תגית: בחירה

 

צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה, בשנת 586 לפנה״ס, החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים- מצור שהיה תחילתה של שרשרת אסונות שהסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון ובגלות בבל.

כך מתאר המקרא את הרגע הדרמטי שבו נסגר המעגל סביב העיר:

״ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחודש העשירי בעשור לחודש, בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור…״ (מלכים ב׳ כ״ה, א–ב)

ייחודו של י׳ בטבת הוא בכך שהוא אינו מציין את רגע החורבן עצמו, אלא את תחילתו- את הרגע שבו ניתן היה אולי עוד לעצור, לשנות כיוון, לבחור אחרת. זהו צום שמפנה את המבט לא רק לאסון, אלא גם לאחריות האנושית שקדמה לו.

בנוסף, סוף הנבואה- תחילתה של פרשנות

עם הקמת בית המקדש השני מסתיימת תקופת הנבואה. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את קץ הדיבור הישיר בין ה' לבין האדם. חז״ל מתארים מעבר עמוק: מעולם של נבואה לעולם של חכמה, פרשנות ופילוסופיה.

באותו ציר זמן מתרחש מאורע נוסף, טעון ומשמעותי: תרגום התורה ליוונית- תרגום השבעים. לא היה זה רק תרגום לשוני, אלא העברת התורה אל תוך עולם מושגים זר, אל כלי חשיבה יווניים, דבר שיצר עיוותים, פערים ושיבושים בהבנת העומק הרוחני של התורה. חז״ל מתארים את האירוע במילים חריפות:

״אותו היום שתרגמו את התורה ליוונית – היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, ולא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה." (מסכת סופרים א, ז)

ובמדרש נוסף נאמר:

"בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים." (שולחן ערוך אורח חיים תקפ ב)

החושך אינו רק היעדר אור, אלא טשטוש של משמעות, של עומק, של קשר חי בין שמים וארץ.

מה עוד?

י׳ בטבת- יום הזיכרון

מאז שנת 1950, קיבל י׳ בטבת משמעות נוספת במדינת ישראל: יום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה שיום מותם לא נודע. הרבנות הראשית קבעה את היום כיום אבל וזיכרון למיליוני יהודים – אנשים, נשים וטף – שנרצחו, ללא קבר, ללא תאריך, ללא מצבה. בהחלטתה כתבה הרבנות:

״לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם – יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם… ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל״.

כך הופך י׳ בטבת ליום שמחבר בין חורבן ירושלים לחורבן אירופה, בין מצור פיזי למצור רוחני, בין שתיקה נבואית לשתיקה של מי שאין מי שיזכיר את שמו.

המאמר "לא סובל דיחוי" באתר "פנים אל פנים” הטיב להסביר:

״יש לאדם נטייה טבעית לדחות למחר את מה שדורש ממנו עצירה והתבוננות. בתוך המרוץ היומיומי, כשנדמה שאין פנאי לעצור את השגרה, דווקא הדברים החשובים באמת נדחקים הצידה. אולי משום כך זוכה צום עשרה בטבת למעמד ייחודי כל כך- כזה שאינו סובל דיחוי, אפילו לא באופן תיאורטי. מבין כל ימי הצום, זהו היום שבו עדיין לא חרב דבר בפועל: החומות עומדות על תילן, המקדש טרם הועלה באש, והחיים בעיר עוד נמשכים. ואף על פי כן, זהו יום שנחרת כנקודת שבר. לא רגע החורבן, אלא דווקא תחילתו- היום שבו נסגר המעגל, והמצור החל. התורה מדגישה: "בעצם היום הזה”- אין דחייה, אין דחיקת הקץ. כי כאשר האסון כבר מתרחש לנגד עינינו, הכול מובן מאליו, אלא שאז כבר מאוחר מדי. עשרה בטבת מלמד לזהות את הסדק הראשון, את ההתדרדרות בשלביה הראשונים, ולבחור לעצור, לטפל, לשנות כיוון. אולי משום כך בניין ירושלים העתידית אינו מתחיל באבנים ובחומות, אלא בלב האדם- היום, ולא מחר.״

לסיום,

צום י׳ בטבת מזמין אותנו לעצור דווקא בתחילת הדרך: לזהות תהליכים כשהם עוד ניתנים לשינוי, לשים לב למצורים שנבנים לאט- בלב, בחברה, באומה. זהו צום של מודעות, של אחריות, ושל בחירה.

צום קל ומועיל ויהי רצון שיהפכו ימי הצום לימי אור אמן כן יהי רצון.

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

בשנתיים האחרונות, כולנו חיים בתוך מציאות לאומית רוויית מאבק, עייפות, תקווה ושאלות גדולות של כיוון ומשמעות. יש ימים שבהם נדמה שהלב נמשך לשני כיוונים: בין הרצון לשרוד את ההווה ולשמור על השגרה המעטה שיש, לבין הכמיהה לאחוז בעתיד- לבנות, להמשיך, לא לוותר גם כשכואב. בתוך הנקודה הרגישה הזו נכנסת פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית, שמזמינה אותנו להתבוננות לא רק בעבר הרחוק של האבות, אלא במאבק הפנימי והאנושי שמתרחש בכל אדם ובכל בית- גם בימינו.

הפרשה פותחת בבית אחד, ביתם של יצחק ורבקה, שבו מתפתחים מבפנים שני כוחות: יעקב ועשו. שני ילדים, שני אחים, שתי דרכים- ושתי נקודות מבט אותנטיות על איך חיים בעולם. עשו, "איש יודע ציד", אדם שמכיר את העולם המוחשי, עובד קשה, מתעייף באמת, רעב… יעקב, "איש תם יושב אוהלים", אדם של מחשבה, רוח… ואולי גם מי שעדיין לא יודע את קשיי העמל היומיומי.
כאשר עשו שב מן השדה "עייף", הוא מבקש לאכול. זהו צורך אנושי בסיסי, ולאו דווקא ביטוי לזלזול בערכים. לפעמים אדם מותש פשוט צריך רגע של נשימה- וחשוב לציין כי האמירה מתייחסת לפשט בפרשה. כאן נכנס יעקב, שמנצל את הרגע ומציע לעשו להחליף את הצורך המיידי שלו לאוכל בבכורה. נכון, זו עסקה לכל דבר- אך היא עסקה שנולדה מתוך פערי כוח ברגע של חולשה. התורה עצמה מדגישה: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", אך לא מתוך רשעות אלא מתוך עייפות, הצפה, ואולי חוסר בשלות לראות רחוק.

ובהמשך, הסצנה המורכבת בבית: יעקב, בעידודה של רבקה, מתחפש לעשו וגונב את הברכה. זהו מעשה שקשה לעטוף בניצוצות קדושה בלבד. זה שקר, וגם התורה אינה מסתירה את המתח, הכאב והכעס שמתעוררים בעקבותיו. עשו חש פגוע, ובצדק. הוא מרגיש שהבכורה נלקחה ממנו בשעת חולשה, יחד עם הברכה שנגזלה ממנו מאחורי גבו. והכאב הזה אמיתי, אנושי, מובן.
דווקא משום כך הפרשה אינה סיפור של "טובים" מול "רעים". היא מציגה שני אחים שכל אחד מהם פועל מתוך מי שהוא- ומתוך חוסר מושלמות. ההורים, יצחק ורבקה, גם הם אנשים מורכבים, אוהבים, אך גם כאלה שנוטים, טועים, ומשפיעים על ילדיהם בדרכים שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. פרשת תולדות אינה ספר הדרכה לחיים אידיאליים, אלא סיפור כן של משפחה במלוא אנושיותה- עם אהבות, עיוורונות, מאוויים, ופערים.

ובתוך המורכבות הזאת צומח הרעיון המרכזי: בחירה, כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ה', א' :
“רשות כל אדם נתונה לו… אם רצה להטות עצמו לדרך טובה- בידו, ואם לדרך רעה- בידו.”
הבחירה אינה בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין דרכים, נטיות, תגובות- בתוך אזורי האפור של החיים. כל אחד מהאחים בוחר על פי אופיו: עשו- מהמיידי, מהגוף, מההווה; יעקב- מהרוח, מהמחשבה, מהעתיד. אף אחד מהם אינו שלם, אך כל אחד מהם מזכיר לנו אמת עמוקה: הדרך שבה אנו מממשים את אופיינו היא זו שמעצבת אותנו. לא מי אנחנו בטבע, אלא איך ומה אנחנו עושים עם מה שניתן לנו.
מנקודה זו נפרש סיפור הבארות של יצחק שסותמים אותן שוב ושוב; סיפור שמלמד שלא כל קונפליקט נועד להכרעה. יצחק חופר, חוזר וחופר- עד שמגיע ל"רחובות", למרחב שבו אפשר לנשום. זהו מסר מרגש על ההתמדה והנחישות הנדרשות כדי לפנות מקום לצמיחה בפרט כשהדרך מתישה.

ומה לכל זה ולנו- כאן, עכשיו?
אולי יותר מתמיד, אנחנו עומדים במציאות שבה המאבק בין "הרגע" לבין "העתיד" חי בתוכנו. יש ימים שבהם העייפות מדברת בקול, והדאגה גואה. ויש ימים שבהם משהו בתוכנו מזכיר שיש דרך ארוכה קדימה, ושעלינו לשמור על "בכורתנו"- לא כזכות, אלא כערך: החוסן, האחדות, התקווה, והיכולת לבחור בטוב גם כשנדמה שכוחותינו דלים.
פרשת תולדות קוראת לנו להתבונן בשני הכוחות שבתוכנו, שני כוחות חיוניים בנפש האנושית: עשו הוא כוח החיים, הגוף, הפעולה והצורך המיידי; ויעקב הוא כוח המשמעות, הכיוון, והשורש הפנימי. עשו מתעייף אחרי יום של מאמץ, ויעקב נושא כאב של חיפוש עתיד- ושניהם נצרכים. פרשת תולדות מלמדת שהבחירה האמיתית אינה להעדיף אח אחד, אלא לאזן ביניהם: לכבד את הצרכים האנושיים של הרגע, ויחד עם זאת לא לוותר על הבכורה הפנימית- על הכיוון, הערך והדרך שאנו מבקשים לבנות. ובמקביל, להמשיך לחפור בארות של משמעות, גם אם הן נסתמות שוב ושוב, ולהאמין שנגיע לרגע של "רחובות"- נגיע למקום שבו הלב מתרחב, ושבו העתיד נפתח.
ובעיקר, לשאול:
מי נרצה להיות ברגעים המעצבים את עתידנו כפרטים וכעם?
האם נבחר מהמקום הצר והמותש, או מהמקום שמאמין- גם עכשיו- שעתיד טוב יותר אפשרי?

שבת שלום ומבורכת 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

השבוע קוראים את פרשת כי־תבוא, השביעית בספר דברים, המכונה "פרשת התוכחה הגדולה". בפרשה זו מציבה התורה בפני עם ישראל את אחת התמונות הדרמטיות ביותר: מעמד הברכה והקללה. העם ניצב בפתח הכניסה לארץ, והתורה מציבה בפניו מראה חדה- אם ילך בדרכי ה', יזכה לברכה; אם יסטה מערכיו- הקללה תבוא בעקבותיו.
חז"ל קשרו את קריאת הפרשה למעבר בין שנה לשנה:
"עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות… קודם ראש השנה… כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב).
המטרה איננה ענישה, אלא טהרה וזיכוך- סיום שנה עם כל כובד משאה וקללותיה, ופתיחת דלת לשנה חדשה וברכותיה.

ובכל זאת, הקריאה בפרשה אינה קלה. רשימת הקללות קשה ומכאיבה: חולי, חורבן, פחד, גלות ואובדן. אך דווקא מתוך התוכחה הזו צמח הביטוי הנצחי: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"- קריאה פנימית להפוך את הכאב למנוף, ואת החושך לנקודת מוצא להתחדשות.
השנתיים האחרונות הפכו את מילות הפרשה למוחשיות מתמיד: מלחמות ופיגועים, חטופים ומשפחות שכולות, חוסר ודאות מדיני, כלכלי וחברתי. כל אחד ואחת מאתנו נושא עמו חוויות של שבר, חרדה ואובדן. נדמה שהקללות אינן טקסט עתיק אלא מציאות יומיומית של חוסר ביטחון, קרע פנימי ודאגה לעתיד ילדינו, חיילינו ושובם של כל החטופים.
ועדיין- הקריאה חדה וברורה: לא לתת לקללות להגדיר אותנו.

הפרשה פותחת דווקא במצוות של חיים ופריחה בארץ- הבאת ביכורים למקדש, סמל להשתרשות והודיה, ומצוות המעשרות המחייבות אחריות כלפי היתום, האלמנה והגר. שתי המצוות הללו מזכירות שהבסיס לחוסן הלאומי הוא שילוב של הכרת הטוב, ערבות הדדית ודאגה לחלש.
מכאן עולה חיבור ישיר למציאות העכשווית שלנו:
הכרת הטוב ואחדות לאומית- כמו טקס הביכורים, שמדגיש הכרת הטוב והחיבור לארץ, כך גם בתקופת מלחמה, יש חשיבות להכרה בחיבור העמוק שלנו לארץ ישראל ולערכי האחדות הלאומית. ניכר החוסן הלאומי, הקרבת הלוחמים והאזרחים והמחויבות ההדדית, המזכירים לנו את עקרונות ההודיה על קיומנו כאן.
ברכות וקללות תוצר של בחירה? הבחירות שלנו כחברה, השיח והמעשים הפנימיים, הם שקובעים את עוצמתנו מול האיומים מבחוץ.
התמודדות עם אתגרים– כמו אז, גם היום נדרשים חוסן נפשי וערכי, שמירה על מוסר וצדק כחלק מהניצחון.
שיקום העתיד– הברכה אינה מתבטאת רק בהישרדות אלא גם בשיקום ובבניית חברה מוסרית יותר, שמבוססת על ערכים של צדק, עזרה לזולת ואחריות הדדית.

במילים אחרות, המלחמה, כפי שמלמדת אותנו הפרשה, איננה רק פיזית אלא גם רוחנית. היא נבחנת לא רק בכוח הזרוע, אלא ביכולתנו לשמור על מוסר, על ערבות הדדית ועל אחריות משותפת. דווקא עכשיו נשמעת הקריאה ביתר תוקף: להיאחז בערכים- כי בהם טמון הניצחון האמיתי, היכולת להפוך חושך לאור, שבר לתקווה וקללה לברכה.

הקללות אינן גזירת גורל. הן משקפות תוצאות של בחירות אנושיות וחברתיות. התורה מציבה מראה: אם נלך אחרי אנוכיות, זלזול בחלש ושחיקה רוחנית- נביא חורבן על עצמנו. אך אם נבחר בחמלה, באחדות ובחיבור לערכים ולשורשים- הברכה בהישג יד. הברכות אינן תלויות בנס חיצוני, אלא בבחירה פנימית וחברתית. ודווקא מתוך החושך הזה מתרקמת קריאת הנפש: הגיע הזמן לסיים את השנה עם כל כובד משאה- ולהיפתח לאפשרות של התחלה אחרת, חדשה וטובה יותר.

תכלה שנה וקללותיה- כל מה שהכביד, פצע והכאיב- נזכור, ונניח מאחורינו.
תחל שנה וברכותיה- שנה של שיבה, של גאולה, של ביטחון, של בריאות ופריחה. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ. פרשת ראה פותחת בפסוק שמציב לעם ישראל בחירה ברורה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו), ברכה אם ישמרו את המצוות, וקללה אם לא. ברגע הכניסה לארץ, משה רבנו לא מדבר רק על חוקים ודינים, אלא מציב מול העם שאלה קיומית: איזו חברה אתם רוצים לבנות?
שורת הפתיחה של הפרשה איננה רק הוראה להביט בעיניים, "רְאֵה", אלא זו הזמנה לבחור נקודת מבט. חז״ל והמפרשים עמדו על הלשון הייחודית: "ראה" בלשון יחיד מול “לפניכם" בלשון רבים- לרמז שכל אדם מתבקש לחדד את ראייתו, והבחירה של כל אחד ואחת מקרינה על הכלל. הראייה בפרשה היא- אמנות פירוש המציאות: לא מה קורה, אלא איך אנחנו בוחרים לראות ולפעול.

וכך מחזק הרב גור גלון,
"אמונתנו בבחירה איננה רק אמונה סתמית. אנו מצווים לחיות את חיינו כבעלי בחירה, ולממש את בחירתנו. הרבה מאד אנשים מספרים לעצמם, שהם לא יכולים להשתנות או להתקדם, שלכאורה הדבר לא בידיהם. לא לחינם יסוד זה חוזר ומופיע פעמים רבות בספר דברים…"

פרשת ראה פורשת לפנינו מצבי יום־יום שבהם הראייה קובעת: כשפוגשים אדם במצוקה- האם זה “מטרד” או הזדמנות ל־“פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדֶךָ? כשנכנס שיח רעיל בקבוצת הווטסאפ- האם נסחפים אחר נביא שקר מודרני, או בוחרים בשקט שמכבד? בסופרמרקט, בעמידה בתור, בגינה עם הילד שמבקש עוד דקה- האם זו עוד משימה לסמן וי, או רגע של נוכחות, סבלנות וחסד? הברכה איננה רק משהו “שקורה לנו”; היא היכולת לזהות ערך במעשים הקטנים ולהטעין אותם במשמעות.
המצוות בפרשה נוגעות לכל תחומי החיים- מהשמדת עבודה זרה ועד חוקים סוציאליים של חמלה, צדקה ושחרור. לצד דיני כשרות וחוקי הקרבת קורבנות, מופיעים עקרונות שמגדירים מהי חברה בריאה: לא לסגור את הלב, לא לקפוץ את היד, לזכור שיש תמיד מי שנשאר מאחור.
המסר הוא חד: חברה אינה נמדדת רק בעוצמה הצבאית או הכלכלית שלה, אלא באחריות ההדדית וביכולת לשים לב לחלשים ביותר שבתוכה.

האם עמדנו במחויבויות?
כשאנחנו קוראים את הפרשה היום, אי אפשר שלא לשאול- האם עמדנו בברית הזאת?
כעם היושב בארץ, אנחנו אמנם לא מחילים את המצוות במובנן ההלכתי העתיק, אבל העקרונות שביסודן עדיין רלוונטיים:
מאבק בעבודה זרה- אולי היום זו לא אלילות במובנה הקדום, אלא "עבודות זרות" אחרות: מרדף אחרי כוח, כסף ותדמית במקום ערכים של אמת וחסד.
ריכוז עבודת ה' במקום אחד- תזכורת לכך שלחברה דרוש מוקד משותף, חזון מאחד, ערכים ומורשת משותפת, ולא פיצול אינסופי בין שבטים, מגזרים ודעות באופן מוחלט וללא כל חיבור.
הדאגה לחלש- כאן האתגר גדול. עדיין יש פערים עצומים, עוני, בודדים, משפחות שנאבקות לשרוד. התורה דורשת מאיתנו לא "לקפוץ את היד" אלא לפתוח אותה.

נראה שאנחנו עדיין בדרך. יש אומנם הישגים גדולים, יש רגעים מרגשים של נתינה והתנדבות מעוררי השראה, אך, יש גם הרבה עבודה שנותרה לפנינו כחברה.
הרלוונטיות להיום–
בשנתיים האחרונות עם ישראל עבר טלטלה קשה- מבית ומחוץ. פילוג פנימי חריף, מלחמה שגבתה מחיר דמים כבד, ולב כולנו מייחל לשובם של החטופים.
דווקא על הרקע הזה פרשת ראה מהדהדת בעוצמה:
* היא מזכירה לנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מחומות וברזל, אלא מהלב האנושי והיכולת לראות זה את זה.
* היא מלמדת שהברכה לא תלויה בנס, אלא בבחירה יומיומית: איך אנחנו מתייחסים לשכן, לאדם הזקוק לתמיכה, לזה שחושב אחרת.. וכו'.
* היא מזהירה אותנו לא להתפתות ל"נביאי שקר"- לאלו שמבטיחים פתרונות קסם או מטפחים שנאה, אלא לחפש מנהיגות שמחברת ומובילה לאחריות אמיתית.

אז מה עוד מוטל עלינו?
העבודה שלנו לא הסתיימה עם כניסתנו, עם ישראל, לארץ, וגם לא עם קום המדינה. העבודה האמיתית דורשת התמדה:
* לחזק את תחושת השותפות והאחדות בינינו.
* לזכור שהברית אינה רק עם אלוהים, אלא בעיקר בינינו- כפרטים וכחברה.
* להפוך את החמלה והדאגה לחלשים לסטנדרט חברתי, לא רק לגבורה בשעת מלחמה ומשבר אלא גם בשגרה.

ברובד הלאומי הפרשה מדגישה כי מיקוד העבודה הוא ב- שמיטה וצדקה, דאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כל אלה מאמנים את הראייה- מסירים מסך של הרגל וציניות, ומבקשים מאתנו לראות אדם לפני קטגוריה, שליחות לפני שגרה. שתי נפשות יכולות לעמוד מול אותה מציאות: אחת תראה עומס ובלבול; השנייה תראה קריאה לעשייה טובה. "ראה”- זו הבחירה לאמן את המבט כך שהיום, הרגע, יהפוך לשדה של ברכה.

סיום-
 כיצד אנו רואים את האתגרים, את הכאב, את הקרעים וגם את התקווה? עונה הפרשה: הבחירה בידינו. בין ברכה לקללה, בין אחדות לפירוד, בין אטימות לפתיחת הלב.
ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו מתפללים לסיום המלחמה, להשבת כל החטופים ולריפוי הלב הלאומי, יש משמעות מיוחדת למילים: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ- " לפתוח את היד, לפתוח את הלב, ולבחור יחד בברכה.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞

הפרשה השבוע נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, וביום שני הקרוב, כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם. בימיו האחרונים, משה רבנו עסוק בלהתוות דרך לעם ישראל ולהזהירו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"(דברים ל', ט"ו). רבים כתבו על החיבור שבין הפרשה לימי תשרי, וביטוי לכך מצוי בפסוק י"ט בספר דברים פרק ל׳:

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

איך אפשר לצוות מישהו שכבר חי- לחיות? המשנה אומרת "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי," אז היכן הבחירה פה? כלומר יש חיים שכביכול נכפו עלינו אבל בשביל לחיות אותם באמת, מסביר הפסוק, צריך לבחור בהם. אז מה המשמעות של "ובחרת בחיים"?  נראה כמו ציווי לבחור בחיים, וההסבר לכאורה- כדי שנחיה שאחרת למה התוספת: "למען תחיה"?

רבי מנדלי מקוצק אומר: שיהיו חיים בשביל הטוב, ולא להיפך: לא שתהיה עושה מעשים טובים כדי שתחיה אלא שתחיה כדי לעשות מעשים טובים! ההבנה שאנו חיים למען מטרה מסוימת, בשאיפה תמידית, ולא חיים ללא תוכן וללא ייעוד. אם כך, הציווי לחיות הוא לא כדי שנחיה, אלא טמון כאן רמז לכיוון עמוק יותר לחיים.

אומנם נכפה עלינו להיות מי שאנחנו- גנטיקה, מנת משכל, נטיות, תכונות וכו' אך התורה באה ואומרת לנו שעצם הבחירה המודעת שלנו בחיים ובמה שיש לנו מעצימה ומעניקה להם חיות שמבטאה את הרצונות שלנו. הבחירה היא שמרחיבה לנו את האפשרויות הקיימות. כשאנו בוחרים אנו כבר לא עומדים חסרי אונים ומצומצמים, אלא אנו לוקחים בעלות, ויוצקים לתוכה חיות שמניעה אותנו. יש הרבה אנשים "חיים" שהם "מתים"- כי הם מתנהלים על אוטומט, "מה שיוצא אני מרוצה" ונוטים לעיתים גם להימנע מלבחור. בנוסף, כמה פעמים בחיינו אנו חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות בחיים, אידאולוגיות שישדרגו את חיינו, קובעים חוקים והלכות שיתקנו את חיינו אך מתוך העיסוק בדברים אנו שוכחים את החיים מסביבנו.

המסר המרכזי הוא הציווי המוסרי שעל אדם לחיות על פי תפיסת עולמו שבו הוא הקברניט של חייו, אדון לגורלו, הוא שמכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו. נראה כי הפסוקים מחזקים שהתנאי לדרך הטובה הוא בעצם- לעשות את מה שאנו בוחרים ולעשות מכל הלב. זה ציווי נפלא וחשוב – לעשות את הטוב במסירות מתוך הנעה פנימית, כפי שכתוב "בפינו ובלבבנו".

שמעון פרס ז"ל נהג לומר כי "אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה."  לצירוף – "ובחרת בחיים" יש שתי משמעויות עיקריות:
1) התייחסות לקדושת החיים בעצם הבחירה שלנו בהם.
2) בחירה בחיים ראויים ומשמעותיים – החיים שאותם נרצה לחיות, החיים שלנו, המבוססים על ערכים, מוסר, אמונות, התבוננות, מחויבות ואחריות שיכוונו את חיינו הפרטים ויהוו מפתח להתעוררות ולצמיחה שעל פיהם תתנהל החברה, המדינה והעולם כולו.

לחלקנו נראה שהבחירה ב"חיים" היא בחירה טבעית, כמעט אינטואיטיבית. אבל הבחירה בחיים היא בחירה שעלינו לעשות, כלומר להכריע בה, ולתת לה ביטוי בעשייה. הבחירה מחנכת אותנו לקחת אחריות.  חווית החיים שניתנו לי ולא בחרתי בהם יוצרת התנהלות חיים הישרדותית. בעוד שבחירה בחיים שניתנו לי נחשבת ביהדות- "חיים". הבחירות שלנו כאמור הם ביטוי לרצונות שלנו בין במודע או לא במודע.

במסורת היהודית נחשבים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים כימים של חשבון נפש אישי וציבורי. מסביר הרב יאיר שטראוס- "הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם… לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת."

זה הזמן לבחון האם הבחירות שעשיתי משקפות את הרצונות האמיתיים שלי. מטרת ברור הרצונות היא להביא לקיומו של אדם טוב יותר, ועולם טוב יותר.

שנצליח לבחור ולהחיות את חיינו תוך ברור הרצונות שלנו. שנשכיל לכוון ולזכך את הרצונות שבנו כי ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ❤️

הפרשה השבוע פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא') משה רבנו פונה לעם בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת 'לראות' ולא לשמוע, מסביר המחנך אלכס גליקסברג, "הפסוק פותח במילה "ראה", ולא "שמע". משה המנהיג מגדיר במדויק את ראית המציאות ללא כחל וסרק, וללא שום פרשנות סובייקטיבית: אתה רואה שיש טוב ויש רע בעולם", והאחריות היא עלינו לבחור בדרך הברכה. הפרשה מבהירה לנו שמצוות התורה מעניקים לנו כלים מוסריים שמפתחים את החמלה על כל משמעויותיה, את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד להורים ולאחר, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. הבחנה חיונית לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל, המשפיעה על היכולות הצבאיות, הכלכליות, המדיניות ובטח החברתיות.  

מסביר ד"ר יחיאל הררי (בספרו ״לנצח כל רגע מחדש, שיחת נפש עם בעל התניא״), "ההיגיון הדתי הנפוץ אמור להיות ברור. לאדם יש יצר טוב ויצר רע, שני כוחות הפועלים על נפשו. הציפייה ממנו היא שיתחבר ליצר הטוב תוך התגברות על היצר הרע. כיצד הוא אמור לעשות זאת? על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. ככל שהוא יתאמץ יותר, הוא ישתפר ויתעלה… האם תהליכי העבודה העצמית אכן פועלים כפי המתואר? מתוך הגותו של רבי שניאור-זלמן אפשר להסיק, כי גם האדם שבוחר לשמור תורה ומצוות נאבק על משמעות ותוכן, על הבנת תפקידו בעולם והבנת המהלך של ההיסטוריה. מתוך זווית זו, עלינו לחפש, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק, כי הם חלק משמעותי במחשבה היהודית. תהליכים אלה אינם כרוכים בהתייצבות אוטומטית מתחת לאלומת האור…

כיצד מנתח בעל התניא את הדואליות שהוא מאתר בבני האדם? ומה לגבי תופעות רווחות המשקפות אי הלימה בין עמדות ערכיות שהאדם מכריז שהוא מאמץ ורוצה לאמץ לבין התנהגותו בפועל… ניכר כי האדם מגלה בתוכו תנודות קיצוניות בין רצון לתת לרצון לקבל, בין שחרור וחיפוש אחר הטוב והאמיתי לבין חרדות קיומיות משתקות… ההבדל בין שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, לבין שתי נפשות הוא משמעותי. היצרים מושכים את האדם לשני כיוונים, לצד הטוב או לצד ההפוך… אולם מלחמת נפשות היא מושג יותר עמוק ופנימי. שתי נפשות הן שני סוגי הכרה וזהות נבדלים, כאשר לכל אחת מהן יש "אישיות" שלמה הבוחנת את העולם וחווה את החיים בצורה שונה לגמרי. קיומן של שתי נפשות הנאבקות זו בזו מלמד שהמאבק איננו בין טוב ורע אלא זהו מאבק על מהותו וזהותו של האדם… הדרך להתגברות על העצבות, הכעס, התאוות והעצלות, כרוכה בעבודה, בהכנות, באימונים. אי אפשר לנצח מבלי להיות לוחם מאומן…

העבודה הפנימית לפי בעל התניא, לעולם אינה מסתיימת… תיאור מאבק הנפשות נושא עמו שתי בשורות עיקריות הרלוונטיות לחיי היומיום. הבשורה האחת העולה מהבנת המורכבות של הטבע האנושי, אמורה להסיר מהאדם מתחים מיותרים. האדם אינו צומח בצורה לינארית מבחינה רוחנית וערכית. יש בקרבו שתי נפשות הנאבקות ביניהן. כתוצאה מהמאבק, האדם חווה טלטלה פנימית. לעתים הוא מגביה רום, מתרומם ממצבו ושואף להעניק לסביבתו. כעבור זמן הוא עשוי להתרסק מבחינה פנימית וכתוצאה מכך גם לקפוץ את לבו וידו. הידיעה שכך בנויה הנפש, מובילה להכרה שהמטוטלת הפנימית היא חלק מטבע הבריאה. האדם איננו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו. הידיעה שרובנו איננו מושלמים וגם לא נוכל להיות, אמורה להקל על האדם. אמנם המעמסה על כתפיו גדולה והציפיות גבוהות, אך אפשר לקבל בהבנה את הנפילות. אפשר לדחוק את האדם לממש את הפוטנציאל האינסופי הטמון בו, אך לא להתאכזב מנפילותיו. בסופו של דבר, משימת החיים היא להיאבק ולנצח. כולנו יכולים להגביה רום, להיות טובים יותר, אוהבים יותר. אבל אם אנחנו מתעוררים ומגלים לפתע שאנחנו לא ממש כאלה, או שהורינו אינם כאלה, האכזבה אינה צריכה לנפץ בעבורנו את עולם האמונה…

מאבק הנפשות מעיד על הפוטנציאל האנושי, ומלמד את האדם שיש לו היכולת להיחלץ מהקשיים והמהמורות הנפשיים-פנימיים והחיצוניים שמולם הוא ניצב. האדם יכול להתעלות מעל נטיותיו הגשמיות לממד גבוה יותר…"

" זה לעומת זה עשה אלקים" כותב הרב אשלג (הקדמה לספר הזוהר י'), ברכה וקללה הן הידיעה כי יש טוב ויש רע, והתביעה מכל אחד ואחת מאתנו – כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו – היא להבין שבידנו הבחירה איך וכיצד נגיע ליעד? בדרך של "ברכה" וטוב או בדרך של "קללה" ויסורים. בשבועות האחרונים, כל ההתארגנויות החברתיות של תרומת המענקים, חלוקת מזון, סיוע לקשישים וכו' הם דוגמא לבחירה ב'ברכה', ללקיחת יוזמה ובחירה להטמיע טוב. זו הדרך ליצור פלטפורמה שמאפשרת לחיות יחד עם כל השוני והייחודיות של כל אחד ואחת; פלטפורמה שמביאה לצמיחה, הפרייה, ובעיקר הבנה שיש מקום לכולם אם רק נגלה יותר צניעות ורגש לזולת, "ראה", גם את "האחר", ונדע לעשות מקום.

בסוף היום, זו הבחירה שלנו. הברכה והקללה. איזו חברה נבחר להיות? איך נברך ונבורך?

שבת שלום❤️

השבוע התחלנו את החומש האחרון, ספר דברים, שהוא נאום משה שהחל בא' בשבט והסתיים בז' באדר, יום פטירתו של משה. נאום של 37 ימים. משה נואם לעם על האירועים והחוקים העיקריים מארבעת הספרים הקודמים בתורה. לכן, ספר דברים נקרא גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה". במשנתו של הרבי מליובאוויטש מוזכר שחז"ל מסבירים כי בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מה', ובספר דברים משה אומר זאת "במילים שלו". אפשר להבחין כי ארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר…") ולעומת זאת, בספר דברים שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי…" וכו').  
החזרה על הדברים משמעותית להבנתנו שעם ישראל היה מוכרח לעבור מהפך מהיותם עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית הינה השרדותית, למסע המפרך במדבר, ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה. מתברר שתיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו שמתארת צרכים אוניברסליים המשותפים לכל אחת ואחד והמניעים של כל אחד מהצרכים, מתממשת בעצם גם בעם שלם. לעם ישראל יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם. רק כשרמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם או העם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

ובכל זאת, מה ההבדל בין רשימת המסעות שמתוארת בפרשה הקודמת, "מסעי", לנאום משה בפרשת דברים שמדבר שוב על המסע במדבר?
בפרשת מסעי ניתנת לנו רשימה גיאוגרפית, תחנות במסע, ואילו בפרשת דברים משה מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים שהעם עבר. לכולנו יש צמתים משמעותיים בחיים, והשאלה האמיתית היא האם הצלחנו לקבל החלטה נכונה באותה צומת אליה נקלענו? ומהי בכלל החלטה נכונה? מה מניע אותנו בבחירה? החרדה, הפחד, קול התבונה וקולה של הנפש? האם אנו זקוקים להבהרה נוספת היכן אנו נמצאים בכדי להגיע אל המקום שהלב מכוון אליו?

הקושי בקבלת ההחלטה קשור למשמעות שלה ולהשפעה המהותית על חיינו. אי הוודאות לגבי השלכות ההחלטה שלנו מאתגרת אותנו בבחירה, בפרט כשאיננו יכולים להעריך מה יקרה בדיוק בעתיד בעקבות ההחלטה שלנו. מהו המסלול שישפר את איכות חיינו ויהפוך אותנו לאנשים מאושרים ושלמים יותר? סימני השאלה והבלבול פוגשים אותנו בצמתים כמו: בחירת מקצוע, בן זוג, המעבר מזוגיות להורות, משבר גיל, הרצון/צורך להגשים חלום שעם השנים מתרחק, עזיבת הילדים את הבית ועוד. במקומות הללו נחווה לעיתים קרובות מאבקים פנימיים על מה הדרך ה"נכונה" לי ביותר.

מסביר הרב מרדכי וולנברג, "בתחילת פרשתנו משה מזכיר לבני ישראל את דברי ה': "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם…" (דברים א', ו'). ההר המדובר הוא הר סיני, המקום בו התרחשה ההתגלות האלוקית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ולמרות זאת אמר לנו ה' "הייתם פה מספיק, תתקדמו הלאה"!
אנו צריכים תמיד להיות מוכנים לזוז קדימה, להמשיך לשלב הבא. לקחת מה שיש לנו ולהניע אותו קדימה. כיצד עלינו לנווט את עצמנו דרך הבלבול והמבוכה של חיי היום-יום? כיצד אנו יכולים להשתמש בניסיון חיינו?
בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה?
הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו.
זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד…"

נזכרתי בדברים ששמעתי פעם מד"ר יחיאל הררי, כדי לדייק את הבחירה שלנו ולמזער את החרדה והלחץ שיכולים להיות נלווים בתהליך עלינו למקד את החשיבה ואת תהליך הבחירה למה שרלוונטי באותו רגע נתון, ולא להתפזר לאינסוף הנתונים שבחיינו. עלינו להקשיב ללב ולתת למוח להוביל אותו. וחשוב שנזכור שזו הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות בנתונים הקיימים באותה נקודת זמן.

משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת למרות גדולתו ומסירות נפשו לעם ישראל. ובכל זאת, בכל הצמתים בחייו משה מייצר את תשתית ההנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל ע"י פועלו האישי כמנהיג, בדרך שבה הוא מספר את קורות העם, ובדרך שבה הוא מציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ.
אומר נשיא המדינה, ראובן ריבלין- "ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר של מעבר, של פרידה והתחדשות. לכל אורך הספר אנו נפרדים מדמותו האגדית, המיתית כמעט, של משה, של המנהיג. כאז כן עכשיו, מנהיגות אמתית, מנהיגים אמתיים, אינם נמדדים בריכוזיות יתר, אלא דווקא באמון אותו הם נותנים. עם ישראל סומך על מנהיגיו, אך ראוי שגם המנהיגים יסמכו על העם, וישכילו להבין שעל אף שקשה להם לעתים להאמין – הם לא יישארו לנצח, ומורשתם תישאר אך ורק אם יישארו אחריהם מנהיגים איכותיים."

משה מזכיר לכולנו את כל אותם צמתים משמעותיים שכולנו חווים ועוד נחווה, ושכל אחד ואחת מאתנו מנהיג בחייו את עצמו ואת הסובבים אותו. מי ייתן ונצליח להתפתח ולצמוח מהצמתים שבחיינו. אמכי"ר.

שבת שלום💓