תגית: בחירה

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

האם ההטפות, המאמרים, האמירות החוזרות שלנו באמת עובדות? האם הם משפיעות על הבחירות ועל הדרך שבה אנחנו ואו אחרים חיים את חייהם? מישהו בכלל קורא את מה שאני שולחת, או מייחס לכך חשיבות? האם ילדיי מפנימים ומושפעים ברמת הבחירות שהם עושים מהאמירות שלי?
הרב יוסי גולדמן תיאר זאת פעם- "…הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו! ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות."

הרב גולדמן ממשיך- "בהפטרה השבוע, הנביא ישעיהו קורא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". ע"פ חכמנו, הסיבה לכך היא בחלקו של נח בגזירת המבול. מדוע הייתה זו אשמתו? הרי נאמר לנו שנח- האיש הצדיק בדורו?" כנראה, יש אומרים, שהמבול נקרא על שמו כיוון שלכאורה הוא לא טרח והתאמץ, לפחות ע"פ הפשט, להפך את גזירת המבול, ע"י השפעה וגרימת מהפך של סגנון החיים המושחת של בני דורו. הוא אכן בנה את התיבה, אך האם נוח פנה לאלו שמעולם לא ראו את התיבה שלו? האם הוא זעק לבני דורו כי יום הדין מתקרב ובא?" על פניו, נראה כי נוח הסתפק בבנייה הממושכת של התיבה (120 שנה).
מסביר הרב יוסי גולדמן- "חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם? …האם אנו תוצרים של סביבתנו?״

נח הוא זה שמתחיל בתיקון עולם, ב'התקנת' תוכנה משודרגת יותר. בעצם בניית התיבה, כל ההכנות המתוארות ולבסוף השהייה בה. ואכן, לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, אלא שמאחר ולאדם יש בחירה, בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית. כלומר, בכל רגע נתון אנו בוחרים ויכולים להשפיע.

משתמע שמאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם להשפיע טוב, גם במקומות שנדמה לנו שאנו איננו נשמעים. מוסר, מצפון, ההבחנה בין טוב ורע- כשאנו מבססים אותם על המערכת הערכית של התורה והמצוות שקיבלנו ברור לנו שיש לכל אחת ואחד מאתנו מחויבות כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמנו. לא ניתן להתחמק מהאחריות המוסרית שלנו לפעול למען הדבר הנכון והטוב – ולהצביע על מה ששגוי ואין לעשותו.

פרשת נוח מחזקת אותי להמשיך להעביר את המסרים בהם אני מאמינה, בין באמירה, בכתיבה או כל עשייה אחרת. אני מאמינה שהם נשמעים גם אם הם לעיתים נטמעים באיטיות…  אחרי הכל, התקשורת הזו היא שתוביל למעורבות קהילתית ערכית וחברתית, היא שיכולה להעניק תחושת ערך ומשמעות, תחושת שייכות לקהילה, לחברה ולמדינה ואחריות כלפיהן. כך גם נזכה להיות שותפים בעיצובה ובבנייתה של החברה. אמכי״ר.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

"(א) קוּמִי אוֹרִי…" (ישעיהו ס') כך מתחילה ההפטרה, שתי מילות ציווי של פעולה, לקום ולהיות אור! ישעיהו קורא לנו לקום, להתעורר ולהבין שאנחנו, כל אחד ואחת מאתנו הוא אור. לא לחכות לחילוץ, למישהו אחר שיושיע, שיעשה עבורי, אלא אני, עצמי, מקור האור, טמונים בי הכוחות הנדרשים, ואז ממילא האור יופץ סביב, כפי שמתאר ישעיהו בהפטרה- לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. לכולנו הזכות והיכולת להגיע לשלווה ולאושר פנימי. לכולנו יש בחירה חופשית והאחריות על חיינו ועל יצירת מציאותנו. הבחירה נותנת לנו את תחושת השליטה, את הביטחון והאמונה.
השבוע היו בחירות, קיבלנו הזדמנות להשפיע. ואכן, תוצאות הבחירות שהיו לפני 5 חודשים ב-9 לאפריל 2019 היו שונות מתוצאות הבחירות השבוע, (ב-17 לספטמבר 2019), ביטוי ממשי לכוח הבחירה שבידנו והיכולת להשפיע.
במקומות שיש לנו אפשרות לבחור ולהשפיע עלינו לזכור שזו ממש מתנה, וממש לא מובן מאליו. לעיתים, המחשבה כבר מבטלת את העשייה כי 'מי אני, ואיך בכלל בכוחי לייצר מציאות אחרת', לא פעם, הנטייה שלנו לחרוץ את הדין לפני שעשינו או ניסינו בפועל. יש לנו נטייה להקשיב לכל הקולות האלו אצלנו פנימה ולקולות מבחוץ שאומרים לנו 'אין טעם' 'חסר סיכוי', 'חבל על הזמן והכוחות'. בעוד עצם הבחירה נותנת לנו את ההזדמנות של לפחות לנסות ולייצר מציאות אחרת.
ברגעים אלו חלק ממשפחתנו היקרה נמצא בפולין, בטיול שורשים, ואנחנו זוכים לקבל תיעוד. הם היו באושוויץ והמשיכו לבית קברות בטרנוב שם הם ראו אלפים של מצבות בחלקן שבורות ומוזנחות… אחרי שעות של חיפוש הקבר של הסבא רבא, הקבר שלו נמצא ושל עוד שניים מהמשפחה, אין לתאר את ההתרגשות. התפילה המשותפת שלנו (דורות ההמשך), בסמוך לקברי המשפחה, שחיו בתקופה שבה ליהודים רבים נלקחה הבחירה, היא תזכורת- שלהם לא הייתה הזכות לבחור ממשלה יהודית ועוד במדינת ישראל.
מעניין לראות שב-1949 שיעור ההצבעה היה 86.9, לגמרי 'קומי אורי', ובבחירות האחרונות, השבוע, שיעור ההצבעה עמד רק על 69.4 – מה השתנה? מה גורם לנו לוותר על זכות הבחירה? ולמה אנשים לא הולכים להצביע?
אלו חלק מהשאלות שחוקרים במדעי המדינה מנסים לפצח. אחת הסיבות זו מידת המודעות, השכלה וכמה אתה לומד בתהליך הסוציאליזציה שלך במהלך חייך שמדובר בדבר חשוב. אם הסבירו לך שזה חשוב בילדותך, אז סביר להניח שתלך להצביע כבוגר. אפילו נתנו לנו יום שבתון שבו המשק מושבת, כדי להמריץ אותנו לקום ולבחור. ויש כמובן שיקולים שקשורים בתודעה, כלומר במידת האמון שאנו רוכשים כלפי המערכת. לעיתים, שיעורי הצבעה נמוכים מבטאים חוסר אמון במערכת. ואם נקדיש לזה רגע, כשיש פחות מ-50 אחוז של מצביעים (נכון להיום, שכיח יותר בהצבעות לרשויות מקומיות) יש בעצם פגיעה בקווים של הדמוקרטיה האידיאלית, כי למעשה המיעוט קובע בשביל הרוב".
אני מאמינה שמלבד הנכסים שנשאיר אולי מאחורינו מה שיוותר זה איך התנהגנו לאחרים לאורך הדרך, כמה טוב הצלחנו להפיץ בעולם, ומה שווה המילה שלנו. 'אלול' זהו חודש שבמהלכו עורכים "חשבון נפש" ומסכמים את אירועי השנה החולפת כדי להשתפר לקראת בוא הימים הנוראים. אנו מקבלים הזדמנות לבחון את הבחירות שעשינו השנה, גם הפאסיביות שבהן…
ויקטור פראנקל, רופא נוירולוג ופסיכולוג יהודי שהיה אסיר במשך שלוש שנים באושוויץ, בספרו “האדם מחפש משמעות” מסביר שהנאצים לקחו מהאסירים הכול: את הרכוש, את הכבוד, הרעיבו והשפילו אותם. אבל דבר אחד לא יכלו לקחת מהם: וזה את חופש הבחירה. הם לא יכלו לשלוט בנפשו של האדם. כלומר, אומר פראנקל, גם במצבי קיצון האדם יכול לבחור. יכול לבחור לדמיין שהוא במקום אחר, יכול לבחור לאהוב, יכול לחפש משמעות וכו'.
במילים אחרות, זו תמיד הבחירה שלנו. “אכלו לי שתו לי”, להיעלב, לכעוס, לראות את החצי המלא…וכו' כל אלו בחירות שלנו.. נכון שאנחנו לא יכולים לבחור בכל רגע נתון את האירועים שבחיינו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור איך להתייחס ולהתמודד איתם. מי ייתן ונטיב לבחור, ונצליח לממש את 'קומי אורי'. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

במוצ"ש הקרוב נחגוג את חג שבועות ונבחר מחדש לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה מיציאת מצרים- לידתנו כעם – וממשיכים למנות את הימים עד לשבועות, היום החמישים. הספירה הזאת מציינת תקופת שינוי מהותי לאומי. התורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. ועדיין, בתוך 50 יום בלבד הגענו למצב המרומם שאפשר לנו לקבל את התורה כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. כך גם ספירת העומר מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה. התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. חג מתן תורתנו הוא בכדי להבהיר ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא מימושו בפועל, בעולם שלנו, בעולם העשייה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. רות היא נסיכה מואבית שנישאה ליהודי. כשבעלה נפטר, רות הצעירה יכולה לחזור אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי. למרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, בחמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות של נעמי להניא אותה מכך. רות הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. בצומת משמעותית זו של חייה- רות בוחרת ב-משפחה, ב-עם, ב-דרך חיים, ב-אמונה; בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, ואומץ. רות הופכת לסמל החסד. הבחירה שלה השפיעה לטווח הרחוק- בחירה שהובילה בסופו של דבר לשושלת המלכות היהודית ממנה יצא דוד המלך.
לכולנו יש צמתים בחיים שהם לא רק נקודות על ציר הזמן- איזה מקצוע נבחר? עם מי נבחר להתחתן? בחירת החברים והסביבה ועוד. אלו מקומות שבהם אנחנו עוצרים ועורכים חישוב מחדש בוויז של חיינו. הגדולה שלנו מתבטאת כשהפחד, האגו והדרמה הם לא אלו שמנהלים אותנו אלא הרצון לחיות חיים מלאי משמעות וערכיים. חיים בהם נוכל להעריך ולהעז מחדש בכדי שנצליח לממש את עצמנו במרחבים השונים של חיינו.
לעניות דעתי, רות מתזכרת אותנו שחיינו הינם אוסף של צמתים שבמהלכם אנו בוחרים. בחירות שבסופו של דבר ישפיעו, יבנו את אישיותנו ויעצבו את חיינו. בנוסף, רות ממחישה לנו שאת לימוד החסד והרוח בסופו של דבר יש לממש בעשייה שלנו.
השבוע נפטרה אשת הנשיא, נחמה ריבלין, ביום הולדתה, נכתב עליה ש- "בלי יחסי ציבור וללא מצלמות נגעה אשת הנשיא שהלכה לעולמה בכל מי שהיה זקוק למילה טובה: חיילים בודדים, נפגעות תקיפה מינית, משפחות שכולות ובעלי מוגבלויות", היא הייתה אישה צנועה, בגובה העיניים ואשת חסד. בעלה, הנשיא ראובן ריבלין ספד לה-
"אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, אבל הבנת שכאשת נשיא המדינה יש לך תפקיד, וקיבלת אותו על עצמך. ובכל זאת החלטת לעשות את המוטל עלייך לא כ'אשת נשיא המדינה', אלא מתוך החלטה לזרוע, להשקות ולגדל את מה שבאמת צריך טיפול כזה, מסור ויודע. ובחרת – לתמוך בילדי החינוך המיוחד. לעמוד תמיד לצדן של נשים, מבלי להיות פמיניסטית מופגנת. לטפח יוצרים ואמנים. ערבים ויהודים היו בעיניך קודם כל אנשים, ועם זאת לא הייתה ציונית ממך. ומתוך הבחירות שלך ועם המעשים שלך עלתה כפורחת גינת האוהבים והאוהבות שלך."

כן יהי רצון שנזכה להטיב לבחור, לממש ולחיות חיים משמעותיים, שנתפתח, נצמח, נרגיש ונראה את האחר ונזכה להיות כאיש אחד בלב אחד.

חג שבועות שמחJ

 מוקדש לעילוי נשמתה של נחמה ריבלין ז"ל יהי זכרה ברוך

השבוע אנו קוראים את הפטרת ויקהל בספר מלכים א' פרק ז'; זהו אחד מפרקי בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך; פרק נוסף שמלווה את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות. הפטרה זו מצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד… אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים, ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.
לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה:כ"ג-מ) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א ז:מ"ח-נ). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין… משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו.
המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים… כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחנית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו… תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום…
סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.
סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד."
במשך 40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר המשכן שהיה זמני ונייד מילא את תכליתו שהוא יצירת הקשר והחיבור של עם ישראל כפרטים וכעם עם השכינה, תוך דגש על העבודה הפרטית שבין אדם למקום. במילים אחרות, לימוד והטמעת חשיבות הפנימיות כשהמוקד הוא כלי המשכן, הכלים להטמעת השכינה בעם ישראל ובמחנה. התהליך במדבר הוא גילוי השכינה והאלוקות בכל אחד ואחת מאתנו. בעוד בניית המקדש בארץ ישראל הוא תיקון לחיצוניות, קידוש החומר. לעם ישראל כבר אין את העמוד ענן שיגן עליהם וינחה אותם, אין את המן שכלכל אותם, אלא בכניסתם לארץ ישראל הם עוברים מעולם רוחני לעולם מעשי וחומרי. ולכן, שלמה המלך בונה בניין רב מימדים ומרשים, בניין בית המקדש, המעוטר בקישוטים מופלאים וכלים גדולים ומרובים. על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה. תפקידו ותכליתו של המקדש בארץ ישראל הוא כמובן פנימה אבל גם החוצה לכלל האנושות. בניין בית המקדש מהווה את המסגרת הכי מושקעת שיש עם תשומת לב לכל הפרטים האפשריים, ושבו למעשה חבוי הפוטנציאל להעצמת ומימוש האור האינסופי שבנו; בית המקדש מאפשר לנו, לעם ישראל, למלא את ההיכל באור. כלומר, הבחירה מצויה בידנו, ברצונות שלנו, בסדר עדיפויות שלנו, ובערכים שלנו; הבחירה במה נמלא את אותו מרחב עצום ומפואר, ושלא נחטא חלילה למהות והפנימיות אותה הטמענו במשכן במדבר.

חני וינרוט ז"ל כתבה בהקשר לפרשה השבוע- " בואו נשמור על הבית שלנו יפה, גדול, נעים כך שיהיה ראוי להכיל את הרוח שלנו." מי ייתן ונצליח לבחור בטוב ובמטיב, ולהיות אור לנו, לסביבתנו ולגויים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת כי תצא- מי יוצא ולאן?

הפרשה פותחת "(א) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ…" (דברים כ')
מלחמות היו מנת חלקנו בכל הדורות, הרב דוד אגמון מטיב לתאר, " תורת הקבלה מגלה לנו שהמלחמות מול אויב גשמי הן תמיד רק ביטוי למלחמות האמיתיות המתנהלות בתוך כל אחד מאתנו ובתוכנו, כיחידים וכגוף אחד שנקרא האומה הישראלית. המלחמה האמיתית מחכה לכל אחד מאתנו בבית, בפנימיות הנפש שלנו. למעשה, עד שלא נלחם את המלחמה הזאת, ימשיכו האויבים החיצוניים להילחם בנו בכל דור ודור… היציאה למלחמה המדוברת בפרשה, היא באמת יציאה למלחמה היחידה שיש – מלחמת היצר… הפרשה באה דוקא בחודש אלול, כשכל אחד מאתנו עסוק בחשבון נפש על ההפסדים והניצחונות שלו בעבודה הרוחנית של השנה החולפת. הפרשה באה לתת לנו את הכח והחכמה לחזק את שורותינו בפתח השנה החדשה, להתגבר על יצרנו… שבקרבנו, ולנצח במלחמה כדי להגיע לראש השנה מוכנים יותר. "

לכל אחד ואחת מאתנו ישנם שני יצרים – מה שאנו קוראים היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע, זה שמפתה אותנו לוותר לעצמנו ולהיות ה"אני הקטן" ולא פעם בתחפושת של היצר הטוב שכביכול מקל ומטיב עימנו, בעוד היצר הטוב הוא זה שמצריך עבודה, השקעה ולא פעם מאמץ, מצמיח אותנו ומממש את היכולות והפוטנציאל שלנו, "האני הגדול", זה שמצליח לגבור על היצר הרע.

אז מי מנצח במלחמה הזו? והתשובה- קיום שתי המערכות הללו, יצר טוב ויצר רע, הן בעצם שמקנות לנו את הבחירה. אכן, בכל רגע נתון לכולנו יש את הבחירה והאחריות על חיינו ועל יצירת מציאותנו; הפסוק מציין תחילה "עַל-אֹיְבֶךָ…" רמיזה ליצר רע שבו אנו נלחמים מדי רגע ברגע כשהתורה מעניקה לנו תקווה- אנחנו "על" האויב, (ולא מול או נלחמים ב-אויב… וכו') יש לנו יתרון, האדם מטבעו הוא טוב, ( יש לנו מנגנונים מוחיים אוטומטיים שמניעים אותנו לעזור לאנשים שנמצאים בסכנה, להתגייס בעורף בשעת מלחמה, ולסייע בלי לחשוב כשאנו נחשפים למצוקה של אחרים… אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו🤓) לכן, מיד לאחר מכן, משה רבינו מפרט ואומר לכל אחד ואחת מאתנו- "לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ…" היכולת והאפשרות שלנו לגבור ולבחור בטוב לגמרי מצויים בנו.
בנוסף, הגמרא אומרת: "הבא ליטהר מסייעין בידו" כשאנו מכוונים ורציניים ברצוננו לבחור ולעשות את הדבר הנכון, אנו נקבל סיוע מלמעלה, כדי לעזור לנו להתגבר על היצר הרע ועל שפע הפיתויים שסביבנו. לכן, כשעומד בפנינו אתגר, היצר הרע נהיה "שבוי", כפוף ליצר הטוב ומשתנה לטובה.
ואכן, בפרשה שלנו בפרק כא' בספר דברים נאמר בפירוש–" (י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ."
ומה עוד יכול לסייע לנו? "משפט המפתח של מייסד חסידות חב"ד הוא: "מוח שליט על הלב". כלומר, כשאנו מתבוננים בנפשנו, אנו מוצאים מגוון של כוחות, נטיות, רגשות ורצונות שמנסים להכתיב את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו. אבל תאכלס מי בעל-הבית על כל ה'חגיגה' הזו? מי הכוח ששולט ומכוון את כל הכוחות האחרים? אומר הרב שניאור-זלמן – המוח!"
חודש אלול, ראש השנה וחגי תשרי בכלל הם זמן של התחדשות והתבוננות שלנו על השנה שחלפה והשנה הקרבה ובאה, מי ייתן ונצליח לפתח מסירות וגדלות נפש כדי שנקבע את הניצחון לכל השנה הבאה עלינו לטובה. אמכי"ר.

שבת מבורכת ❤

מה בין נעמי למרים פרץ🤔?
במוצאי שבת הקרובה נחגוג את חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה. כל חג יהודי חל ביום קבוע בחודש, חוץ מחג השבועות. מדוע?
כי שבועות חל תמיד ביום החמישים לתחילת חג הפסח. ע"פ לוח השנה היהודי הבסיסי, בית הדין היהודי היה קובע את ראש החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, השם "שבועות" רומז על עצמאותו מלוח השנה הסטנדרטי. במילים אחרות, החג מציין שבעה שבועות שחלפו, בלי קשר לתאריך.
חג השבועות מקורו בתהליך המתחיל בספירת הימים מיציאת מצרים – לידתנו כעם כשאנו ממשיכים למנות עד לשבועות, ספירת העומר, שזהו היום החמישים. בתקופה זו עם ישראל היטהר והזדכך לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה. תקופה שבה אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, תוכנה משודרגת טובה יותר. עם ישראל היה שקוע כל כך במצרים, שהתורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. כמו תינוק שרק נולד, מצב של חוסר אונים רוחני, ותוך 50 יום בלבד הגענו למדרגה כה גבוהה שאפשרה לנו לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. בתחילת המגילה כאשר נעמי שולחת את כלותיה לחזור לבית אמן, רות המואביה מסרבת ומתעקשת להצטרף אל נעמי בדרכה: " כי אל אשר תלכי אלך" ובעצם מקבלת גם את דרך החיים הלאום והאמונה של חמותה " עמך עמי ואלקיך אלקי". בצומת הדרכים הזו יש לרות את האפשרות להסתובב ולשוב לעמה, מואב, ממש כמו שעשתה ערפה, אבל רות בוחרת לדבוק בחמותה, נעמי, "ורות דבקה בה". מעתה ואילך הקשר בין החמה, נעמי, והכלה, רות, לא מבוסס רק על גורל משותף אלא גם על בחירה.
נעמי, חמותה, שיכלה את בעלה ושני בניה ואין לה בנים נוספים, למעשה חסרת כל ובדרכה חזרה לבית-לחם… בעוד רות כלתה שהפכה לאלמנה, היא נסיכה מואבית. כשבעלה נפטר, כאמור רות הצעירה יכולה לחזור בקלות אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי, ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, חמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות להניא אותה מכך. היא הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. ומי שמבחין באיכותה ובמסירותה והקרבתה הוא בועז, בעל קרקעות עשיר ושופט חשוב, אשר בשדותיו רות ליקטה חיטים לעצמה ולנעמי, ובסופו של דבר בועז נישא לה. מהקשר שנוצר ביניהם נולד ראש לשושלת המלכות היהודית, שבסופו של דבר יצא ממנה דוד המלך.
סיפורה של רות, הוא סיפור של בחירה במשפחה, בעם, בדרך חיים, באמונה, בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, אומץ, רות היא סמל החסד. בבית ספרנו, בית ספר תל"י, יש משפחות רבות שעלו לארץ ממקומות שונים ושחוות קשיי קליטה בהגעתם לארץ, שפה, מנטליות, לבוש, מזג אויר וכד. אותן משפחות עזבו את ביתם בחו"ל, עזבו חברים, סביבה מוכרת ועברו לסביבה חדשה לגמרי בארץ ישראל מה שמאפשר לנו להזדהות בקלות עם הבחירה שעשתה רות.
חג מתן תורתנו הוא בכדי להראות ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא השיתוף, החינוך והוצאתו לפועל, מימושו פה, בעולם העשייה, העולם בו אנו מצויים.
הרבנית ימימה מזרחי מתארת-
"השנה, ביום העצמאות, כולם רבו. יו"ר הכנסת רב עם ראש הממשלה. זמרת א' רבה עם זמרת ב'. ושרת התרבות רבה עם כולם. וכולם השתתקו בכזו ענווה כשאשה אחת, מרים פרץ, דיברה.
מרים פרץ הפסידה בקרב הראשון על הבן, הפסידה בקרב השני על בעלה, והפסידה בקרב השלישי. על הבן. ובעל-כורחה, מי ששכלה, לא עלינו איש ושני בנים, כמו נעמי, גיבורת מגילת רות: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ", לאשה כזו יש עוצמה סוחפת. יש לה כוח ספציפי אחד, ואיתו היא תנצח במלחמה הגדולה.
מה יש בה? יש בה כוח שנקרא אהבה. יש בה אהבה והיא תנצח. מי ששכל, לא עלינו, איש ושני בנים, כמו נעמי במגילת רות- "ותשאר האשה, נעמי, משני ילדיה ומאישה…"
מי שיש לה כזה צער לא מתעסקת בשטויות, לא מתעמתת על שטויות, לא מתנצחת על שטויות. יש לה מבט של נצח."
נחזק ונוסיף שרות, כלתה של נעמי, – לפי התרגום הארמי- רעות, ולפי המדרש-על שראתה את דברי חמותה.
הרב דניאל ברון הטיב לתאר את מעמד מתן תורה- "באותו יום עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. באותו אופן, התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. היא מאחדת כל פרט, מחברת יחד כל רכיב שונה. היא ה"כל" המוחלט. עד לימינו אלה, הכוח הזה נשאר. דרך תהליך חג השבועות והימים שמובילים אליו, אנחנו יכולים לרומם את עברנו, ולאחד את כל פרטי התנסויותינו הקודמות, לנקודה שבה אנחנו מרוממים את מה שהיינו והופכים למשהו נעלה יותר."
מי ייתן ונצליח לפתח רעות, חברות, אהבת חינם וסובלנות מתוך ראיית האחר ופיתוח הרגש לזולת. שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד מתוך ההבנה וההרגשה שכולנו נצרכים להשלמת הפאזל הלאומי שלנו. אמן כן יהי רצון.
חג שבועות שמח🍒🍇🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של מיכל בן רעי, משה בן חנה רבקה, ואביבה בת מזל, יהי זכרם ברוך.