השבוע אנו מתחילים לקרוא את החומש הרביעי חומש "במדבר" שבמרכזו תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני. החומש הרביעי נקרא גם בפי חז"ל "חומש הפקודים", על שם שני מפקדי האוכלוסין של בני ישראל, בתחילתו, ולקראת סופו של הספר. בני ישראל נמצאים בתחילת דרכם, כשנה לאחר צאתם ממצרים, ובסוף החומש בשנה הארבעים, על סף הכניסה לארץ המובטחת.
מתאר הרב שי פירון- "…והנה, חומש במדבר פותח בשני עניינים: ראשית, במפקד. סופרים. לכל איש יש שם. ויש לו אבא ואמא, ומשפחה, "למשפחותם לבית אבותם". התורה פותחת את ההליכה במדבר באזהרה מפני טשטוש ומחיקת ה'אני' העצמי. סופרים את העם כדי לתת ערך לכל אדם.
זה לא מספיק. אמירה כללית המבקשת לשמור על הזהות עדיין לא מבטיחה שמירה על עצמאות וייחודיות. לכן, ממשיכה התורה בפרק ב' בצוותה לייחד דגל לכל מחנה. דגל הוא ביטוי לחזון, לתפיסה, לאמונה, למה שנמצא בנשמה, ביסודות החיים. הסכנה שבהליכה במדבר לא חלפה. המתח שבין שם פרטי, שם משפחה השתייכות לאומית וזהות דתית–אמונית, מלווים אותנו עד היום. ספר במדבר עוסק באיזונים, מצרף שם למשפחה, משפחה לקהילה ועם שלם ההולך לאורו של הדגל אל הארץ המובטחת. רק כך אפשר להתמודד עם אתגרי המדבר. "
בשבוע הבא, ביום ירושלים, לרגל 55 שנים לאיחוד העיר ירושלים וחידוש הריבונות היהודית והישראלית, ב-29 במאי, יתקיים מצעד הדגלים לפי המתווה הקבוע שלו והוא יתחיל בשער שכם, יעבור ברחוב הגיא ויסתיים בכותל. ריקוד הדגלים המסורתי מסמל יותר מכל את שחרורה של ירושלים ואת חיבורה של העיר ממערב למזרח באמצעות עשרות אלפי צועדים בשמחה ברחובות העיר העתיקה בדרכם לכותל המערבי, כפי שכתוב בתהילים קכ"ב, ג'- "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".
מבהיר החבר כנסת יולי אדלשטיין-
"השבטיות היא מן התכונות הטבועות בדנ"א הלאומי שלנו. לא רק הורָתנו ולידתנו הייתה כשבטים ומשפחות, אלא אף ההתארגנות בשטח בעת המסע המכונן והמעצב במדבר, ממצרים לישראל, הייתה על פי דגלים ומחנות: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב, ב).
האמנם הייתה נחוצה חלוקה זו לשבטים גם כאן?
האם היא לא הנציחה הלכה למעשה את השונֶה במקום את המאחד ואת המשותף, ולא הפכה בכייה לדורות? האם אכן אנו חותרים לאחדות שהיא תמימוּת דעים ואחידות תרבותית וערכית?
עם ישראל נוצר משבטים, וזו מהותו – אנחנו בנויים מגוונים ונבנים ממחלוקות. היום קוראים לזה "פלורליזם", יסוד בריא לכל חברה; זאת בתנאי שהוא מקיים מחלוקות לשם בירור, מתוך כבוד הדדי, ולא מחלוקות שהן אך ורק לשם הווכחנות או הלבנת הפנים, בשם שנאה ומתוך התְרָסוֹת ועלבונות.
מוטב שנאמץ בהקשר זה את מודל התַצְרֵף (פאזל) על פני מודל ההתמזגות… "אחדות" אין משמעותה אחידות וטשטוש זהויות וגוונים, אלא ההבנה שבתוך ריבוי הקולות שיש להם מקום, אנחנו עומדים על בסיס משותף. עלינו לחתור לאחדות של חיבור, של חִבְרוּת; לא לאחדות חיצונית ומזויפת של טשטוש עמדות, אלא לעמידה משותפת וזקופת קומה תחת ערכים משותפים שתוחלתה הרמוניה מעצימה, פסיפס הגדול מסך חלקיו."
אחד מהסמלים הבולטים ביותר כיום שיש לכל מדינה הוא הדגל. והאמת לא רק מדינות, גם ערים וארגונים מציגים את דגלם בגאווה לעיני כל. כך היו גם דגליהם של בני-ישראל כפי שמסופר בפרשה השבוע. הדגלים שימשו לריכוז השבטים שהיו נוסעים וחונים יחדיו, כל שבט לבדו. על הדגלים הייתה רקומה תמונה מסויימת שסימלה את אותו השבט. התמונה נקבעה בהתאם למאורעות או לברכה שבירך יעקב אבינו את בניו לפני מותו.
מצד אחד נראה כי יש כאן בידול והפרדה, מצד שני יש פה הדגשה שבכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים, גם אם הם שונים ממנו כי רק יחד הם יוצרים את המכלול. כל מקרה של מריבה או מחלוקת בעם, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות את הצרכים של האחר.
יעקב אבינו לפני מותו זימן את בניו ובירך כל אחד מהם בברכה מיוחדת לו. הוא העניק לכל אחד מהבנים תפקיד מיוחד ומתאים לו כחלק מפסיפס שמרכיב את העם כולו. יעקב הבין כי רק כאשר אחד מהשבטים יפנים את יחודו וחשיבותו לעם, הוא יוכל גם להטמיע את יחודו וחשיבותו של השבט האחר והשונה.
"אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא שריבוי הדעות בתורה מרבה את השלום" (פ"ט ה"ה דף יד ע"ד עמ' 76). כלומר, עלינו לפתח את היכולת לשמוע דעות אחרות, ולהכיל גישות שונות, מאחר ולכל אחת מהן יש מקום של כבוד בבנייה המשותפת של האומה.
יום ירושלים שמח, ושבת שלום 🇮🇱❤️🇮🇱
