Photo by Randy Fath on Unsplash
השבוע פרשת ויקהל, הפרשה העשירית בספר שמות. הפרשה עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות תרומה ותצוה באים לכלל ביצוע בפרשות אחרונות אלו- ויקהל, ובפרשת פקודי שחותמת את ספר שמות. פרשת ויקהל מהווה את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.
"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה).
פרשות ויקהל ופקודי הן פרשות ´צו פיוס´. לאחר המשבר הנורא של חטא העגל ה' משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם. הפרשות מבהירות לנו כי עלינו לקחת את הדברים לעצמנו ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משבר כי ניתן לחבר ולפייס.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.ּ מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַ יַ קְ הֵ ל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, " (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה…
מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני. הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק…
כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן. בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת. את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה."
כך גם במעגל האישי והפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, טעויות וכישלונות הם חלק מהחיים, אך כשהם מתרחשים אצלנו, ונוגעים בנו, הכאב והאכזבה נוטים להשתלט. וללמוד מהם? דורש מאתנו לצאת מאזור הנוחות ולשנות תכניות, הרגלים, התבוננות וכו'. העובדה שנכשלנו בדבר מה לא הופכת אותנו כמהות ל-כישלון.
ב-7 לאוקטובר נכשלנו להגן… ולצערנו ולמורת רוחנו, משפחת השכול התרחבה וגדלה. ובשברון לב, אנו עוקבים בחרדה אחר סטטוס החטופים והחטופות. ואכן, בכאב רב, אנו גם מתעדכנים בשוטף על המספר הגדול של פצועים ופצועות בגוף ובנפש. מחדל נוראי שגבה וגובה מאתנו מחיר בלתי נתפס. הפעם, זוהי מלחמה שכולנו, חזית ועורף, חווים בכל נימי נפשנו. השבוע, הפרשה קוראת לנו להקהיל ולאסוף את כל כוחות הנפש שלנו אל תוך כוח אחד מאוחד שיקדם את העשייה וההתאוששות שלנו.
תחילה ניתנת מצוות ה-שבת שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. ציווי לפסק זמן מששת ימי המעשה. בשבת זו העת שבה אנו מתכנסים למהות ולתכלית שלנו. השבת אוספת ומשיבה לנו את כוחותינו. זהו השלב שבו אנו מתמקדים במנוחה ובהבנה שכל העשייה שלנו במהלך ששת הימים חשובה ומשמעותית ובה בעת איננה ביטוי ל- "כוחי ועוצם ידי", להיפך, ההכרה שיש לנו שותפים, ושלא הכל תלוי רק בעשייה הפרטית שלנו.
ולאחר מכן, ניתנת מצוות בניית המשכן ממקום מחובר ומכוון. לאחר איסוף כוחות הנפש שלנו, המיקוד מאפשר לנו לבנות את המשכן, לפעול, ולשאת אחריות מהתודעה וההבנה שאנחנו לא לבד, ויש לנו תפקיד בשותפות. לתפקיד זה מתייחס הרבי מליובאוויטש- "להקהיל ולחבר מתוך הבנה כי התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו – עומד בתוקפו… כל אדם מישראל נדרש – להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית-המקדש' הפנימי."
ההשתדלות שלנו היא ההשתתפות שלנו ב- בניית האמצעים, המחשבה, הכלים, והיכולת לפעול גם כשקשה, כואב ואנחנו מעורערים, ומהורהרים. אחד הפתרונות לכך, אומר הרב זקס, הוא הצבת מטרות, והוא קורא להן, "מטרות קונסטרוקטיביות". חשוב להגדיר את הנקודות שנצטרך לעבור בדרך להשגתן. כפי שבני ישראל לאחר הכישלון בחטא העגל התמקדו בהשתדלות ובעשייה מקדמת בבניית המשכן. העשייה היומיומית חשובה, בדיוק כמו מנוחת השבת שמקהילה ומחברת אותנו ואת כוחות הנפש שלנו. הגדולה האמיתית שלנו טמונה בעקביות ובשיתופיות – רק כך נצליח לבנות משכן שמקהיל אל כל כוחותינו המתבטאים במחשבה, דיבור ומעשה.
רלבנטי יותר מתמיד, במובן הזה שכחברה, לפחות בימיה הראשונים של המדינה, מאד 'נכחנו' ופעלנו יחד, ומתוך הבניה המשותפת נצרבה סולידריות חזקה מאין כמוה. התחושה היא שבשנים האחרונות משהו נפרם ואולי יש צורך להציב מטרות חדשות לבניה. האם נצליח להגיע להסכמה מהן המטרות הראויות? ולרענן את היחד המרפא.
כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג'ון ראסקין, "הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו." דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." מה שאנחנו בונים בונה אותנו."
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
