השבוע אנו קוראים את פרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים. משה רבנו עומד בסוף מסעו המנהיגותי ומזהיר את העם: דווקא לאחר שתיכנסו לארץ, תבנו בתים, תאספו תבואה, ותצליחו- שם טמון המבחן האמיתי. לא הקרב, לא המדבר- אלא השגרה. כשהמאמץ הגדול והקשיים הראשוניים מתחלפים בשפע וביציבות, קל לאדם לשכוח את המקור לכל הטוב, ולייחס את ההצלחה לכוחו ולחוכמתו בלבד. חז"ל מזהירים כי תחושת ביטחון זו עלולה לכרסם בענווה, לפגוע בתקשורת הזוגית, החברתית והלאומית, ולהוביל לניתוק ופירוד- שכן במקום שיח של הכרה והודיה, נוצר שיח של אגו ותחרות. דווקא בשעה של שגשוג, נדרש לזכור כי השפע הוא מתנה ותוצאה של שליחות משותפת, ולא הישג פרטי בלבד.
במרכז פרשת עקב עומד חיבור עדין בין שמירה על המצוות לבין שמירה על הלב. משה רבנו מתאר לבני ישראל את כל הטוב שעתיד לבוא אם ילכו בדרך ה', אך גם מזהיר:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).
חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק אזהרה היסטורית, אלא נורת אזהרה חיה לכל דור. כשאדם או עם מתחיל לייחס לעצמו את ההצלחה, להאמין שהוא "עשה את זה לבד", מתעוררת גבהות הלב- תחושת עליונות שמצמצמת את היכולת להקשיב, להכיל ולהיות מחוברים זה לזה. גבהות הלב היא אחד הדלקים הגדולים ביותר לפירוד וריחוק- בזוגיות, במשפחה, בחברה, וגם ברמה הלאומית.
המסר הזה נוגע בנו בחדות בימים אלה וכנראה גם בימים של טרום המלחמה. בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת, הכלכלה צומחת והחברה הישראלית מפגינה עוצמות מדהימות- קל לטעות ולחשוב שהכול תלוי רק בנו, שאנו "כל יכולים".
משה לא רק מזהיר-
הוא גם נותן דרך מעשית לשמר את התודעה הזו: להעביר את הסיפור הלאה, ללמד את הדורות הבאים, לקשור תפילין, לקבוע מזוזה, ולשלב את ההודיה והאמונה בחיי היומיום. הוא בעצם אומר לנו- הכרת הטוב היא לא רגש רגעי אלא אורח חיים מתמשך.
החיבור לימינו ברור- איך אנו בונים חברה שמכירה במקורות כוחה, שלא נשבית בשאננות, ושזוכרת להודות- זהו הבסיס לחוסן האמיתי שלנו. וכמו שאומרת הפרשה- אם נשמור על האיזון הזה, נזכה שגשמי ברכה יגיעו בעתם, ושפע יבוא לא רק באדמה- אלא גם בלבבות. בדור שבו הרשתות החברתיות מרימות אותנו גבוה בן רגע, אך גם מפילות אותנו בקלות, קל להשאב למעגל שבו כל אחד עסוק בהוכחה שהוא "צודק יותר", "חכם יותר" או "מוסרי יותר". מה שנעלם ברגעים כאלו הוא היכולת לשמוע באמת את האחר, להבין שהחוזק שלנו כעם וכחברה אינו תלוי בעוצמה האישית בלבד- אלא ביכולת שלנו להישען זה על זה.
הרמב"ן מסביר שהסכנה האמיתית איננה רק גאווה חיצונית, אלא התרופפות האמונה וההכרה בטוב שמגיע ממקור עליון. וכשהלב מתמלא בעצמו, הוא נעשה פחות פנוי לאחר. התוצאה- תקשורת נפגעת, נוצר ריחוק, ועם הזמן מתגבשים ניתוק ופירוד, גם בין חברים, בני זוג, קבוצות בעם, ואפילו בין האדם לעצמו.
כשאדם מאמין שעמדתו, רגשותיו או הבנתו הם ה"נכונים" היחידים- הקשב נעלם. התקשורת הופכת לשיח חד-כיווני, והקשר האנושי נשחק. בסופו של דבר, המציאות הישראלית שלנו מדגימה זאת היטב. המחלוקות הפנימיות, ההתנצחויות והחומות הרגשיות שנבנות בין חלקי העם- כולן ניזונות, במידה רבה, מהיעדר יכולת לעצור, להקשיב באמת, ולתת מקום למישהו אחר מבלי להרגיש שזה מאיים עלינו.
משה ממשיך ומציע תיקון:
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
הזיכרון הזה איננו רק אמוני, אלא גם פסיכולוגי וחברתי- הוא פותח פתח לענווה, והענווה היא הבסיס להקשבה, לאחדות, ולאפשרות אמיתית לנהל שיח מקרב במקום שיח מרחיק.
אהבה כגשר מעל פערים-
בשבת שעברה ציינו את ט"ו באב, יום שהמשנה מתארת כאחד הימים השמחים בשנה. חז"ל קישרו אותו לאיחוי קרעים היסטוריים בעם- ביטול גזרות, חיבור שבטים, שידוכים ואיחודים. המסר של היום הזה נשאר רלוונטי לכל השנה גם בימינו. אהבה אמיתית איננה תוצר של הסכמה מלאה, אלא של היכולת לראות את הטוב באחר גם כשהוא שונה ממני. דווקא ענווה, פותחת ערוצים של הקשבה, מאפשרת לקיים שיח אמיתי, ומחזירה את תחושת ה"אנחנו" לפני ה"אני". כשיש ענווה, יש מקום גם לכאב של האחר.
אהבה אינה רק רגש- היא פעולה. היא שיחה עם מי שאנחנו לא מסכימים איתו, היא חיבוק לחייל שחוזר מותש, היא תפילה לשבוי שאנחנו לא מכירים. ט"ו באב הוא קריאה להחליף את גבהות הלב בענווה, ואת האגו באחווה. והבחירה היא יומיומית, בפרטים הקטנים של התקשורת בינינו. ואם נזכור שכל הצלחה היא מתנה משותפת– נוכל באמת לחיות את חזון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לא רק כיום אחד בשנה, אלא כל השנה כולה.
פרשת עקב קוראת לנו לזהות מתי גבהות הלב מנהלת אותנו- בעמדותינו, בדיבור שלנו, ובתגובות המיידיות. כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז מוחלט- אנחנו מנתקים את הערוץ שמחבר אותנו לאחרים ולעצמנו באמת. הפרשה קוראת לנו לבחור להחליף את הגאווה בענווה, בזיכרון משותף של מקור הטוב, ובחתירה לאהבה שמסוגלת לבנות גשרים גם מעל תהומות.
שבת של שלום
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
