הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. ובהקשר של הבטחות, פרשת מטות השבוע מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, המציעים לצאת בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ ומבטיחים כי רק לאחר שכיבוש הארץ יושלם הם ישובו לעריהם בעבר הירדן. משה בתגובה מאשר את בקשתם אך מתרה בהם לקיים את הבטחתם.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, לקראת סוף ספר במדבר, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת?
נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. אלו הן התחייבויות לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו. השבועה והנדר מחייבים, קושרים, אוסרים אליהם את האדם…
לשבועות ולנדרים יש קדושה, ואם רוצים לבטלם יש לפעול על פי הוראות וכללים. אדם אינו יכול לבטל אותם בעצמו. יחסה של היהדות להתחייבות בדיבור רציני כל כך, עד שאחד מנוהלי התרת הנדרים, "כל נדרי", נקבע למועד הקדוש ביותר בשנה, כניסת יום הכיפורים.
בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חדשה וחסרת תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות…
כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית…
אירוני הוא שדווקא אחד ממבקריה הגדולים של היהדות, פרידריך ניטשה, הוא שזיהה כי יכולתם של אנשים לכבול את עצמם במילים היא הבסיס למוסר ולחופש של האדם…
כאשר אנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה…
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון… אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד."
כאמור, כבר בתחילתו של החומש אנו למדים על כוחה של מילה, מבריאת העולם אשר נברא באמירה, וכך גם בהמשך. בחומש במדבר, אנו לומדים על עוצמת הדיבור לטוב ולרע בקרב מנהיגים- מרים הנביאה שדיברה אודות משה, עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, שני מרגלים שדיברו בשבח הארץ, משה רבנו שהיכה בסלע במקום לדבר אליו, בלעם שניסה לקלל ובסופו של דבר ברך ואמר דברי נבואה לעם ישראל. מציאות המושפעת ונבראת בכוחה של מילה מחייבת את משה להתייחס לדיבור של "נדר", הבטחות, מחויבות למילים אשר אנו מוצאים מפינו.
מסכם הרב גליקסברג, "הפנמת היבטי הדיבור המחייב והנישגב, טמונים בדיאלוג שבין בני גד וראובן עם משה בחתימת הפרשה. בסופו של הדיאלוג יש הפנמה של הצורך לעמוד בהתחייבות בדברי נציגי השבטים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה" (ל"ב, כ"ה). מעין מסגרת יש לה לפרשתנו: שערה של הפרשה מבקש דיבור של התחייבות בדמות ה"נדר", חתימתה של הפרשה מבטאת את ההפנמה לאותו דיבור של הבטחה מפיהם של שני השבטים המחוייב למימוש. מילה זו מילה!
סגירת המעגל בפרשה על עמידה בדיבור ובהתחייבות אינה מלמדת אותנו רק על חשיבות הנושא מתוך כפילות אזכורו בפרשה. סגירת המעגל מבטאת את רצון התורה לומר לנו שעמידה בהתחייבות ציבורית כללית של בני גד ובני ראובן אינה שונה במהותה מאותה התחייבות אישית פרטית של אותו אחד שנודר נדר ונשבע שבועה. דין ערכי אחד להם."
שבת שלום❤️
