חומש שמות- פרשת כי תשא- הדרך מהעגל לבניין המשכן

 

 

חומש שמות- פרשת כי תשא- הדרך מהעגל לבניין המשכן

פרשת כי תשא נפתחת בציווי על מחצית השקל: “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…” (שמות ל׳). במקום למנות את האנשים עצמם, כל אחד נותן מחצית מטבע. בכך התורה רומזת רעיון פשוט ועמוק: כל אדם הוא חלק מן השלם, והזהות הלאומית נוצרת מחיבור המחציות יחד. הכסף שנאסף מיועד לבניית המשכן- המקום שבו הרוח מקבלת ביטוי בתוך המציאות הממשית.

אלא שמיד לאחר הציווי הזה מגיע אחד המשברים הגדולים בתורה: חטא העגל. כאשר משה מתעכב לרדת מהר סיני, העם נבהל: “וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת…” (שמות ל״ב, א׳). מתוך חוסר הוודאות הם יוצרים עגל זהב- ניסיון לתת צורה מוחשית למה שהיה עד כה חוויה רוחנית בהנהגתו של משה רבנו.

הפרשנים ראו בחטא הזה לא רק סטייה תיאולוגית, אלא גם ביטוי לצורך אנושי עמוק. הרמב״ם מסביר כי בני ישראל היו רגילים בעולם שבו עבודת האל נעשית באמצעות סמלים מוחשיים, ולכן ביקשו אמצעי מוחשי לעבודת ה' כפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, פרק ג, לב': "…משום שאי אפשר לעבור בבת אחת מצד אחד אל הפכּוֹ, ולכן אין אפשרות לאדם, כפי טבעו, לעזוב בבת אחת כל מה שהורגל בו…" במילים אחרות: האדם מתקשה להישאר בעולם של רעיון מופשט בלבד; הוא מחפש ביטוי ממשי, חומרי, שניתן לראות ולגעת בו.

לכן, דווקא כאן מתחדדת משמעותו של המשכן. רבים מן הפרשנים מצביעים על קשר עמוק בין חטא העגל לבין הציווי לבנות את המשכן וכליו עם הוראות מדויקות ומיטב חומרי הגלם. הרמב״ן מסביר כי המשכן נועד להיות מקום שבו שכינת ה' שורה בתוך מחנה ישראל, כהמשך למעמד הר סיני: וְאָמַר "…וְהִנֵּה הֵם קְדוֹשִׁים רְאוּיִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם מִקְדָּשׁ לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם. וְלָכֵן צִוָּה תְּחִלָּה עַל דְּבַר הַמִּשְׁכָּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּיִת בְּתוֹכָם מְקֻדָּשׁ לִשְׁמוֹ…"  (רמב״ן לשמות כ״ה, א׳). ונראה כי לאחר חטא העגל רעיון בניית המשכן מתחדד- כחלופה לצורך במוחשיות שעלול להוביל לעבודה זרה- חומריות שמקבלת מסגרת מכוונת ומרוממת.

רעיון דומה מופיע בדברי ספר החינוך, המסביר כי מצוות רבות משתמשות בפעולות ובחפצים מוחשיים כדי להשפיע על נפש האדם, מפני שהאדם “נפעל כפי פעולותיו”, כאמור: "דַּע, כִּי הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם אִם טוֹב וְאִם רָע…" (ספר החינוך מצווה ט״ז). כלומר, החומר איננו רק כלי טכני; הוא מעצב את התודעה. מעשים, חפצים ולבושים יוצרים מסגרת שמכוונת את הלב.

מנקודת המבט הזאת, המשכן איננו ויתור על הרוח אלא הבנה עמוקה של טבע האדם. האדם איננו חי רק בעולם של מחשבה; הוא פועל בעולם של חומר, של מעשים ושל סמלים. לכן התורה מצווה לבנות משכן, ליצור כלים, ללבוש בגדי כהונה ולהקריב קורבנות. כל אלה אינם תחליף לאמונה, אלא הדרך להכניס אותה לתוך החיים.

מעניין לראות כיצד התורה עצמה מיישמת ומטמיעה זאת לאחר המשבר. חטא העגל מופיע בפרשת כי תשא, ומיד אחריו מגיעות פרשות ויקהל ופקודי, שבהן עם ישראל מתחיל בפועל לבנות את המשכן. מה שנשאר קודם ברמת הציווי הופך למעשה ממשי: אנשים מביאים זהב, כסף, נחושת, בדים ואבנים. אותה אנרגיה חומרית שהובילה לעגל הזהב מופנית כעת לבניין של קדושה.

בתוך הפרשה מתגלה גם דמותו של משה כמנהיג הנושא באחריות על עמו. כאשר ה' מאיים להשמיד את ישראל, משה מבקש: “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם… וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ” (שמות ל״ב, ל״ב). חז״ל ראו בכך ביטוי עמוק למנהיגות של מסירות נפש, לערבות הדדית ולכוח תפילתו של מנהיג הנושא את עמו גם בשעת משברם.

למרות המעידה והשבר של בני ישראל, הסיפור איננו מסתיים בשבירה אלא בתיקון: הלוחות הראשונים נשברים, אך משה עולה שוב להר ומקבל את הלוחות השניים. דווקא לאחר המשבר מתחדשת הברית בין העם לבין ה'. יש מפרשים הרואים בכך גם תנועה עמוקה יותר: אם הלוחות הראשונים ייצגו אידיאל רוחני שלם ומוחלט, הרי שהלוחות השניים ניתנו לאחר מפגש עם חולשת האדם ועם מורכבות המציאות, ולכן הם מבטאים איזון מדויק יותר בין רוח לחומר, בין שאיפה גבוהה לבין חיים ממשיים בעולם המעשה.

המתח הזה בין אידיאל לבין מציאות מורכבת איננו רק חלק מסיפור הלוחות והמשכן- הוא מלווה גם את חיינו כאן ועכשיו. המציאות הביטחונית סביב ישראל- האיום מצד איראן, והחזית שמחזיק חיזבאללה בצפון- מזכירה עד כמה החיים מלאים במתח ובחוסר ודאות…

דווקא בתוך המציאות הזאת מגיעים ימי תענית אסתר וחג פורים, שמזכירים עד כמה ההיסטוריה היהודית מכירה את התנועה הזאת מן השבר אל התיקון. מגילת אסתר מספרת על איום קיומי שהוטל על העם כולו, אך מתוך התכנסות משותפת ואחריות הדדית נולד כוח חדש. אסתר מבקשת: “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים…” (אסתר ד׳, ט״ז)- ורגעי הפחד והסכנה מתהפכים לבסוף להצלה. כמה סמלי הדבר שגם היום, סביב ימי פורים, ישראל מוצאת את עצמה מתמודדת שוב מול איום שמקורו באיראן- מדינה שמצהירה שוב ושוב על רצונה להשמיד את ישראל ומזינה גם את חיזבאללה וזרועות רוע נוספות. ההיסטוריה היהודית מלמדת שהמאבק הזה איננו רק צבאי; הוא גם מאבק על זהות, על רוח ועל היכולת לשוב ולבנות גם לאחר רגעי שבר.

ואולי כאן נמצא החוט המחבר בין פרשת כי תשא לבין פורים: גם לאחר שבר גדול, הסיפור היהודי אינו מסתיים שם. כי כאשר האדם והעם בוחרים להפנות את כוחם לבנייה מחודשת,  נוצרת בנייה מחודשת, בלוחות שניים, ובברית שמתעצבת מחדש בתוך המציאות המורכבת של החיים.

פרשת כי תשא מזכירה אולי אמת פשוטה על טבע האדם והחברה: אי אפשר להישאר רק בעולם הרוח. רעיונות גדולים זקוקים לביטוי במעשים, במוסדות, בחומר ובמסגרות חיים. כאשר החומר מנותק מן הערכים הוא עלול להפוך לעגל זהב; אך כאשר הוא משרת משמעות- הוא יכול להפוך למשכן.
בין מחצית השקל, חטא העגל ובניית המשכן מתגלה אפוא תובנה אחת: האדם אינו נקרא לברוח מן העולם, אלא להיות נוכח ולעצב אותו. לקחת את החומר, את הכוחות ואת היצרים- ולהפנות אותם לבנייה מטיבה ומצמיחה. אולי זו גם המשימה של כל דור: לא רק להאמין בערכים, אלא לתת להם צורה ממשית בתוך המציאות שבה אנו חיים.

שבת שלום וחג פורים שמח 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים הביתה. בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

פרשת פקודי- לעשות מעשה!

Image by Gino Crescoli from Pixabay 

השבוע אנו מסיימים את חומש שמות עם פרשת "פקודי", בני ישראל נרתמים לפרויקט הלאומי, בניית המשכן, וגיוס ההמונים אכן מצליח, "(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב," (שמות לה) ובהמשך- "(כט) כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה–הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה." (שמות לה)
מלכה פיוטרקובסקי, מחנכת, מסבירה-
"אנו זוכים לסיים את לימוד ספר שמות – אשר בפרקו האחרון: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז).
דווקא בראש חודש ניסן – חודש הגאולה משעבוד מצרים, הושלמה בניית המשכן –המהווה אות ומופת ליכולת הנתינה הייחודית של עם ישראל, בהיענותם של אנשים ונשים, לקריאת משה רבנו:
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'… וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ… כָּל כְּלִי זָהָב …" (שמות לה, כא-כד).
דומה שתהליך גאולה פרטית, כמו גם זו הלאומי, לא יכול להתקיים ללא נתינה מכל הלב, איש לרעהו, אישה אל אחותה, וכולם לנכסי הציבור, מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה ההשראה והשכינה."

פרשת פקודי פותחת בנקודת זמן שבה ניתן לגשת לסיכום "פקודי המשכן" (מלשון ספירה ומלשון פקודה) – בשקיפות מלאה אנו מקבלים סיכום של כל התרומות שהובאו, והשימוש בהם. פתיחה שנועדה לחצוץ בין תיאורי העשייה שקדמו לה, לבין תיאור השלמת והכנתו של המשכן. הנתינה ונדיבותם של בני ישראל, אותה נתינה שמשה רבנו נאלץ לקטוע כי כבר נאסף די והותר, מתבטאת עתה בגמר מלאכת- המשכן, כליו ובגדי הכוהנים. כפי שמתואר בפרק מ' המסיים את החומש בפסוק לה- " וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן…" ללא ספק, רגע מכונן ומאחד, רגע שבני ישראל חוו בפעם האחרונה במעמד מתן תורה.

משתפת אותנו הכתבת והעיתונאית לוסי אהריש  –
 "ספר שמות עוסק לעומק בהיותם של בני ישראל גֵּרִים בארץ מצרים. הוא מגולל את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, את סיפורו של העם היהודי שבניו היו עבדים ואת קבלת לוחות הברית ועשרת הדיברות שמדברות אל כל בן אנוש באשר הוא.
באחת הנסיעות שלי, בהיותי עדיין כתבת בתחילת דרכי, הצטרפתי בשבת אל ארגון רופאים ללא גבולות לפעילות התנדבותית באחד הכפרים הנידחים בגדה המערבית. פגשתי את פרופ' רפי ולדן, שטרם יציאתנו אל הדרך התעקש לפתוח את ספר שמות כדי לענות על שאלתי הראשונה שהיתה "למה?" פרופ' ולדן ענה בציטוט מספר שמות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
המשפט הזה מלווה אותי מאז ועד היום, כי בכל פעם שלרגע עברה בי מחשבה לפגוע באלו שפגעו בי נזכרתי שאל לנו לעשות לָאחֵר את מה שכאב והכאיב לנו כל כך. כי בורא עולם מבקש ממך לסלוח, להיות עניו, לזכור שהתנהגותך אינה תלויה בחינוכו הלקוי או ברוע שטמון באדם שהרע לך. בידיך הכוח לשנות את פועלך מול אלו שיקרו בדרכך…"

התורה קוראת לנו לברר מי אנחנו? מי היינו רוצים להיות? ומה עלינו לעשות בעולם הפנימי והחיצוני על מנת ליצור שינוי ולהשפיע. הרב הלל מרצבך מסב את תשומת ליבנו כי "התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים הינה בפרשות שבהן מסופר על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה…
שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל… על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה."

פרקים רבים מוקדשים לכל פרטי המשכן וכליו. תזכורת לחשיבות ההתייחסות שלנו לפרטים, וההשפעה של המעשים שלנו. כשאנו עסוקים בדברים שבונים ומקדמים יש לנו פחות זמן ומקום למחשבות שליליות והרהורים מיותרים, של לבטים האם זה יעבוד? מחשבות שמורידות לנו את הביטחון העצמי, ואת האנרגיה לפעול, ועל כן אחד העקרונות בשביל באמת להצליח ולהיות ממוקד בחיים הינו להיות עסוק בפעולות שמקדמות ומניעות אותנו, למציאות מטיבה יותר, ובסופו של דבר, גם מייצרות את המציאות שאנו רוצים.

הרב אשר סבג מוסיף-
"אחת החולשות המרכזיות של הנסיונות לתיקון חברתי במדינת ישראל, היא החלוקה העצומה בין המטרות וקהלי היעד בין כל ארגון וארגון, עד כדי סתירה חזיתית. כל ארגון מתענין בקהל יעד מאד ספציפי, אם זה הצעירים בתל אביב, או ביהודה ושומרון, עיירות הפיתוח או מרכזי הערים הגדולות, אמהות חד הוריות, או עובדי מדינה, מורים או עובדי נמל, זכויות הילד, או זכויות האשה. ופעמים רבות, כל ארגון נלחם את מלחמותיו לתיקון חברתי, ללא כל קשר לארגונים האחרים, ואפילו אם התיקון במקרה שלו יביא לפגיעה באוכלוסיה אחרת.
התורה בפרשה זו, מלמדת אותנו לקח מאד חשוב, שכדי לבנות "משכן", מקום של צדק ויושר שהשכינה תשרה בו, צריך משהו שיחבר את הכל יחד, שידע לתת לכל מטרה את המקום הראוי לה, וישאף לצרף את כולם לאידיאל העליון של תיקון חברתי, גם את אלו שכולם סולדים מהם, ואינם רוצים לעזור להם, גם אותם מצרפים לתיקון הזה."

במילים אחרות, בני ישראל שהיו עסוקים בנתינה ועשייה בתהליך בניית המשכן, גילו סולידריות, נדיבות וחיבור מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה כאמור ההשראה והשכינה. בימים אלו, כשהרוסים תוקפים כבר כשבוע את האוקראינים הנאבקים על חירותם, יש כבר מעל 200 אלף פליטים שיצאו מאוקראינה למדינות השכנות. ואכן, ישנן מדינות שונות המעניקות סיוע הומניטרי לאוקראינה, ביניהם ישראלים רבים שמעוניינים לתרום או לסייע לפליטים בכלל, ולקהילות היהודיות באוקראינה בפרט. לצד הסיוע ההומניטרי שנשלח כבר על ידי מדינת ישראל, כ-100 טון ציוד, ( הכולל- ציוד רפואי, תרופות, מערכות ישראליות לטיהור מים וערכת חירום לאספקת מים, אוהלים, שמיכות, שקי שינה מעילים ועוד) מסתמן כי בשטח מתהוות גם שורה של יוזמות אזרחיות ישראליות ובינלאומיות לסיוע. עם זאת, עצמאות המדינות הבלטיות מוטלים על הכף, ערעור מערכת הבנקאות הבינלאומית, ופגיעה באספקת הגז, בנוסף, סין מביטה מהצד, ומקבלת לגיטימציה לפעולות דומות והרשימה עוד ארוכה. אז מה עוד ההשלכות למלחמה הזו? מה האחריות שיש לכולנו? כחברה, כאומה וכקהילה בינלאומית?

 בשורות טובות ושבת שלום💞

פרשת שמיני- תקציר!

Image by HG-Fotografie from Pixabay

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט')

הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. יש לזכור כי המשכן נבנה בהשקעה, בשיתוף פעולה, ובעבודה רבה על-ידי בני-ישראל במדבר סיני. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.

אלא שאז נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים מסיבות שונות להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, הם מועלים בתפקידם. ולכן, בתוך השמחה השלמה של חנוכת המזבח נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, נענשים ויוצאת אש מלפני ה' השורפת אותם למוות.

הפרשה מסיימת בסימני הכשרות של החיות השונות- בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה. למשל, בין הבהמות מותר לאכול חיות המפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גירה (כמו, פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי הסנפיר והקשקשת. העופות האסורים באכילה הן העופות הדורסים כגון הנשר, והנץ וישנם גם עופות לא דורסים כמו החסידה שאינם מותרים לאכילה. מוסבר שמשרץ העוף מותר לאכילה רק את אלו שיש להם כרעיים מעל לרגליים לנתר בהן על הארץ.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת במדבר- תקציר!

השבוע פרשת בְּמִדְבַּר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מִפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים. הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…"
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם לעבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מִפְקָד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים, וצריך להתארגן היטב לפני שיוצאים למסע. ה' מְצַווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה לבדו איננו יכול לספור את כל עם ישראל, ולכן הוא נעזר בנשיאים של כל אחד מ- 12 שבטי ישראל. משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימה, והם בודקים את גודלו של כל שבט ושבט.
בהמשך הפרשה מתמקדים בשבט לוי שלא נכלל במפקד הכללי כיוון שמוטל עליו תפקיד מיוחד- הלויים מוקדשים לעבודת המשכן, נשיאת המשכן, פירוקו ובנייתו מחדש. שבט לוי כולל 3 משפחות מרכזיות, משפחת גרשון, משפחת קהת, ומשפחת מררי, כשלכל משפחה תפקיד ייחודי בעבודת המשכן.
עבודת קודש זו הוטלה לאחר יציאת מצרים על כל בכור בעם ישראל, אך בפרשת במדבר מתקבלת ההחלטה להחליף את הבכורות בשבט לוי.
הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.