תגית: גוף

נשא מלשון נשיאת ראש שמעידה על קומה זקופה, גם בגשמי וגם ברוחני. כשאדם נקי ומרגיש שלמות, ראשו מורם. הפרשה באה לתת לנו את הכוח לשאת את ראשנו. המשך המפקד והסדר של עם ישראל עוזרת לנו לעורר את הסדר הפנימי שבתוכנו בכדי שנוכל לזקוף את ראשנו.
פרשת נשא עוסקת בהרחבה בקורבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח. בתחילה רצו הנשיאים להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, ביום אחר.
פשט התורה מורה כי הקורבנות היו דומים זה לזה, אם כך מדוע היה צורך בחזרה על קורבנות נשיאי השבטים כל אחד בנפרד?
מה העניין?
לשם כך עלינו להבין את מבנה עם ישראל, המשול לגוף האדם. בגוף ישנם איברים רבים, ולכל איבר תפקיד שונה ותרומה ייחודית משלו לתפקוד הגוף. דווקא השוני בין האיברים מאפשר את פעילותו התקינה של הגוף. העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל.
כך את עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה.
זהו גם היחס הנכון כלפי הזרמים השונים שיש לנו בעם. היופי והייחודיות של עמנו הוא דווקא בעושר הרב-גוני של העדות והמנהגים. יחד עם זאת כולנו איברים של גוף אחד, ואין נעשית השוואה בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם; כולם חיוניים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.
ככל שבני ישראל מתקרבים לארץ ישראל יש צורך לבסס את מערכת ההנהגה שתהא עצמאית ולכן יש צורך בדגלים, באותות, במספרים ובמחנות, בסדר ובארגון, שהם למעשה שלבי ההתכוננות איברים, ייחודיות, ארץ ישראל לארץ. לכן, נשיאי השבטים מקבלים בפרשה זו מעמד מיוחד שלא היה קיים קודם לכן, הם הופכים להיות חלק מההיררכיה הלאומית ויוצקים תוכן אישי עצמאי לטקס החיצוני של הקרבת הקורבן. (מבוסס על דברי תורתם של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרב דוד אגמון והרב יובל שרלו.)
מי ייתן ונדע לתת מקום לזרמים ולקולות השונים שבעמנו דווקא מהמקום של השונות שנצליח להתחבר ולחבר ובכך להעשיר ולהפרות אחד את רעהו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?

נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.