תגית: בני ישראל

הפטרת פרשת תולדות הינה בספר מלאכי מפרק א' ועד פרק ב' פסוק ז (מלאכי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר, שנים-עשר ספרי נבואה קצרים שקובצו לספר אחד). מלאכי הינו כאמור הנביא האחרון שפעל וחתם את הנבואה. זמן פעולתו היה בזמן שיבת ציון ובזמן בית המקדש השני.
ההפטרה פותחת ב- "(ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב׃ (ג) וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת־הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת־נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר׃"
כלומר, ההפטרה בוחנת את יחסי יעקב-עשו, גם כאחים וגם כעמים החיים באותו מרחב. אומר הרב יהודה שביב- "נבואתו של מלאכי מלמדת אותנו על ההבדל המהותי שבין יעקב לעשו. הדבר מתגלה דווקא בנבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, המתנבא על חורבנה של אדום ועל גאולתם של ישראל… ודומה שבזה נשקף הבדל בסיסי בין יעקב לעשיו. יעקב האוחז בעקב מנסה לשפר ולהתקדם, לצפות אל המחר בתקווה, ואילו עשיו כבר מראשית יצירתו הוא עשוי, כולו כאדרת שער, שאפשר לה רק לכלות ולא להתחדש."
תחרותיות בין אחים היא טבעית, אך בגילים סמוכים ובטח זהים נדמה שהיא משמעותית יותר, כי הילדים מרגישים שעליהם לחלוק מההתחלה בכל המשאבים ההוריים והם מנסים לזכות בהם בכל דרך אפשרית. עבור ההורים גידול האחים הוא אתגר לא פשוט. יעקב מוצג כמי שבעיקר מגיב למעשיו של עשו, כטיפוס פאסיבי יותר, כאדם שמתאזר בסבלנות ומנסה להמתין עד שוך הסערה בתקווה שעשו יירגע וישלים עם זכותו של יעקב שהוא התרבות, הבית, האיפוק והכוח של החלש. בעוד עשיו החזק, הארצי, הצייד, הוא סמל לכוחניות, לטבע, למרחב.
עשו ויעקב נבראו שונים כל כך, חופש הבחירה בחייהם מתרכז בשאלה איך הם יתמודדו זה עם זה. מערכת היחסים בין יעקב לעשו כאחים בביתם, הובילה בסופו של דבר למערכת יחסים בין עמים. במובן הזה, שאלת ההתמודדות והיחסים בין העם היהודי לעולם הלא-יהודי עומדת בעינה ורלוונטית עד היום.
כשאומרים שאנו, בני ישראל, הוא העם הנבחר, מתכוונים שייעודו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים, דוגמא אישית לצדק משפט, ומוסר, התנהגות שתצדיק את היותנו עם נבחר.
והברכה שקיבלנו? למען הסר ספק, כדאי שנדע שהיא איננה מובטחת, כי היא תלויה במעשינו, מעשי עם ישראל.
אסיים בדבריו של דוד בן גוריון שהדגיש בכתביו ובנאומיו את חזונו שמדינת ישראל תהיה מגדלור מוסרי וחברתי לכל העולם, ותממש על ידי כך את חזון הנביאים:
"ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים."
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, יהוסף אורי בן הדסה וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל התפתה אחרי בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 600,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.

בהמשך מסופר על חמשת בנות צלופחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב או קרובי המשפחה מצד האב.

משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, והקב"ה אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.

ואכן, הקב"ה ממנה במקום משה רבינו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.

הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ושמרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.

התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות ושמיני-עצרת.

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.

לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- " (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי הקב"ה בעצמו והוא זה שגם יוכיח לעיני כולם כי הקב"ה בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד. ביטוי מובהק לבחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו, ובחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר המקרה פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם לדאוג לשמירת הקודש. כלומר, עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש ולא יפגע. במילים אחרות, באחריותם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. הכוהנים הם שליחי העם וכדי שיהיו עסוקים בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.

ככתוב, "(כד) כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה." (במדבר יח) מאחר שלשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא נותן מעשר, מן המעשר שקיבל, לכהן.

מחר שביעי של פסח, כ"א בניסן, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה חלה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב והוא מכונה "אחרון של פסח".
שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, מי הים קרים, זרים ולא נראים מבטיחים בלשון המעטה, מאחוריהם חיל פרשים הרוצה להשיב אותם למצרים. בני ישראל במצוקה, ואז הים נבקע, בני ישראל עוברים בתוכו, וכשהמצרים בתוכו הים נסגר והם טובעים. יש שיגידו גאות ושפל, יש שאומרים בכלל לא קרה, יש אומרים נס משמיים, וע"פ הקבלה האדם שהוא עולם קטן- בתוכו מתרחש הכול. כל מה שיש בעולם, הכול בתוך האדם. והתורה ניתנה לנו כדי לסייע לנו לברר ולתקן את התכונות שבתוכנו, את הרצונות, הכוונות והמחשבות.
מצרים היא אומנם מקום גרוע, אך מוכר וידוע וכוחו של הרגל על כל המשתמע… לעזוב אותו ולהתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע, החלטה לא פשוטה.
‏‎‏‎סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים גדולים ומימוש, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. יש לנו נטייה לדחות את הקץ לא פעם, עד שלא נותרת לנו כל ברירה אחרת…
‏‎אין לנו וודאות או ידע לגבי מתי מופיע "הרגע הגדול" בחיינו. ולכן, בכדי לא להיות משועבדים לכבלים של המצרים שבתוכנו, עדיף להתמודד ולהציף את הפחדים והחרדות שלנו, ובמידת הצורך גם להיעזר באנשי מקצוע, ובסביבה תומכת ומקדמת המסייעים לנו לנצל היטב את ההזדמנויות שניתנות לנו להתפתחות, וצמיחה אישית ורוחנית.
‏‎כולנו בהסכמה שלרוב אין ביכולתנו לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זו בדיוק ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם של החיים.
ד"ר מירב (טובול) כהנא הטיבה לתאר-
"חירות היא היכולת לעוף, לשוטט במרחב
לעלות, לרדת, להתרחק לצדדים
לנוע ללא פחד, להשתחרר מכל הכבלים
להתחבר לאני שלי, לנשמתי, לייעודי, לשליחותי
לא לפזול הצִדה. לגלות אלוקות."
שנבחר לצאת לחירות, להתפתח, להתקדם ולצמוח ולממש את עצמיותנו. להוציא את מהותנו הפנימית מהכוח אל הפועל, ולהגשים את שליחויותינו וייעודנו בחיים. אמכי"ר.

🍷‏חג שמח❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשות ויקהל ופקודי, הפרשות שמסיימות את ספר שמות. פרשות אלו עוסקות בעיקרן בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות 'תרומה' ו'תצוה' באים לכלל ביצוע בפרשות אלו, ויקהל, והפרשה שאחריה, פקודי .

פרשות 'ויקהל' 'פקודי' מהוות את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.

"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה)  משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל  במעמד הר-סיני. תחילה מצווה הוא על שמירת השבת ומבהיר את חשיבותה, ואחר-כך משה חוזר על כל ציווי בניית משכן ה'. החל מהתרומה שנצטוו לתת – "(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: " (שמות לה), ועד פירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו. בנוסף מתוארת מלאכת בניית המשכן הלכה למעשה.

הנבחרים לבנות את המשכן הם בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה, ולעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ככתוב- "(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ."  (שמות לו) בפרשות אלו מפורטים גם החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת הכנת בגדי הכוהנים. 

אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם; הם תרמו בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם, ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול. בשלב מסוים משה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
בסופה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה, ומשה מאשר את המלאכה שנעשתה ע"פ מצוות ה', והוא מברך את כל העוסקים בה.
המשכן הוקם ב-א' בניסן, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מכסה הענן את אוהל מועד, ומסמל בכך את שכינת ה' במשכן.

לבני ישראל ניתן סימן: כששורה עמוד הענן על המשכן ביום, או שורה עליו עמוד האש בלילה, חונים בני ישראל במקום. כשעולה הענן מעל המשכן – "יִסעוּ בני ישראל בכל מַסְעֵיהָם".

תקציר- השבוע פָּרָשַׁת תְּרוּמָה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והיא הראשונה שעוסקת במשכן.
הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד: הציווי של הקב"ה למשה רבינו על בניית המשכן. ראשית יש לגייס תרומות מבני-ישראל לבניין המשכן. ה' מדבר עם משה שיבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו להקמת המִשכָּן. התרומות כוללות שלושה עשר מיני חומרים ובהם זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן. כל אלה להקמת המשכן, לייצור כלי המשכן, לבגדי הכהונה ולשמן המשחה וקטורת הסמים. במשכן יוכלו בני ישראל לעבוד את ה' ולהקריב לו קורבנות. בפרשה מפורטים כל אחד מהכלים כולל החומרים מהם יש לבנות את הכלי ומידות הכלי.
המשכן הוא אוהל, משכן ארעי עד לכניסתו של עם ישראל לא"י. משכן זה נודד עם בני ישראל במסעותיהם, ולכן הוא עשוי יריעוֹת. במשכן – ארון הברית ובתוכו לוחות הברית; הכְּרוּבִים – דמויות בעלות כנפיים המונחות על הארון; השולחן וכליו; המנורה בעלת שבעת הקָנים; יריעות המשכן; הפָּרוֹכֶת, שהיא כמו וילון המפריד בין הקוֹדֶש לקוֹדֶש הקוֹדָשים; המזבח שעליו מקריבים קורבנות; וחצר המשכן המקיפה את המשכן.