תגית: הכלה

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב, ובהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
הסיפור החותם את הפרשה השבוע הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. וההשלכה לדבריה של מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. נראה כי התנהגותה של מרים אנושית מאוד, ואף מוכרת לכולנו. הדיבור אודות אחרים, ולרוב אודות הקרובים לנו, ובמילים אחרות, לעסוק בעניינם של אחרים גם כשהכוונות טובות ומבטאות דאגה.  

מרחיב השופט נועם סולברג- מה העיקר?
"…פרשני המקרא חלוקים בדעתם לא רק אם האישה הכושית יפה הייתה או כְּעוּרה, אלא גם בשאלה מי היא האישה הכושית: האם זו ציפורה המדיינית, או אישה אחרת מארץ כוש; האם ציפורה מתה והאישה הכושית נלקחה תחתיה, או נוספה עליה; ועוד מחלוקות רבות בכאן.
נשארנו, איפוא, נבוכים. איננו יודעים אל-נכון את פרטי הדברים שאמרה מרים על משה… ואפשר שזהו בדיוק המסר: לא משנה מה בדיוק אמרה מרים. לא פרטי הסיפור – עיקר; עיקר הוא עצם קיומו של סיפור. גם אישה (כושית!), וגם גאווה מעמדית;
"והאיש משה עָנַו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג). איש זה, שעליו מעיד ה' "בכל ביתי נאמן הוא", עלול להפוך באחת, לאחד-האדם, לאבד את סמכותו המוסרית להנהיג את העם, ולא להיות עוד אדון כל הנביאים. על סף מדרון חלקלק נדרשה התערבות א-לוהית…
הרי לנו פגיעתן הרעה של דברי-רכיל: "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה; אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב).
בדברי מרים היה גרעין של אמת. אילו עמדה למשפט בבית דין של מטה, בודאי טוען היה סניגורה להגנת "אמת דיברתי" שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ומוסיף וטוען שהיה בפירסום "עניין ציבורי". התורה עצמה מאשרת שאכן כך הוא, אמת, כדברי מרים – "כי אישה כושית לקח". בזכרוננו כבר דבק במשה משהו מעניין פרידתו מאשתו, עד שלְקָחָה יתרו "אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), והביא אותה ואת שני בניה, אל משה.
שומעי לשון הרע לא יאמינו למשמע דברים שכולם שקר. אך דרכם של מספרי לשון הרע לפתוח בדברי אמת, שאז כשימשיכו לדבר בשקרים, יאמינו להם. "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). כל שומע יוסיף נופך משלו, מהרהורי ליבו או ממה שעלה במחשבתו, ונמצא 'זמזום', רחש-בחש, עננה שמלווה את 'גיבור' הסיפור, מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין טפל לעיקר.
כאמור, אילו סיפרה לנו התורה במדויק מה היו פרטי הדברים שבפי מרים, כי אז היינו מתמקדים באלה, ב"צהוב", והמסר העיקרי היה נמוג.
לשון הרע-
בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, נעשה איזון בין זכות היסוד בדבר חופש הביטוי, לבין זכות היסוד לשם טוב. במעשה-החקיקה ניכרת השפעת המשפט העברי…
הנשיא א' ברק עמד על כך ש"במורשתנו היהודית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח, ע"ב), ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. במקורותינו צויין, כי 'לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (רמב"ם, דעות ז, ב)." גם השופט חשין, בדעת מיעוט (שם), תומך יתדותיו במשפט העברי… בקובעו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר"…
חירות הביטוי-
מאידך, גם חירות הביטוי שבמקורותינו משמשת לא אחת נר לרגלי שופטי ישראל, כדברי השופט מ' אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו…מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור…
כך או כך, יהא משקלם היחסי של ערכי-היסוד המתנגשים במשפט העברי כאשר יהא, לשון הרע איננו איסור מוחלט. במערכת אנושית לא יתכן כדבר הזה. כדי שיתקיים "וחי בהם" – וכדברי החפץ חיים בהקדמה לספרו: "אי אפשר לחיות חיי תֵבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם" – קיימות דרכים הלכתיות להתיר, ואף לחייב, "לשון הרע לתועלת". החפץ חיים מבאר, בחיל וברעדה, "באיזה אופן מותר להיות רכיל לכתחילה אם המספר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין. ומהשם אבקש שלא אכשל בדבר הלכה".
דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי."

מרים דיברה אמת, ויתכן שדבריה אף היו חייבים להיאמר. הבעיה היא האופן שבו בחרה להתבטא. למשל, מרים יכלה לגשת למשה ולהוכיח אותו, לחילופין, לשוחח איתו, ביחידות על מעשיו ולא לערב אנשים נוספים. לא מספיק להיות בעל כוונות טובות, חשוב גם לממש את הדברים נכון. בסופו של דבר, רכילות היא פרסום מידע מחייו הפרטיים של אדם אחר, סוג של הצצה אסורה אל חיי הפרט.

רכילות וטבע האדם-
אבינועם בן זאב, פילוסוף וסופר, מוסיף,
"די אם נתבונן בעצמנו בשעת רכילות כדי להבין את הנקודה הזו. אנחנו דואגים שלא ייוודע ברבים שאנחנו המקור, ואנחנו לוחשים או מסתובבים עם הגב ובכל מקרה משביעים את קהל השומעים שלנו שלא להסגיר אותנו. ליתר ביטחון, אנחנו מוסיפים לפעמים הצדקות שלא ממין העניין. "אני דואג לו", מקובל להגיד כשמרכלים על חבר טוב… 'אני לא מרכל, אלא מוציא החוצה את מה שיושב לי על הלב.'  יחד עם זאת, מי מאתנו לא מרכל. גם אם הרכילות פוגעת, דומה שאיסורה מבוסס על מוסר עילאי שמעולם לא הייתה לו אחיזה במציאות. לא ראוי ולא נאה לרכל, אבל זה טבע האדם…
רכילות אכן ממלאת פונקציות חברתיות חשובות, אלא שלדעתי, נזקה רב מתועלתה. היא אולי שומרת לנו על המוסר והנורמות המקובלות, אבל גם זורעת חשדנות וחוסר אמון. מצד אחד היא מגבשת את החברה, מצד שני היא סכסכנית גדולה."

נראה כי הפרשה רוצה ללמד אותנו את חשיבות המידתיות והרגישות שנדרשות הן מהמפרסם והן מהנפגע. בסופה של הפרשה אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת.

חשיבות נשיאת האחריות של כל אחד ואחת מאתנו בדיבור ובעשייה מוסברת על ידי הרב זקס בתחילת ספרו 'לכבוד השוני'. הרב מביא מדרש המתאר את צעדיו הראשונים של האדם בעולם, "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, קלקלת אין מי שיתקן אחריך."

מי ייתן ונצליח כפרטים וכחברה להכיל את ריבוי הדעות והשונות, להכיר בזכותו של האחר לקיום בכבוד, ולשאת אחריות על הדרך שבחרנו לתקשר.

שבת שלום📣💞

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של האמונה היהודית. הרב שניאור אשכנזי מסביר כי הדרישות מאתנו, בני האדם, גבוהות ומרובות, אומנם קיום תורה ומצוות 'אינם בשמיים וגם לא מעבר לים כי קרוב לך הדבר מאוד', ובכל זאת לשאוף להיות אלוקי כשמנגד עלינו להתמודד עם יצר התאווה, החשקים, האגו, וכו' זה מרשם בדוק למעידות, ונפילות, אלא שהמעשים שלנו אינם המהות שלנו. היהדות מבינה שתהליך הצמיחה, והבנייה שלנו מחייב שיהיה מקום למחילה, לסליחה ולחזרה בתשובה. הם שנותנים לנו תקווה ליצירת שינוי ולהוציא לפועל את האור שבנו.
הערב יום כיפור ואנו מסיימים את עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, במילים אחרות, קיבלנו הזדמנות לעשות חשבון נפש.הביטוי- 'חשבון נפש' מתקשר לרבים מאתנו עם רגשות אשמה, איפה ומתי הייתי לא בסדר?! כי ברגע שצריך לעשות חישוב ובטח עם עצמנו, זו קריאה כמעט בלתי נמנעת לעשות ברור איפה מעדתי, איך התמודדתי ברגעים מאתגרים ואת מי קיפחתי או חלילה במי פגעתי?! עד שניתנת לכולנו הזדמנות ראויה לחשבון נפש, רבים מאתנו בוחרים להיסגר ולוותר עליה. פשוט, כי אין לנו כוחות, אנרגיות, או רצון להוסיף ולהעמיק את האשמה שגם ככה מעיקה עלינו.
זוהי הזמנה להתבוננות שתשקף לנו גם את ההישגים, ההשקעה, ההשתדלות והדרך שעשינו השנה. ובמקביל, זוהי גם הסתכלות בעיניים פקוחות, ללא אשמה, על מה שלא עובד, ומה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה. זוהי הזמנה מעשית לפעולה הראשונה, פעולה אחת, שאנו מוכנים ומגויסים לעשות כבר עכשיו בכדי שלא נשאב לשיגרה ואותן רצונות שלנו ישארו בגדר מחשבה בלבד. המעשים שלנו הם ביטוי למה שאנו מרגישים, ביטוי ללב שלנו שמניע אותנו לייצר שינוי.
ההזדמנות הזו שאנו מקבלים היא פרטית לכל אחד ואחת מאתנו אבל בו בזמן היא גם כללית, של כולנו יחד כקהילה וכ-עם. אמירת הסליחות יחד בכל לילה, ואמש בכותל עם אלפי מתפללים, יש בה קסם ועוצמה מחברת שמזמינים אותנו ומסייעים לנו להיות בחיבור עם עצמנו ועם הסביבה שלנו, ולעשות חשבון נפש גם עם מה שעבד והצליח לנו השנה. מה היה מוצלח והייתי רוצה לשחזר או להרחיב?! האם אני רוצה שהשנה הקרובה תהא זהה לנוכחית או שונה? בלי רגשות אשמה! כמעט בכל רגע נתון אנו עושים את המיטב שלנו לאותו הרגע עם הכלים שיש לנו, לכן, ה'אשמה' שיש בה רק שממה ושום דבר לא צומח בה ראוי שתפנה מקום להתבוננות מקדמת, ללא שיפוטיות וביקורת.
אותו 'חשבון נפש' הוא למעשה ההזדמנות עבורנו לומר תודה על כל הטוב שעוטף אותנו ואת הסביבה שלנו. העומס בשוטף מסיח את דעתנו או משכיח מאתנו להכיר טובה על מה שיש לנו!  ההוקרה מפנה מקום להערכה ולהכלה, והם שמאפשרים לנו מחילה כנה מהלב. התודה מביאה אותנו להעריך ולהפנים ששום דבר איננו ברור מאליו, ושלגמרי בידנו ובכוחנו לייצר שינוי.
מאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה את ההזדמנות שמביא עימו יום כיפור והתהליך כולו. שנדע ונצליח להודות ולהתחבר לתהליך הסליחה ממקום פנימי, אמיתי ומקדם, ושבעקבותיו נגיע לתשובה מלאה מאהבה. אכי"ר.

גמר חתימה טובה ושנה מעולה❤

 

אני קוראת את הפרשה ומגיעה לפסוק הבא – " (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות פרק ו') משה מדבר אל העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.

מיד נדדתי עם המחשבות כמה מובן ומוכר, אני נוסעת עם ילדי ברכב והם משתפים בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואני לצערי לא פעם לא שם! מחשבותיי נודדות לרשימת הצ'ק ליסט, אילו עוד מחויבויות נותרו לי והאם אני עומדת בזמנים…האם אני אספיק? כל ביפ בטלפון מקפיץ אותי ושולח אותי לבדוק מה העדכון, והאם התווספה משימה נוספת לרשימה? בכלל, המכשיר הקטן הזה שמאחסן למעשה את חיינו בו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תאריכים ופגישות אבוי לנו כשמתקלקל, נשבר ואו חלילה אבד שלא נדע, נשמע מוכר? ליחידי הסגולה שבינינו שהסיטואציה הזו זרה להם, אשריכם, אבל נראה לי שאתם במיעוט.

כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה לעניות דעתי השעבוד גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים-כביכול מחוברים ומעודכנים! לכן, רבים מאתנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים (משה רבינו, ילדינו, הורינו, חבירנו…וכ'ו) אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.

משה מילא את בקשתו של ה' ודיבר לבני ישראל, היה לו עדכון משמח, קץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש-  לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט אחר בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.

טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. הם מצמצמים לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. מצד שני, כשאנו נחושים להעביר את המסר לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים במצבים הללו ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לעיתים אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים לראות את מי שעומד מולנו: מצוקות, השקפות עולם, צרכים ועוד. מה שנקרא חומר למחשבה!

 אז למה אתם מתחברים?

• "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד"- הרב קוק
• "מעולם לא פגשתי אדם שהיה רוצה להיות עבד." ~ אברהם לינקולן
• "כשם שאינני רוצה להיות עבד, כך אינני רוצה להיות אדון" ~ אברהם לינקולן
• "מוטב חירות דלת בשר מאשר עבדות שמנה" ~ תומאס פולר
• "הכסף מייצג צורה חדשה של עבדות במקומה של העבדות העתיקה." ~ לב טולסטוי
• "בתקופתנו העבדות הגיעה לשיאה בצורת שכר עבודה." ~ ג'ורג' ברנרד שו
• "ההרגל הוא הסיבה הראשונה לעבדות מרצון." ~ אטיין דה לה בואטי
• "כאשר אני מתבונן בהיסטוריה, אני רואה שעות של חירות ומאות שנים של עבדות." ~ מיוחס לז'וזף ז'ובר
• "אין בנמצא צרה גדולה יותר מאשר העבדות." ~ סופוקלס"מי שמחפש עריץ, הופך לעבד." ~ סופוקלס
• "עבד בגופו, חופשי ברוחו." ~ סופוקלס
• "אלה הכופרים בזכותם של אחרים לחירות אינם ראויים לה בעצמם." ~ אברהם לינקולן
• "ברגע שבו העבד מחליט שלא ימשיך להיות עבד, הוא משתחרר מכבליו." ~ מהטמה גנדי
• "העבדות איננה מחזיקה אלא במעטים, אך רבים מחזיקים בה." ~ סנקה
• מי לעולם לא יוכל להקרא בן-חורין? זה המשמש כעבד לתשוקותיו. – אפיקטטוס
• "כל מקצוע שאיננו גורם לשכוח את העבודה, הוא עבדות." ~ אנרי ז'נסון

 

השבוע פרשת וישב, פרשת השבוע התשיעית, בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.

פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם.

מוקד הפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כְּתֹנֶת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים, מאביו יעקב, ועל אֶחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו. יוסף יוצא בשליחות אביו מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו. כאשר הוא מגיע אחיו מתנכלים לו ומשליכים אותו לבור, ולבסוף מוכרים אותו לעבד. יוסף נלקח למצרים  והוא מגיע לבית פּוֹטִיפָר, ולמרות היותו עבד הוא מתקדם ומצליח "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט,ב') ומנהל את משק ביתו.
אשתו של פוטיפר מנסָה לפַתּוֹת את יוסף, והוא בורח ממנה, למרות זאת היא מאשימה אותו בפיתוי. ויוסף נלקח ונזרק  ל"בור" נוסף שהוא הכלא המצרי. שם פוגש יוסף את שַׂר המַשְׁקִים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר את החלומות. והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא אותם יוסף.
גם על יהודה, שלושת בניו, ותמר כלתו מסֻּפָּר בפרשה, וכן על התאומים שנולדו מתמר ויהודה, פרץ וזרח, (כל מלכי ישראל, מדוד ואילך, הם צאצאי הריונה של תמר). בסיומה של הפרשה יוסף בן 22 שנה.

 

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית פרק לז)

נשמע כמו המשפחה בדירה הסמוכה…. חס ושלום. השנאה של האחים ליוסף אחיהם הצעיר הגיעה עד ש”לא יכלו לדברו לשלום”, הביאה לנתק הידברות ביניהם, רש”י מסביר כי הכתוב למעשה משבח את מידת האמת שלהם, האחים לא דברו אחד בפה ואחד בלב. שנאת האחים בלב באה לידי ביטוי בהימנעותם מלדבר עם יוסף. ולעומת זאת, הרש”ר הירש מסביר שאחיו של יוסף לא יכלו לדבר אתו באופן שמביא לידי שלום. כלומר, גם כאשר יוסף ביקש לדבר איתם בידידות, הם לא יכלו לשאת את דברו לשלום. יש להניח שהבאת דיבתם של האחים לאביהם יעקב ע"י יוסף הוסיפה וגרמה למתיחות גדולה יותר, עד כי גם כשביקש יוסף לדבר דברי שלום וידידות עם אחיו, האחים פרשו את דבריו לגנאי.

ואולם הרב יהונתן איבשיץ, בעל התפארת, למד מהפסוק “ולא יכלו דברו לשלום” על חשיבות ההתנצלות, ושמירת ערוץ הידברות פתוח בכדי להשיג שלום: “כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם”.  בעל התפארת יהונתן מפרש את המילה “לשלום” = כתוצאה של הדיבור. מקום שיש בו הידברות – יש סיכוי שיעשה שלום. מאחר ולא יכלו לדבר עמו, כפי שהסביר רש”י – לא יכול היה להיעשות שלום. ללמדנו, שגם במקום ובזמן שיש מתיחות גדולה בין אנשים, ואולי דווקא במקומות הללו חשוב שנשמור על היכולת שלנו לדבר האחד עם רעהו. כי כשנחסמים ערוצי ההידברות, לא ניתן ללבן את העיניינים ולהגיע לשלום.

בהמשך, למרות שאחיו “לא יכלו לדברו לשלום” יוסף ממשיך לדבר איתם ולספר להם את חלומותיו המגדילים את שנאתם אליו. כאחות גדולה נהגו לומר לי לא פעם שדוקא מהאחים המבוגרים יותר מצפים לגלות את הסבלנות הנדרשת כלפי אחיותיי הצעירות יותר, ובמקרה זה, האח הצעיר יותר, יוסף, כדי להקטין את המתיחות, ולהימנע ממצב של אי יכולת לדבר עימו. האחים שהיו בעמדת כח בנוסף להיותם האחים הגדולים, בחרו בנתק עם יוסף שהביא אותם לבסוף למכרו. לעומת זאת, יוסף, שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בעמדת הכח מול אחיו, לאחר מותו של האב יעקב בוחר את השלום עם אחיו וסולח להם. יוסף מבטיח לאחיו היראים מנקמתו: “אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם” [פרשת ויחי, נ, כ”א]. ללמדנו, שמי שמצוי בעמדת הכח חשוב יותר שישמור על היכולת להידבר עם מי שנראה באותה עת החלש יותר.

יותר מזה, מוטלת על בעל עמדת הכח החובה לגלות את האיפוק והסובלנות הנדרשת כדי להימנע מנתק הידברות ופירוד.  אין לנו צורך להרחיק אלא להתבונן סביבנו, ולהפנים את עוצמת חשיבות הדיבור בין בני הזוג, אחים/אחיות, משפחה, חברים, זרמים שונים וכו. אני נזכרת בחבר טוב שלנו שאחותו לא מדברת עם האמא כבר 20 שנה, יש שם כעס אבל אף אחד כבר לא זוכר אפילו על למה? יותר מזה, יש לנו נטייה לתת פרשנויות למצבים מאתגרים ומכעיסים, ובעצם אנו מנהלים את הדיאלוג עם עצמנו ולא עם האחר, ומשם הדרך קצרה להסקת מסקנות משמעותיות וקריטיות.  ללא הדיבור, השיח, ההקשבה וביטוי תחושותינו ומחשבותינו אנו עלולים להקצין את רגשות השנאה ולהפוך תחושות אלו לקנאה ולבסוף למעשים, להוציא את תחושות הקנאה לפועל, וחלילה לזרוק מישהו לבור יבש שמלא בעקרבים ונחשים בדיוק כמו שקרה ליוסף ואחיו. אז בואו נדבר!

 

ממשיכים עם פרשת וישב- מה שמר על יוסף במצרים?

יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו יעקב ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו ששנאו אותו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה סביבו.

אז מה גרם ליוסף לא להיענות לאשת פוטיפר?

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן." (בראשית ל"ט, ז-ח)  יוסף הצדיק דוחה את אשת אדוניו, פוטיפר, ראשית הוא אומר לה, אני לא יכול להיות כפוי טובה לפוטיפר, הוא מינה אותי על כל הבית, והוא לא חסך ממני מאומה. ובנוסף הוא אומר 'וחטאתי לאלהים', הרי את אשת איש ואת אסורה עלי. בגמרא כתוב שבאותה שעה ראה יוסף את דמותו של אביו, יעקב, והיא שסייעה לו לעמוד בניסיון זה. מעוררת השראה נאמנותו של יוסף.

בהרצאה שהייתי בשבוע שעבר הפסיכולוג  שליווה את הילדים לפני הטריאתלון שהתקיים באילת, הסביר לנו, ההורים, שילדינו היקרים מתנהגים ומחקים אותנו, ולמען הסר ספק, זה כולל את ההתמודדות עם לחץ, עם כישלון, השאיפה למצוינות, וההתנהלות שלנו בחיים בכלל. שלא נצפה שהילדים יעשו כדברינו, כי ילדים עושים מה שההורים עושים, ולא מה שהם אומרים. ג'יימס בולדווין אמר פעם להורים: " ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו או דמויות מהמורשת שלנו וכו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא לעצמו בדמיונו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם. דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בסוג האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים ופורצי דרך.

כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם אין לדעת איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו, ובמקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה.

ליוסף יש את כל הסיבות בעולם שלא להסתכל על האסירים החדשים שמגיעים לתא שלו. הוא הושלך לכלא המצרי על לא עוול בכפו, אחרי שהאחים שלו מכרו אותו. זה אמור להיות מצב של תסכול, כעס ומרירות. עשר שנים בהם הוא חי בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו ברשותו כל הסיבות והנסיבות שיאפשרו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה, בטח שלא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. ויוסף, למרות כל זאת מביע דאגה כנה להבעת פניהם של האסירים החדשים, שר המשקים ושר האופים, שמושלכים לכלא, התורה מספרת לנו: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים". כלומר, יוסף מיד שם לב למצב הרוח שלהם, ולכן גם ממהר לשאול אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?" (בראשית מ ז).
המפרשים מדגישים את ארבע המילים הללו: "מדוע פניכם רעים היום?". כביכול תשומת לב קטנה כלפי הזולת, שאלה זו, הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה לפתרון החלומות שבסופו של דבר גורם לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בהיררכית ארמון המלך, יוסף מתאחד בהמשך עם האחים שלו שיגיעו למצרים רעבים… עד ליציאת מצרים.
המשמעות היא שהשחרור וההצלה שלנו כיחידים וכקבוצה מתחילים מהבעת עניין ואכפתיות קטנה כלפי האחר. אילולא שאל יוסף את השרים לסיבת מצוקתם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, וההזדמנות שהייתה לו לצאת לחופשי לא הייתה מתקיימת.

בכל אחד ואחת מאתנו קיימת נטייה חזקה ששואבת אותנו לחיות את חיינו כשאנו שקועים בתוך עצמנו,  עד שאיננו מבחינים בצרכים של הסובבים אותנו. כדי להגיע למדרגת חסד אמיתי, עלינו לפתח את היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבנו, ולעיתים ידרש מאתנו לוותר על צרכינו האישיים למען אחרים.

הרב יהונתן גפן הטיב לסכם- "יש דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של אנשים אחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה."

מי ייתן ונזכה לדבר ולתקשר בזוגיות, בין האחים, במשפחה, חברים ובכלל בין כל המגזרים, שנשים לנגד עינינו דמויות גדולות הראויות לחיקוי בפרספקטיבה של נצח ולא קצר מועד, ושנזכה לפתח את הרגש שלנו לזולת, ולראות את הבעת פניהם כדי שניתן יהיה להקל ולסייע, בפרט כשקשה לנו, כי כך נזכה להוציא יחד איתנו אחרים מהמצוקה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל