תגית: ברכה או קללה

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ. פרשת ראה פותחת בפסוק שמציב לעם ישראל בחירה ברורה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו), ברכה אם ישמרו את המצוות, וקללה אם לא. ברגע הכניסה לארץ, משה רבנו לא מדבר רק על חוקים ודינים, אלא מציב מול העם שאלה קיומית: איזו חברה אתם רוצים לבנות?
שורת הפתיחה של הפרשה איננה רק הוראה להביט בעיניים, "רְאֵה", אלא זו הזמנה לבחור נקודת מבט. חז״ל והמפרשים עמדו על הלשון הייחודית: "ראה" בלשון יחיד מול “לפניכם" בלשון רבים- לרמז שכל אדם מתבקש לחדד את ראייתו, והבחירה של כל אחד ואחת מקרינה על הכלל. הראייה בפרשה היא- אמנות פירוש המציאות: לא מה קורה, אלא איך אנחנו בוחרים לראות ולפעול.

וכך מחזק הרב גור גלון,
"אמונתנו בבחירה איננה רק אמונה סתמית. אנו מצווים לחיות את חיינו כבעלי בחירה, ולממש את בחירתנו. הרבה מאד אנשים מספרים לעצמם, שהם לא יכולים להשתנות או להתקדם, שלכאורה הדבר לא בידיהם. לא לחינם יסוד זה חוזר ומופיע פעמים רבות בספר דברים…"

פרשת ראה פורשת לפנינו מצבי יום־יום שבהם הראייה קובעת: כשפוגשים אדם במצוקה- האם זה “מטרד” או הזדמנות ל־“פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדֶךָ? כשנכנס שיח רעיל בקבוצת הווטסאפ- האם נסחפים אחר נביא שקר מודרני, או בוחרים בשקט שמכבד? בסופרמרקט, בעמידה בתור, בגינה עם הילד שמבקש עוד דקה- האם זו עוד משימה לסמן וי, או רגע של נוכחות, סבלנות וחסד? הברכה איננה רק משהו “שקורה לנו”; היא היכולת לזהות ערך במעשים הקטנים ולהטעין אותם במשמעות.
המצוות בפרשה נוגעות לכל תחומי החיים- מהשמדת עבודה זרה ועד חוקים סוציאליים של חמלה, צדקה ושחרור. לצד דיני כשרות וחוקי הקרבת קורבנות, מופיעים עקרונות שמגדירים מהי חברה בריאה: לא לסגור את הלב, לא לקפוץ את היד, לזכור שיש תמיד מי שנשאר מאחור.
המסר הוא חד: חברה אינה נמדדת רק בעוצמה הצבאית או הכלכלית שלה, אלא באחריות ההדדית וביכולת לשים לב לחלשים ביותר שבתוכה.

האם עמדנו במחויבויות?
כשאנחנו קוראים את הפרשה היום, אי אפשר שלא לשאול- האם עמדנו בברית הזאת?
כעם היושב בארץ, אנחנו אמנם לא מחילים את המצוות במובנן ההלכתי העתיק, אבל העקרונות שביסודן עדיין רלוונטיים:
מאבק בעבודה זרה- אולי היום זו לא אלילות במובנה הקדום, אלא "עבודות זרות" אחרות: מרדף אחרי כוח, כסף ותדמית במקום ערכים של אמת וחסד.
ריכוז עבודת ה' במקום אחד- תזכורת לכך שלחברה דרוש מוקד משותף, חזון מאחד, ערכים ומורשת משותפת, ולא פיצול אינסופי בין שבטים, מגזרים ודעות באופן מוחלט וללא כל חיבור.
הדאגה לחלש- כאן האתגר גדול. עדיין יש פערים עצומים, עוני, בודדים, משפחות שנאבקות לשרוד. התורה דורשת מאיתנו לא "לקפוץ את היד" אלא לפתוח אותה.

נראה שאנחנו עדיין בדרך. יש אומנם הישגים גדולים, יש רגעים מרגשים של נתינה והתנדבות מעוררי השראה, אך, יש גם הרבה עבודה שנותרה לפנינו כחברה.
הרלוונטיות להיום–
בשנתיים האחרונות עם ישראל עבר טלטלה קשה- מבית ומחוץ. פילוג פנימי חריף, מלחמה שגבתה מחיר דמים כבד, ולב כולנו מייחל לשובם של החטופים.
דווקא על הרקע הזה פרשת ראה מהדהדת בעוצמה:
* היא מזכירה לנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מחומות וברזל, אלא מהלב האנושי והיכולת לראות זה את זה.
* היא מלמדת שהברכה לא תלויה בנס, אלא בבחירה יומיומית: איך אנחנו מתייחסים לשכן, לאדם הזקוק לתמיכה, לזה שחושב אחרת.. וכו'.
* היא מזהירה אותנו לא להתפתות ל"נביאי שקר"- לאלו שמבטיחים פתרונות קסם או מטפחים שנאה, אלא לחפש מנהיגות שמחברת ומובילה לאחריות אמיתית.

אז מה עוד מוטל עלינו?
העבודה שלנו לא הסתיימה עם כניסתנו, עם ישראל, לארץ, וגם לא עם קום המדינה. העבודה האמיתית דורשת התמדה:
* לחזק את תחושת השותפות והאחדות בינינו.
* לזכור שהברית אינה רק עם אלוהים, אלא בעיקר בינינו- כפרטים וכחברה.
* להפוך את החמלה והדאגה לחלשים לסטנדרט חברתי, לא רק לגבורה בשעת מלחמה ומשבר אלא גם בשגרה.

ברובד הלאומי הפרשה מדגישה כי מיקוד העבודה הוא ב- שמיטה וצדקה, דאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כל אלה מאמנים את הראייה- מסירים מסך של הרגל וציניות, ומבקשים מאתנו לראות אדם לפני קטגוריה, שליחות לפני שגרה. שתי נפשות יכולות לעמוד מול אותה מציאות: אחת תראה עומס ובלבול; השנייה תראה קריאה לעשייה טובה. "ראה”- זו הבחירה לאמן את המבט כך שהיום, הרגע, יהפוך לשדה של ברכה.

סיום-
 כיצד אנו רואים את האתגרים, את הכאב, את הקרעים וגם את התקווה? עונה הפרשה: הבחירה בידינו. בין ברכה לקללה, בין אחדות לפירוד, בין אטימות לפתיחת הלב.
ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו מתפללים לסיום המלחמה, להשבת כל החטופים ולריפוי הלב הלאומי, יש משמעות מיוחדת למילים: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ- " לפתוח את היד, לפתוח את הלב, ולבחור יחד בברכה.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).

מסביר המורה לתנך, יהושע קליין, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"(כו) ממשיך משה בנאומו הגדול, במעמד כל ישראל, לפני מותו… מי ירצה בקללה? כולנו רוצים להתברך… אבל אנו חשים היטב כי משה עצמו אינו משוכנע שדבריו הברורים והחד משמעיים, ייחרטו בלבו של עם ישראל לכדי תכנית חיים ופעולה שממנה לא יסורו לעולם. משה חוזר שוב ושוב: שמירת המצוות תהיה הסיבה ל "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם…" (ט). אבל אם עם ישראל יזנח את קיום התורה, העונש יהיה כבד חלילה "וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה…" (יז).
מדוע משה רבנו, שליחו ועבדו הנאמן של ה', מתאמץ כל-כך בהשמעת האזהרות האלה?"

במהלך חיינו, כולנו נחשפים לפיתויים שונים, ולפיתוי כוח גדול. משה רבנו מנסה להכין וללמד אותנו לעמוד בפניו, ובפני אנשים ומצבים שיגרמו לעם ישראל, למשל, לעבוד עבודה זרה. לפיתוי מלבושים שונים אך המשותף לפיתויים השונים זה המשיכה לעשות את מה שאסור או מזיק, כי החשק והיצר מתמקדים בכאן ועכשיו… האיסור הוא לעיתים כי המעשה הוא בניגוד לחוק, לדת ואו למוסר, או כמו שמסבירה הפסיכולוגית רבקה נאמן, "…לפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לאכול מזון לא בריא במחיר הבריאות שלנו, לקיים קשר רומנטי מחוץ לנישואין במחיר של פגיעה בזוגיות הקבועה, להיכנס להרפתקה כלכלית מפתה עם סיכון כספי גדול ועוד. כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל הנעים, המענג, הקל, המרגש, המיידי, כמעט ואינה דורשת הסבר. כמו כן, עצם האיסור מעלה בנו לעתים את רמת המשיכה – הריגוש שבסיכון, האפשרות לבדוק את הגבולות שלנו, תחושת הכוח והתעוזה שבחציית הקווים. מתלווה לכך לעתים גם הסקרנות – כיצד זה ירגיש לעבור את גבול המותר? מה יש שם בתחום האסור? לעתים השיעמום מהמותר המוכר והתקווה שאולי האסור, החדש, יפיח בנו איזו רוח חדשה, יעורר אותנו לחיים.  
ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים. גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם… היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית, אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה. והם יכולים להיות פנימיים כמו מצפון, ערכי מוסר, אמפתיה כלפי האחר העלול להיפגע מהמעשה, יכולת שליטה בדחפים, יכולת סובלימציה, היגיון, שכל ישר ועוד…"

משה מכין ומצייד את עם ישראל בכלים להתמודדות עם כניסתם לארץ, בתקווה שהם יגלו חוזק ועוצמה בפני אלו המפתים אותם, ויפתחו את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם המשיכה לפיתוי גם פנימה בנפשם, וכך יהיו פנויים להתמקד בהקמה ובייסוד חברה המבוססת על צדק חברתי, המונחית ע"י "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף…" (דברים טז)

וכך מסביר החוקר ואיש החינוך אורי הייטנר,  
"בפרק טו מופיע הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא). משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו. אלא ששבעה פסוקים קודם לכן נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו?
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא במידת מה אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציו-אקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.
"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי שני הפסוקים הללו מצויים בפרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. הפרק מציג שורה של מצוות למלחמה בעוני. בהן מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. החוקים הללו כמות שהם, אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו להיות חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות."

לסיכום, משה רבנו כאמור פותח, "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה", פותח בפועל "ראה". כוחה של הראייה יכולה להוליך שולל את האדם, כפי שאמרו חז"ל: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור, או"ח, א), וכפי שרש"י הסביר במדבר טו', "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". הסינוור מהיופי יכול לטשטש את ההכרה השכלית ולפגום בתהליך קבלת החלטות. החיצוניות הנחשפת לעיניים, והיא לא בהכרח משקפת את הפנימיות.
וכך מסיים המחנך יהושע קליין,
"למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים. היא משפיעה על יכולת העמידה הצבאית, הכלכלית והמדינית.  
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

שבת מבורכת💞

להצלחת הניתוח של הדסה אסתר בת רחל ולרפואתה השלמה בתוך שאר חולי ישראל.