תגית: הכנסת אורחים

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל– הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

השבת כאמור היא פרוייקט השבת העולמית, ואפרת ראלברוק שיתפה אותי שהשנה בעקבות הבחירות לא הייתה חסות למימון הפרויקט כמו בכל שנה ולכן, היא וחברתה, ליאת וויאן החליטו לעשות מעשה. מה שנקרא- יוזמה מבורכת. הן פנו והשיגו תרומות והכינו לאסירות במרכז הארץ ברכות אישיות להפרשת חלה, ואת כל החומרים הנדרשים לטקס הפרשת חלה. הן הגיעו היום, יום חמישי ה-25/10/18, לבית הכלא עם כל הדברים שרכשו וארגנו, כך שכל אסירה קיבלה ערכה מלאה.

משתפת אפרת ראלברוק "לקראת פרויקט השבת העולמית 2018  ועם מסר ברור שאנו לומדים מפרשת וירא על הכנסת האורחים הלא שיפוטית של אברהם אבינו. ביקרנו היום בכלא במרכז הארץ. במהלך הביקור ערכנו הפרשת חלה בתוך הכלא. היה מרגש קשה ובעיקר למדנו שגם במקום הנמוך ביותר יש גילויי אחווה אהבה ותקווה. שבת שלום."

התמונות מדברות בעד עצמן:-)

שבת מבורכת!

בפרשת וירא מסופרים לנו סיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו, וסיפור הכנסת האורחים שקיים לוט ואף מוכן היה בעבורה להקריב את בנותיו, מסירות נפש בהכנסת האורחים. כידוע, לוט היה אחיה של שרה אמנו והתלווה ויצא עם אברהם למסעו מאור כשדים, דרך חרן ועד לכנען. וכמו שלאברהם היה נסיון לא פשוט לעזוב את ארצו ומולדתו, על אחת כמה וכמה ללוט, שלא שמע בעצמו את ציווי ה׳, ולא הובטחו לו הבטחות רבות כמו לאברהם. למרות זאת בחר לוט להתחבר אל אברהם וללכת עימו, אז מדוע הכנסת האורחים שקיים לוט לא קיבלה את אותה מידת הערכה וציון לשבח שקיבל אברהם אבינו?

לוט בניגוד לאברהם ידע שאורחיו הינם מלאכים, שזהו כבוד גדול ולכן לא פלא שקם לקראתם. לוט בחר לעזוב את אברהם, ולקבוע את אוהלו בסדום בגלל תאוות הממון; לאחר שריפת והשמדת העיר סדום לוט ברח למערה בניגוד להוראותיהם של המלאכים, השתכר ושכב עם בנותיו. יחד עם זאת, המפרשים מסבירים שלוט היא דמות עם הרבה ניגודים, ולכן גם זכה לנכדה הידועה, רות המואביה, שממנה יצא שושלת המלכות.

בעוד, ששלושת המלאכים שבאים לאברהם נראים לו כעוברי אורח, אנשים זרים שאברהם כלל לא הכיר. רק יותר מאוחר מתברר לו שהם מלאכים. מוסיף הרב יהונתן גפן, "הנהגתו של אברהם עם אורחיו מהווה סמל ודוגמא לכל אדם על היחס הראוי לאורחים, וכיצד יש לשרת ולספק את צרכיהם, ולהעניק להם את המיטב ואת המירב. ניתן לראות כיצד התעלם אברהם לחלוטין ממצבו הבריאותי שהיה בכי רע, ולא חסך כל מאמץ במטרה להעניק לאורחיו אירוח מושלם ואת ההרגשה הנעימה ביותר…"

בנוסף, הפרשה פותחת שה' נראה אל אברהם אלא שאברהם רואה 3 עוברי אורח המתקרבים לעברו, והוא עוזב הכל ולא קם לקראתם כמו לוט אלא רץ לקראתם וכולו עסוק במצוות הכנסת האורחים. אברהם אבינו בוחר בהכנסת האורחים, אורחים שהוא האמין שהם אנשים ללא מעמד מיוחד, עוברי אורח, על ההתגלות האלוהית. ואומנם נראה שה' מחכה עד שאברהם יסיים לטפל באורחיו.

על פניו נראה שזו אולי חוצפה ומעורר תהייה אבל מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, "בחירתו של אברהם מלמדת אותנו עיקרון חשוב. עובדי האלילים בזמנו סגדו לשמש ולירח ולכוחות הטבע כאלוהות. הם העריצו את הכוח ואת בעליו. אברהם, לעומתם ידע שאלוהים נמצא לא בטבע אלא מעבר לו. יש בכל היקום רק דבר אחד שאלוהים נתן בו את צלם דמות תבניתו: האדם. כל אדם, רב אונים וחסר אונים כאחד…. אברהם ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של אלוהים בפניו של האדם הזר… זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת האלוהים והכנסת אורחים דבר אחד הן ולא שניים… חז"ל עוררו אותנו להבין עיקרון העומד ביסוד חיי האמונה: אנו מכבדים את אלוהים דרך כיבוד צלמו, האדם."

ההפטרה לפרשת וירא היא בספר מלכים ב', פרק ד. כזכור, פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם אבינו למלאכים,  וההפטרה עוסקת בהכנסת האורחים של האישה השונמית לנביא אלישע.

לאחר שלש הפטרות שנלקחו מנבואות הנחמה של ישעיהו באה עתה הפטרה מספר מלכים, שמכיל פרקים מהגדולות שעשה אלישע הנביא.  יש כאן מעבר מנפלאות הבורא לנפלאות שבהן נראית יוזמתו של אנוש, בשר ודם. במילים אחרות, אם עד כה עסקנו בפרשיות בראשית, שהן פרשיות של בריאה ונפלאות הבורא, הרי שכאן אנו פוגשים פרשיות שניכרת בהן השותפות האנושית.

האישה השונמית גם היא ללא ילדים, ובעלה זקן .אלישע הנביא לא מהסס להבטיח לה בן, והיא אכן זוכה בבן כפי שבירך והבטיח לה. כמו בפרשת וירא, גם האשה, שרה אמנו, לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה, וזוכה לבן בגיל 90.

כשבנה של האשה השונמית לא חש בטוב ומצבו מתדרדר היא איננה מעדכנת את בעלה ופונה לחפש בעצמה את הנביא אלישע שיושיע את בנה. אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה. נדמה שהנער מת אבל הפעולות בסופו של דבר מצליחות, ואלישע מחייה את הבן. גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לוקח לעקוד את בנו וזאת ללא ידיעתה של שרה, וברגע הממש אחרון כשהסכין מונפת באוויר מלאך ה' מציל את הבן, יצחק.

בקיצור, הקשר בין עיקר הסיפור שבהפטרה, לבין עיקר סיפור הפרשה- בשני הסיפורים ישנה הבטחה לבן והמשך השושלת על רקע של עקרות ממושכת, עד כדי שההבטחה נשמעת כלא אפשרית. עבור שרה אמנו וגם עבור האשה השונמית פרי בטן הוא משא נפשן שהן כל כך חפצות בו, והוא כל כך רחוק מהגשמה. בשני המקרים כאמור באה ההבטחה בעקבות הכנסת אורחים נדיבה ולבבית. ובשני המקרים מגיע הבן הנולד עד מצב של מוות, אך ההורים זוכים בו זכייה מחודשת.

אז מה השיעור פה?

ההפטרה למעשה מלמדת אותנו שגם כשנראה שהמקרה חתום וגמור וכגזירה של מעלה – אין עלינו להפסיק לפעול. האשה השונמית ואלישע הנביא לא מקבלים עליהם את הדין. נוכח הבן המת נראה היה שיאמרו לעצמם כי זה רצונו של ה', ויש להשלים עימו ולקבלו. אבל הם אינם משלימים ויחדיו בכוחות משותפים ואמונה מלאה – האשה השונמית ואלישע הנביא- זוכים לראות את הבן המת קם לתחייה.

הרב יהודה שביב מסכם- " ואפשר שאף זה לקח מלקחי העקידה והפרשה: לא! לא יחפוץ ה', בשום אופן לא, בקורבנות אדם. ואל לו לאדם לחשב חשבונות של גבוה, אלא עליו לעשות את כל שבידו, ואף למעלה ממה שבידו, להיטיב ולהחיות."

מי ייתן ונצליח בפרט כשאנו חווים אתגרים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להיטיב ולהחיות. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.