תגית: ביטחון

תעצומות הנפש של יוסף מעוררות תהייה ובו בזמן מעוררות השראה ורצון לאמונה נקייה שממלאה את מצברי הנפש והגוף באנרגיות טובות ומחזקות.

בחייו של יוסף, עד גיל 30 לפחות, היו רגעי חשיכה ואפלה מרובים, מציאות מאתגרת שבה בגיל צעיר – הוא התייתם מאמו, רחל, חווה התנכרות מאחיו שהביאה למכירתו לעבד לישמעאלים, והם אף הרחיקו לכת וביימו את מותו. בהמשך, נשלח יוסף שוב לבור, הפעם נזרק לבית האסורים באשמת שווא… ייתכן ששם הפרשה 'מקץ', כבר רומז לנו שבא הקץ, הסיום לתלאותיו של יוסף, ויחד עם זאת המילה 'קץ' מלשון יקיצה, התעוררות, של- יוסף, אחיו, יעקב, פרעה וכל מצרים לביטחון ולאמונה הרציפה והעקבית של יוסף שאכן לכל האירועים בחייו של יוסף הייתה תכלית טובה ומטיבה שהתבטאה לבסוף בתיקון לאחווה ולמעורבות הדדית במשפחת יעקב אבינו כולה.
לכל אורך הדרך יוסף מאמין ב-ה', מאמין בעצמו וביכולת ההקשבה שלו המאפשרת לו לפתור חלומות תוך הדגש ש-"לאלוהים פתרונים"; יוסף מאמין בתהליך אותו הוא חווה בשוטף עם כל הקשיים והמכאובים הכלולים בו. יוסף, בנו האהוב של יעקב, מכונה "בעל החלומות", מה שאפשר לו כבר מגיל צעיר לדעת מה צופן לו העתיד. מהמקום הנמוך ביותר בחייו מתחיל יוסף לטפס לאט לאט כשמלווים אותו רגעים רבים בהם לכל הדעות מפתה לזעוק- "זו תורה וזו שכרה?", אך הוא לא נשבר ולא נשאב ל"מר גורלו", להיפך, אפילו בכלא, בתחתית של התחתית, יוסף מבחין בפניהם הנפולות של שר המשקים ושר האופים, מקשיב להם ואפילו מציע להם פתרונות לחלומות שלהם. נראה כי יוסף איננו מאבד את ביטחונו ואמונתו לרגע.

מסביר הרב משה רט–
"אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון. לאמונה יכולים להיות תכנים רבים ושונים, החל מנושאים יומיומיים…לנושאים פילוסופיים ודתיים… כשההצהרה "אני מאמין ש…" אינה מבטאת בהכרח ודאות מוחלטת וחד-משמעית. פירושה של הצהרה כזו הוא שהאדם המשמיע אותה משוכנע באמיתות דבריו, אבל אין זה אומר באיזו מידה הוא משוכנע בכך… אפשר להאמין במשהו גם אם לא בטוחים במאה אחוז שהוא נכון.
מה ההבדל בין להאמין שא' נכון, ובין לדעת שא' נכון? בדרך כלל התשובה תהיה שהידיעה כוללת את מה שמבוסס על הוכחות ברורות ואין בו ספק, ואילו האמונה כוללת את מה שלא ניתן להוכיח בבירור… אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק?…
אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן – אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה…
הספק אומר "אולי לא", והאמונה אומרת "אולי כן", ואין סתירה בין השניים. גם כאשר האמונה טוענת לא רק "אולי כן" אלא "בטח שכן!", עדיין אין היא שוללת את קיומו של הספק. היא פשוט מחליטה שבמקרה זה הוא טועה. הבעיה של האמונה היא לא עם הספק, אלא עם הספקנות – הגישה השוללת באופן שיטתי כל אמונה שהיא ובוחרת להישאר בספק בכל מקרה שבו העובדות אינן ברורות מספיק."

למשל- החיסון החדש שהגיע בימים אלו לפתחנו, הרב משה רט משתמש בדוגמא זו ממש- "קחו לדוגמה מקרה שבו הומצא חיסון חדש נגד מחלה נפוצה מסוימת, אולם יעילותו שנויה במחלוקת בין המומחים: חלקם אומרים שהוא מועיל, ואחרים אומרים שהוא דווקא מזיק. הרי לנו מקרה של ספק שבו העובדות אינן ברורות ואין מידע שיטה את הכף לכאן או לכאן באופן חד-משמעי. ברמה המחשבתית, עומדות בפני האדם שלוש אפשרויות: להאמין שהחיסון מועיל, להאמין שהחיסון מזיק או להישאר בספק בנושא. אולם ברמה המעשית עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: להתחסן או לא להתחסן. אין אפשרות שלישית. אם בעקבות הספקות שיש לו הוא בוחר ב"שב ואל תעשה" ולא לעשות דבר, הרי שמבחינה מעשית הוא הכריע שלא להתחסן, והוא יישא בכל ההשלכות שיהיו לכך. אם יתברר שהחיסון דווקא מועיל, ושבגלל שלא התחסן הוא חלה, לא יועילו לו טענותיו שהוא לא נקט עמדה מחשבתית בנושא, משום שברמה המעשית חוסר הכרעה כמוה כהכרעה".
במילים אחרות, "אם בחרתי לא להתחסן, הרי שאני מאמין בפועל שהחיסון מזיק (גם אם ברמה המחשבתית אני מסופק בכך)…  
מה נחשב לידיעה ברורה, ומה מוטל בספק במידה כזו שיש להתחשב בו? האם הידע המדעי שלנו נמצא כולו במעגל האור, או שחלקים ממנו – שוליים או נרחבים – גולשים למעשה לתחום החושך ומבוססים על השערות ואמונות ולא על ידיעה? האם ניתן לסמוך על החושים, הזיכרון וההיגיון שלנו במידה מספקת כדי לבסס עליהם ידיעה, או שמא אמינותם מוטלת בספק שכזה שרק אמונה יכולה לאחות אותו?" בהחלט חומר למחשבה.

ידוע שאחרי השואה לא מעט אנשים חוו משבר אמונה עמוק. והשאלה שהדהדה ומהדהדת עד היום היא היכן היה ה' בשואה? בעוד שלדעתי נכון יותר לשאול- היכן היה האדם בשואה? וכנראה שזו אחת הסיבות לדברי חז"ל- "במקום שבו אין אנשים השתדל להיות איש". בפרשה השבוע אנו חווים אחווה, מעורבות ואחריות אישית, בחינת האמון באהבת האדם, וההשתדלות לעשות את המיטב בשילוב עם אמונה וביטחון- זו המתנה שיוסף מעניק לנו, ההקשבה והאמונה לקול הפנימי שבנו ששואף לעולם שכולו טוב.

בשעה שהעולם כולו נאבק במגיפת הקורונה כבר תקופה ממושכת, לאמונה ולביטחון בפרט יש תפקיד משמעותי בריפוי, במימוש החלומות והרצונות, בפיתוח הרגש לזולת מתוך אמונה בחיים, באנושיות, ובעתיד. וזה המסר של יוסף, כך ניתן יהיה להגיע לכל העולם, ולתת לכולם אמונה ותקווה בטוב שקיים.

חג שמח ומאיר בבשורות טובות,

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

מהי אותה אש זרה שבניו של אהרון הקריבו לפני ה׳? מה היה החטא החמור שהם עשו במהלך חנוכת המשכן?

חכמנו העלו שאלה זאת כבר אלפי שנים ונתנו הסברים רבים. למשל, הרב שמשון רפאל הירש הסביר שהם הלכו אחרי הרגש ולא אחרי השכל. הקריבו אש בבית המקדש מבלי שצוו על כך.

בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכּורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
שתי מערכות נפרדות פועלות במוחנו. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות.
החיים הדתיים, דווקא משום שהם מעוררים כמיהה ולהט, זקוקים במיוחד לגבולות ולכללים ולטקסים, לתדריך עבודה פרטני.
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."

כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לעיתים שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, הורים מוצאים את עצמם מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. המטרה של גבולות בחיי הנפש – היא לתת לנו ולילדינו תחושת בטחון, ולהבהיר מה שייך ולמי.
העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו לעניות דעתי כהורים הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם.
חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, ומהר מאוד כולנו לומדים שהעולם מורכב מחוקים ונורמות. ההפנמה של כללים אלו מגיל צעיר – מסייעת לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני. הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לקחת אחריות על מעשיהם ולפתח תחושת עצמאות ואחריות לחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות.
אסיים עם סיוון רהב מאיר –
"אני לא מבינה באומנות, אבל היצירה הזו – שהוצגה לאחרונה בביאנלה לאומנות יהודית עכשווית ב"היכל שלמה" בירושלים – גרמה לי לעצור מולה לכמה רגעים. האמנית רות שרייבר גזרה יותר מעשרים אלף דפי נייר בצורה של כפות ידיים, ולמעלה, כתובה עליהם ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום".
בפרשתנו, שמיני, אהרון הכהן מברך את העם לראשונה בברכה הזו, שתישמע מאז אינסוף פעמים ברחבי העולם, לא רק ב"ברכת כהנים" במהלך התפילה, אלא גם, כמו ביצירת האומנות הזו – מדי ליל שבת, בסעודה, כשההורים שמים את ידיהם על ראש ילדיהם, ומברכים אותם בפסוקים העתיקים האלה.
גובהה של היצירה יותר ממטר. היא מראה, דף אחרי דף, ברכה אחרי ברכה, איך הילדים גדלים וצומחים לנו מתחת לידיים משבוע לשבוע, ואיך מדור לדור אנחנו מעבירים את המילים האלה ומתפללים לברכה, שמירה, אור, חן ושלום." אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מה קשור אלינו חטא עגל הזהב?

לכולנו יש עליות וירידות בחיים, וזה כולל גם רגעים של משברים. לעיתים נדמה לנו שהדרך נשמטת מתחת רגלנו, שכל מה שעבדנו עליו, כל מה שהאמנו בו, נשבר ומתמוסס. בפרשת כי תשא משה רבנו ועם ישראל עוברים משבר כזה. רגע אחד לאחר המעמד הרוחני הגדול בהר סיני, קבלת עשרת הדיברות, עם ישראל נופל עמוק אל התהום של חטא העגל. עם שלם שהגיע לאחדות עם האלוקות, מעמד רוחני כה גבוה, ואז נופל לתהום של עבודה זרה. איך זה קרה? כיצד אפשר ליפול ככה, והכי חשוב, איך אפשר לקום?
בטחונו של עם ישראל בהנהגה התערער, לתחושתם הסובייקטיבית מֹשֶׁה כבר היה צריך לשוב אליהם. הם מתקשים לתפקד ללא מנהיג, ולכן הם מגיבים במעשה מתוך הלחץ שבו הם מצויים. כגוף אחד פונה העם לאהרון ודורש ממנו בניית אלוקות מוחשית שתהיה הולכת לפניהם, חלופה למשה שעדיין לא שב. עגל הזהב לא אמור לייצג אל, אלא אמור להנכיח את האל בקרבם ולתת להם ביטחון. כדברי רבי יהודה הלוי הטוען כי העם ביקש לעשות דמות מוחשית לאל ואין פה דרישה או כוונה לעבודה זרה, כדבריו- "מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו. "
לפי פרשנותו של רש"י לא רק העם היה מצוי בלחץ אלא גם המנהיג המחליף – אהרון. רש"י בוחר להצדיק את מעשיו של אהרון, ומוצא בהם ניסיונות לעיכוב בניית עגל הזהב במקביל לתחושת חרדה אישית וחוסר ביטחון שלו, של אהרון. אהרון נענה לדרישת העם מתוך חולשתו כמנהיג. הוא אינו רוצה לבנות עגל, אך מונע על ידי לחץ רצונו של העם.
את הדרישה לאיסוף תכשיטים מנמק רש"י, שאהרון מקווה בליבו שהם יחוסו על התכשיטים שלהם ויתקשו לוותר עליהם וכך יתעכב מעשה העגל ובינתיים יחזור משה, אבל העם הפתיע, והם לא המתינו ומיהרו לוותר עליהם ולאסוף את התכשיטים. הוא מפרש גם את בניית המזבח ואת דחיית החג למחר כניסיון לעיכוב העם, בינתיים הוא מקווה שמשה רבינו כבר יחזור.
לעניות דעתי, זהו ביטוי עצום לצורך הרוחני שהעם חש, זעק ודרש לחוות דרך הגשמי. מבחינתם- חייב מתווך גשמי.
קיימת בפרשה האנשה חזקה בין הקב"ה למשה כשהוא מעדכן אותו על חטאיו של העם. מזכיר לי שיח זוגי טיפוסי כשאחד מהילדים לא נוהג כשורה, לפתע הילד שייך לבן הזוג…יש ריחוק רגשי המאפשר הבעת כעס עוצמתית יותר. " שתדע לך הילד שלך אמר/עשה…" כאילו שהוא רק הילד של בן הזוג. ה' אומר, "(ז) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח ) סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. " (שמות, לב)
הכעס מרחיק ואין תחושת שייכות של עם ישראל לקב"ה. כהורים, אנו נוטים לתת לא מעט עצות לילדינו, אך לא פעם הם אומנם מקשיבים בעיון, ויש להם רצון טוב, אבל בסופו של דבר הם עושים את ההיפך הגמור. משום מה, במקרים רבים מתעורר באדם הצורך לעשות דווקא ההיפך ממה שמסבירים לו. יש לאדם את הצורך לגלות דרכים טובות ונכונות יותר מאלה שבחרו הוריו, ולפעול ע"פ הבנתו.
מעשה העגל לדעתי הינו אקט של איבוד ביטחון וסובלנות, ביטוי לצורך בהכוונה מוחשית שע"פ התבניות ועולם המושגים והערכים שהעם היה חשוף לו שנים רבות במצריים עגל הזהב נראה ראוי ותואם כשמשה מנהיגם הגדול שהוציאם מעבדות לחירות בושש לחזור. חירות זהו בעיקר מצב תודעתי לא רק מעשי, ולכן המסע במדבר לקח 40 שנה. המסקנה המשמעותית היא שבאותה הקלות שאדם יכול לקלקל ניתנת לאדם האפשרות לתקן צריך רק לזכור שתהליך ההטמעה לרוב ממושך ומצריך אמונה, עקביות וסבלנות.
בימינו "עגל הזהב" היא התמכרות להבלים, והענקת חשיבות עליונה לחיים החומריים ולא לחיי הרוח. אהוד בנאי בשירו הפך את המחולות סביב עגל הזהב לריקוד פולחן "באפלה", ל"מחול טירוף" אחר החיים החומריים. האנשים "נלחמים על כל פירור", עד כי הם שוכחים את עצמם. הם סובבים סביב העגל "במעגל סגור", בלי יכולת לצאת ממנו…
חטא העגל ממחיש כי השמיעה החד פעמית בהר סיני, לא היה בכוחה להפוך עם עובדי אלילים לעם עובדי ה' לבדו. רק הניסיונות ועבודת ה' לאורך זמן, דרך שמירת מצוות התורה, ואפשרות החזרה בתשובה. הם ששינו את העם והעלו אותו מהנפילה והשקיעה בתהומות חטא העגל, לרוממות עבודת הקב"ה במשכן, ככתוב " ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם." וכמובן ישנה גם ההבנה שעבודת ה' נעשית ישירות בין האדם לבוראו, ללא מתווכים.
שנשכיל, נצליח ונדע להאמין, להרגיש ולהבין את חיי הרוח באיזון נכון ומדויק עם החיים החומריים. ושנצליח לממש את יכולת ההתרוממות גם כשאנו נופלים לתהומות חשוכים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.