השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים, ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
הפרשה מתארת כיצד העם נפרד בצער רב ממרים, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמת גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
אובדן של מנהיגים כמו מרים ואהרון בפרשה מעורר כאב וחלל עצום, אלו תחושות כבדות שמתעוררות בנו בכל פעם שאנו שומעים "הותר לפרסום", אנו חווים כאב שקורע לנו את הלב. כבר 9 חודשים במלחמת חרבות ברזל, שלא לומר, במהלך ההיסטוריה כולה אנו מצויים במלחמת קיום. האמנו שאנו חיים בתקופה שונה, נאורה ומתקדמת, ומלחמת קיום זו מלחמה ששייכת לעבר… רק שהמציאות הוכיחה ומוכיחה לנו אחרת.
האובדן נוגע ללבבות כולנו ומטלטל את תחושת הביטחון, האמון והיציבות. הפרשות והאירועים מתארים מצבים של אובדן כבד של מנהיגים ובני אדם יקרים, ומלמדים אותנו על החשיבות של הנהגה, אבל, הנצחה ותקווה. ההתמודדות עם אובדן, הן בזמנים העתיקים והן בזמננו אנו, מחייבת חיזוק הרוח והאמונה, והמשך בניית חברה חזקה ומאוחדת. אכן, גיבורי ישראל – בין אם מדובר במנהיגים רוחניים ודתיים כמו מרים ואהרון, ובין אם מדובר בחיילים ואזרחים שנפלו בהגנה על המדינה – נשארים חיים בזיכרון הקולקטיבי של העם. הם ממשיכים לחיות דרך המורשת שהותירו, הסיפורים שמספרים עליהם, והערכים שהם ייצגו והנחילו לדורות הבאים.
החיילים הנופלים הם לא רק לוחמים, אלא גם מנהיגים בקהילותיהם, משפחותיהם וחבריהם. כך גם האזרחים, שהם הורים, אחים, מורים וכו', הם כולם מייצגים את הנכונות להקרבה למען הערכים והאידיאלים של העם והמדינה, ולו מעצם בחירת הקמת הבית שלהם בארץ ישראל. כל אובדן הוא כבד וקשה, ומטלטל את המשפחות, החברים, הקהילות, והעם כולו.
ביהדות, קיימת התפיסה שאותם גיבורים ממשיכים לחיות דרך השפעתם על הדורות הבאים. זיכרון פעולתם והמורשת שהותירו הם חלק בלתי נפרד מהחיים הרוחניים והתרבותיים של העם. מרים ואהרון, למרות פטירתם, ממשיכים להיות דמויות מופת בהיסטוריה היהודית. הערכים שהם ייצגו, הדוגמא האישית והמנהיגות שלהם נשארו חלק מהותי מהמסורת היהודית שסיפוריהם מועברים לדורות הבאים. מרים, אחות משה ואהרון, לא פחדה להתמודד עם מצבים קשים ומסוכנים. היא הפגינה אומץ לב ונחישות בכל מעשיה, החל מהשבת עמרם, אביה, ליוכבד, אִמָּהּ, ובזכות זה נולד משה, ועד להנהגת שירת הים. היא דאגה לאחיה משה והייתה חלק בלתי נפרד מהנהגת העם. מרים היא המקור לנביעת המים שליוותה את עם ישראל במדבר, דמות רוחנית ונביאה מעוררת השראה. כך גם אהרון הכהן הגדול שהיה דמות מרכזית בכינון המנהיגות הדתית בעם ישראל. אהרון, בענוותו ובסבלנותו, הצליח לקרב לבבות ולהשכין שלום בין אנשים. במותו ציווה לנו להמשיך את דרכו ולהפיץ את ערכי השלום והפיוס בכל תחומי החיים – במשפחה, בקהילה ובחברה בכלל בכדי לייצר חברה מאוחדת, חזקה וסולידרית.
כך גם החיילים והאזרחים שנפלו במלחמות ישראל, גיבורים שזכרם נחקק בלב העם. גיבורים אלו נזכרים בטקסי זיכרון, באנדרטאות, ובשמות הרחובות ובתי הספר הקרויים על שמם. הזיכרון שלהם נשמר חי ורענן בלב האומה. סיפוריהם מהווים השראה לדורות הבאים. השפעתם ממשיכה לחיות דרך הפעולות והערכים שהם הותירו לאחריהם, כמו, אומץ לב, נאמנות והקרבה, אמונה, אהבת הארץ, אחריות וקהילתיות, והם מחזקים את הרוח הלאומית והקהילתית. הערכים שהם ייצגו, כמו ממשיכים להיות חלק מרכזי מהחיים היהודיים והישראליים. אנשים ממשיכים לפעול בהשראתם ולחתור למימוש אותם ערכים בחייהם. למשל, ההורים היקרים של דביר חיים רסלר הי"ד, שנלחם בגבורה ב-7/10, קבעו את יום הולדתו העברי, י"ז בסיוון, ליום כיבוד הורים, אחת מתכונותיו הבולטות. זו הזמנה להמשיך את דרכו ולקיים את מצוות כיבוד הורים, וכל דבר נחשב, שיחת טלפון מתעניינת, פרחים, קפה וכו'. דביר חיים רסלר הגיבור שירת יחד עם בני בגדוד 51 במחלקת החוד.
מסכם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים. יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו."
שבת של שלום ובשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים, יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.