. המצור של מלך ארם על העיר שומרון, לפני כשלושת אלפים שנים, הבליט את השפל המוסרי. הוא חידד את האגוצנטריות, השחיתות. את אובדן ההנהגה, וכמובן את נטישת האמונה…
הישועה הזאת של שומרון מיוחדת במינה בתולדות העם היהודי. היא התגלתה על ידי מי שלא היה ראוי לה ולא האמין בה. ספר מלכים מדגיש כי בשורת הגאולה נישאה על-ידי ארבעה שהם מוכי גורל ומרי נפש, אנשים אדישים ומיואשים, מנודים ומאוסים. אנשים שחטאו ונענשו על חטאם. המלחמה בין ארם לישראל לא נגעה להם במצבם. הם התעניינו רק במציאת מקור חיים. דווקא אנשים אלה היו הראשונים לגלות את הנס. דווקא בהם התעוררה האחריות המוסרית. חמדת הממון התחלפה אצלם במצפון ציבורי.
לטעמנו, בשורות טובות, מרוממות ומרגשות אינן יכולות להתגלות ממקומות שפלים, מלוכלכים. וכך מבלי משים אנחנו לא מצליחים להאזין ולהאמין לבשורה. אנחנו נותרים במצור. נותרים רעבים ומפוחדים. מכונסים בתוך עצמנו. כשבעצם בחוץ אין מצור ואין מניעות. המניעות היחידות הן בתוכנו. הן נטועות בתפיסתנו הקלוקלת הממסגרת את היפה עם החכם ועם הטוב.
…הצרעת אינה פוגעת ברבדים הפנימיים של הגוף, הנותרים מזוככים. הצרעת מלמדת על נגע שניתן לתקן. על קלקול חיצוני שאם נתקנו יהפוך מנגע לעונג.
כאשר מצליחים לקבל את בשורת הגאולה מידי המצורעים אנו מודים כי הבורא מצוי גם בחיוב וגם בשלילה…
הצרעת איננה דבר טבעי. היא מעידה על קשר בין עולם מוסרי, פנימי למציאות החיצונית. בין איסור לשון הרע לבין הנגע… הנגעים אינם עונש על לשון הרע. הם נועדו לתקן את העוון ולהוות סימן בעולם לנס הבורא.
המסר עבורנו הוא שהצמיחה האישית שלנו אינה מצויה רק בשעותינו היפות, במפגשים המסחררים שבהם אנחנו בשיאנו. אנחנו יכולים להרוויח יותר דווקא מרגעי השפל. לגלות את עצמנו מהמקומות הנמוכים והשפלים אליהם אנחנו מתדרדרים. מהמפגשים שלנו עם דמויות דחויות ומאוסות.
שם אנחנו צריכים לקלוט שהנגע, הייסורים, הקושי, הנידוי הם חלק מגילוי נעלה יותר. משם מתחילה בשורת הגאולה. ובגלל שמשם תיפתח הגאולה, בכל פעם שאנחנו פוסלים או מנדים או מתעלמים מאלה הנתפסים בעינינו כ’מתים מהלכים’ אנחנו מונעים מעצמנו את בשורת הגאולה.
מי ייתן ונצליח למנף ולהוקיר על השלילה כמו על החיוב שבחיינו, ולגלות ולרומם את עצמנו גם מהמקומות הנמוכים והשפלים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.