תגית: ביקורת

השבוע מתחילים לקרוא את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. הגיעו לסיומן 40 שנות נדודים במדבר ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא הנאום פרידה של משה רבינו שמסקר- אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל במדבר, את מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם, ואת מחויבות עם ישראל. בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לאחר כיבוש הארץ וישובה.

משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו-  "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב.

בפרשה משה מזכיר להם כיצד החליט לעשות סדר במערכת המשפטית. הוא מינה שופטים שיסייעו לו בשפיטת והנהגת העם כולו. שופטים אלו נצטוו לשפוט  בדרך הצדק ובדרך הישר.

הוא מזכיר להם את חטא המרגלים. רצון בני-ישראל לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ ואת העם היושב בה לפני הכניסה אליה. וסופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים (הגזרה לא כללה את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, שני המרגלים שדיברו בעד הארץ  המובטחת) שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.

משה מזכיר להם את האירועים שקרו עם העמים היושבים בגבולות הארץ, בעבר הירדן המזרחי (בימינו, ירדן וסוריה).  כיצד הקיפו ולא יצאו למלחמה עם בני עשו, ארץ אדום. וגם עם מואב ועמון, בני לוט, לא נלחמו בשל הקרבה ההיסטורית בין העמים. לעומת זאת, משה מציין כיצד הם נלחמו וניצחו בקרב נגד שני מלכי האמורי: סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.  אזור זה, בעבר הירדן המזרחי ניתן לבני שבט ראובן, שבט גד ולחצי שבט מנשה על-פי בקשתם והבטחתם שילחמו בחזית הקרב על הארץ ויעמדו בראש כוח החלוץ.

בסיום הפרשה משה מחזק את יהושע,  תלמידו וממשיך דרכו, ומעודדו לקראת הכניסה לארץ ; "(כא) …עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. (כב) לֹא, תִּירָאוּם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם."(דברים ג')

אף אחד לא אוהב ביקורת! כולנו שמענו על ביקורת בונה, ביקורת מקדמת, בשורה התחתונה לאף אחד לא נעים לשמוע ובטח לקבל ביקורת; זה לא נעים לשמוע שאנחנו לא בסדר ואנחנו צריכים לשנות ולהשתנות. השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר דברים וכבר בפסוק הראשון, משה רבינו נפרד מעם ישראל עם ביקורת ותוכחה על אירועים שקרו במהלך המסע של 40 שנה. מדוע בוחר משה להיפרד מעם ישראל בדברי תוכחה ועל מעשים שקרו כל כך מזמן?

במקורה, באה מצוות התוכחה כדי להרבות שלום בין אנשים: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט, יז).

כפי שיש קשר בין שני החלקים האחרונים של הפסוק – תוכיח את עמיתך כדי שלא תישא עליו חטא, כלומר אם לא הוכחנו אותו האחריות על חטאו מצויה גם עלינו – כך גם יש קשר בין שני חלקיו הראשונים של הפסוק: לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא תוכיח אותו בפיך. כשהשנאה מתעצמת בליבנו ואיננו מבטאים אותה, הרגש הזה מתגבר עד שבשלב מסוים מתפרצת השנאה ללא שליטה ופוגעת גם בכועס וגם בכל הסובבים אותו. לכן מצווה אותנו התורה- שלא לשמור את כעסך על אחיך בלבבך, אלא להוכיח אותו בדברים, וכך נוצר מצב שהכועס פורק את המתח והכעס שצבר בליבו, מה שנקרא 'מפנה מקום בליבו', ואז הוא כבר פחות כועס על זולתו. ולאחר שנאמרו הדברים השומע גם מקבל הזדמנות לתקן את המעשה שבגללו נגרמו הכעס והתוכחה.

המצב של דגירה על הכעס גרוע בעיני חז"ל עד כדי כך שהם מבהירים שלשנוא בלב בלי להוכיח – זהו איסור תורה. כמו שכבר נאמר, 'אדם חי ממה שהוא אוכל, ומת ממה שאוכל אותו.'

הבעיה היא שבשעת התוכחה לא פעם המוכיח משחרר את כעסו, ומעביר אותו היישר אל ליבו של השומע המתוסכל, שמרגיש מותקף ובליבו מתפתח עתה גם כעס. מה שמייצר את הדילמה האם לכבוש את כעסו בליבו, ואז הוא עלול להתפרץ בעתיד, או שמא לענות למוכיח ולהלהיט את האווירה עוד יותר.

מכאן דברי חז"ל: "אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). כשאנחנו מבינים את משמעות הפסוק ומטרתו, ברור שהוא מצווה גם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שכן אמירה כזו מחזירה אותנו בדיוק למצב שבו פתחנו, שבו אדם אחד כועס על זולתו ושומר את הטינה בליבו. הרב שניאור אשכנזי מסביר שעלינו לשאול את עצמנו האם יש סיכוי שאותו אדם ישמע את הביקורת שיש לנו לומר לו?! והתשובה- שכל עוד יש סיכוי שישמע אנו מחויבים להוכיח אלא שאז עלינו לדעת איך להוכיח.

בגמרא בערכין כתוב: "א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך. אמר ר' אלעזר בן עזריה: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח…" הבעיה היא כפולה – קשה מאד לקבל תוכחה וקשה גם להוכיח באופן כזה שהשומע יקבל.

העניין שלרוב התגובה שלנו מונעת מהרגש ולא מהשכל, אנו חושבים לגופו של המבקר/המוכיח ולא של הביקורת. התגובה שלנו למוכיח- "למה מי את/ה?" לא משנה בכלל, אם רק היינו יכולים להקשיב לתוכן הדברים ולא לאדם שמבקר…אבל זה הטבע שלנו. לכן, אם נדע להוכיח באופן ראוי ומכבד ובמקביל נלמד כיצד לקבל על עצמנו תוכחה נצליח לתת הזדמנות לשלום, פיוס וצמיחה.

הרב שרגא סימונס מתאר-

"כשמשה בחר בעיתוי זה לתוכחה, היו לכך מספר סיבות שנבעו מחשיבה עמוקה:

א. ימיו ספורים ולכן העם יהיה ודאי סבלן ונוח יותר לקבל תוכחה ממנו.

ב. מסיבה זו, גם לא תהיה לו את האפשרות ואת הצורך לחזור ולשנן שוב ושוב את דברי התוכחה באזני העם.

ג. העובדה שלא יהיה בין החיים כשיחטאו שוב בעתיד, חוסכת מהם את הבושה.

ד. העם לא שרוי בהתנגדות ובהתגוננות.

ה. עם ישראל יאזין היטב לדבריו של משה, מתוך הבנה שמלותיו האחרונות, קרי, "צוואתו" הן החשובות והמשמעותיות ביותר עבורם.

כשאדם מרגיש כי התוכחה שאתם מפנים כלפיו, היא למטרת טובתכם האישית ולא לטובתו, הוא לא יקשיב למה שאתם מנסים לומר לו.

התוכחה חייבת להיאמר, באופן בלעדי, לטובתו של הזולת. עליו לדעת שאתם דואגים לו, שאתם בצד שלו, ושאתם באמת ובתמים מעונינים במה שהכי טוב עבורו.

לכן משה רבנו מוסר לעם את דברי התוכחה שלו דווקא כעת, לאחר שהביסו את המלכים סיחון ועוג (ראה דברים א':4). היות ובקרבות הללו, משה הוכיח מחדש שכל מאמציו מוקדשים אך ורק לטובת עם ישראל ולא לתועלתו האישית. לכן הם ידעו מעל לכל ספק, שדברי התוכחה של משה, מגיעים רק ממקום של אהבה כלפיהם."

תוכחה הנובעת מתוך דאגה לזולת, מובילה את המוכיח לשקול היטב המילים שלו לפני שיבטא אותם בפיו… הרב יונתן גפן מוסיף, "הרעיון הזה מתאים במיוחד לצום תשעה באב (החל בשבת הקרובה ונדחה לראשון משום ששמחת השבת גוברת על האבל.) חז"ל אומרים שבית המקדש השני חרב בגלל: 'שנאת חינם שהייתה ביניהם'. הרב יהונתן אייבשיץ מסביר… ששנאת החינם שלהם באה לידי ביטוי בזה שהם לא הוכיחו זה את זה. כתוצאה מכך, כתות רבות של אפיקורסים, כגון הצדוקים והבייתוסים, התפתחו ללא מפריע, והשפיעו לרעה על כל העם היהודי. על פי הסבר זה, שנאה אינה מתבטאת אך ורק בפעולות מעשיות נגד הזולת, אלא גם בהתייחסות אדישה ובחוסר אכפתיות למצבו הרוחני … ובימי בית שני, האדישות הזאת העידה על פגם חמור ביחסים שבין אדם לחברו בעם ישראל."

במילים אחרות, התורה מלמדת אותנו כי התשובה הראשית לשנאה ולריחוק, למניעת פירוד היא הדיבור והתקשורת בין הצדדים.

הרב דר יונתן זקס מסכם

"קל למתוח ביקורת, אך קשה לשמוע אותה. נוח יותר לסתום את האוזניים, או להדוף את הביקורת אל עבר המבקר ("הוא מאשים אותנו? שיאשים את עצמו. הרי הוא מופקד עלינו!"). מה יעשה מנהיג כדי שהביקורת שלו על מונהגיו תישמע? הציבור צריך לדעת בלי צל של ספק שהמנהיג מוכן תמיד להגן עליו. עליו לדעת שלמנהיג אכפת ממנו, שהוא רוצה בשבילו את הטוב ביותר, ושהוא מוכן אפילו ליטול סיכון אישי למענו. רק כשהציבור בטוח שהמנהיג רוצה בטובתו הוא כורה אוזן לדברי הביקורת שלו.

מנהיגיו הגדולים של עם ישראל היו מגיניו הגדולים. הם ראו את הטוב שבתוך מה שעדיין-אינו-טוב. לכן הם מצאו אוזניים קשובות כאשר דרבנו אנשים להשתנות ולצמוח. כך גם הבינו חז"ל את דמותו של משה. למשה היה העוז להשיג מחילה לאנשים שעשו את עגל הזהב.

קל לבקר וקשה לסנגר. אבל המדרש על משה מציע לנו רעיון משנה-חיים: אם רצונכם לשנות אדם, ודאו שאתם מוכנים לעזור לו כשהוא צריך את עזרתכם, להגן עליו כשהוא זקוק להגנתכם, ולראות גם את הטוב שבו. להתלונן יכול כל אחד; אך למתוח ביקורת לא כל אחד ראוי."

שבת שלום

 השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.