ההפטרה היא בספר ירמיהו (פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' ופסוקים כב וכג בפרק ט')
זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. דוד נתיב מסביר-
"הנורמות שהיו מקובלות בפולחן האלילי, מסבירות את אחת הסיבות להתנגדות העזה שיש בתורת ישראל לעבודה הזרה. פרשת צו פונה אל הכהנים ומדריכה אותם בעבודת הקרבנות השגרתיים, בצד העבודה המיוחדת שהתבצעה בשבוע הראשון של הפעלת המשכן. ההפטרה, הלקוחה מספר ירמיהו, עוסקת בהבנה הנכונה של עבודת הקרבנות.
נבואה זו נאמרה, כנראה, בימי המלך יהויקים. בימיו נחתמה גזירת החורבן. התנהלותו האנושית הקשה נגד העם, בצד שגשוג מחודש של העבודה הזרה ורדיפת נביאי ה', לא הותירו הרבה אפשרויות. ירמיהו נסה בכל כוחו לשכנע את העם לתקן את דרכו, ושרטט לפניהם לאן מובילה המציאות המעוותת בה חיו.
היעד, בשלב זה, היה למזער את עוצמת החורבן הממשמש ובא. הנבואות הקשות שהשמיע על העתיד המר, בצד הביקורת שמתח על התנהלות המלך יהויקים, הביאו לרדיפת ירמיהו ולהגבלת פעילותו (צווי הגבלת תנועה ומעצר בית, כלא, צינוק, איום בגזר דין מוות). יהויקים הביע בפומבי את זלזולו המוחלט בתוכן דברי הנבואה והאזהרה שהשמיע ירמיהו.
ההפטרה מתארת את תוצאות התנהלות המלך והעם – החורבן המר, תוך הדגשה שקרבנות המובאים למקדש בהשקפת עולם פולחנית-אלילית לא יוכלו לשמש "תעודת ביטוח" נגד החורבן, גם של המקדש.
אז מה בעצם הרעיון?
תופעת קרבנות האדם, שנחשבה לשיא פולחני של מאמיני האלילות, הייתה שיא התיעוב בעיני ה' והפכה לגורם מרכזי בעונש החורבן.
גם קרבנות בעלי חיים לא היו יעד ומטרה בפני עצמם. הם נועדו לעורר ולזעזע את האדם, כדי לגרום לתיקון, תשובה והתקרבות לה'.
העיקר הוא: ההתנהגות הראויה שתצמח מעבודת הקרבנות. הנוהג בדרכים מעוותות ודבק בהם, ומתייצב במקדש עם קרבנות – הוא כ"טובל ושרץ בידו". הוא מוסיף בכך חטא על פשע.
בשני פסוקים של נבואת ירמיהו, שנוהגים לחתום בהם את ההפטרה, מובאת אמירה זו: "(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃ (כג) כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃" (ירמיהו פרק ט')"
כלומר, הקורבנות אינן המטרה אלא האמצעי וגם אז יש לבחון את ההתנהגות וההתנהלות שלנו- האם הם, אותם מעשים ותפילות, מצמיחים ומקרבים אותנו אחד לרעהו? ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום. דעת ה' היא איננה הידיעה שיש ה', אלא תחושת אלוהות שיש בלבו של המאמין, תחושה פנימית. לפגוש אלוהות משמעותו היא לפגוש טוב ומטיב. האלוהות היא מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם האלוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.
הרב אביה הכהן מוסיף, "מהות האלוהות היא חסד, לפיכך, אדם שחווה חווית אלוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת אלוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'. הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת אלוקים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש אלוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם האלוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו אלוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות…"
מי ייתן ונצליח לכוון בכוונה מלאה וטובה מהשכל ומהלב בתפילתנו ובמעשינו לצמיחה ולהתקרבות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך 💐השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.