תגית: אנושיות

הפרשה נקראת חיי שרה, ובכל זאת היא פותחת במות שרה אימנו ומסיימת במותו של אברהם. אז מדוע נקראת הפרשה חיי שרה? מסלול חייהם של שרה ואברהם הותווה על ידי ה' כאשר ציווה את אברהם "לך לך". הם נדרשו לעזוב את ביתם, את משפחתם וארצם, ולצאת אל יעד לא ידוע. ללכת ולהתגורר בארץ שבה הם היו גרים לאחר שעזבו את העוגנים והמבטחים בחייהם. אברהם ושרה צוו לחיות חיים של צדקה, משפט ואמונה שלמה בכך שהם אלו הצועדים את הצעד הראשון בבניית עם וארץ.

התורה לא מרחיבה בפשט כיצד הרגישו שרה ואברהם בצאתם לדרך "לך לך" לארץ לא נודעת, "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב). הם מקבלים הבטחה לעתיד של עולם ומלואו, אך אין פירוט להרגשתם כולל זו של יצחק כשהלכו בציווי "לך לך" להר המוריה. 'ה' בירך את אברהם בכל', אך, בציווי העקידה נראה היה כי לכאורה נלקח ממנו הכל. בעוד הציווי הראשון היה ללכת לעתיד מבטיח, הציווי השני בחן את המוכנות להקריב את כל מה שצבר ואף היווה את הגרעין למימוש אותו עתיד מובטח. מה פשר אותה אמונה בלתי מותנית שהניעה את אברהם אבינו? מה משמעותה?

במלאות שנתיים לפטירתו של ד"ר הרב זקס, דרשו חז"ל, "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, ע"א.) אנשים אשר השאירו לנו חותמות של נצח כאן, בעולמנו, חותמות המשאירות אותם בחיים, לכן, גם במותם הם נקראים חיים. הביטוי לחיים איננו נמדד על פי משך שנותיו של כל אחד ואחת מאתנו, כי אם על פי התוכן והמשמעות שאנו יוצקים בזמננו. לכן, נקראת הפרשה חיי שרה ולא מות שרה. לצערנו, הרב ד"ר יונתן זקס כבר איננו אתנו, אך מסריו ותורותיו הגדולות נלמדות ועוד ילמדו שנים רבות- כבר אמרנו, "צדיקים במיתתם קרויים חיים".

מסביר הרב זקס זצ"ל, "לאורך חייהם של אברהם ושרה, ה' הבטיח להם שוב ושוב שני דברים: ילדים וארץ… למרות כל זאת, כאשר שרה מתה אין לאברהם אפילו אמה על אמה של קרקע משלו, ויש לו רק ילד אחד הממשיך את בריתו עם אלוהים, יצחק, שעוד לא התחתן. שום הבטחה לא הוגשמה. עתה מובן לנו הפירוט יוצא הדופן בשני הסיפורים המרכזיים של פרשת חיי שרה, סיפור קניית השדה וסיפור חיפוש האישה ליצחק. שתי ההבטחות הגדולות מתחילות להתגשם, והתורה מאטה את העלילה כדי שלא נחמיץ את הלקח הכרוך באופן התגשמותן.
ה' מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול. ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים מספור, אבל לשם כך אברהם צריך לדאוג שבנו יתחתן, ושיתחתן עם אישה שתחיה איתו את חיי הברית — כך שיהיו לו, בלשון ימינו, נכדים יהודים. ה' מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו. בריאת העולם הייתה מעשה של צמצום: ה' פינה מקום לעולם. בבריאת האדם הוא הצטמצם כדי לפנות מקום לחופש הבחירה של האדם. בעצם הצמצום הזה הוא נתן לנו אחריות; ורק על ידי יישומה אנחנו מגיעים למלוא מעמדנו כבני אדם. אלוהים הציל את נח מהמבול, אך כדי שזה יקרה נדרש נח לבנות תיבה… אלוהים נותן לנו את הכוח לפעול, אבל את המעשה צריכים לעשות אנחנו. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את ייעודנו, איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו. את זאת מבינים מנהיגים. ועל כן היה אברהם למנהיג הראשון בעם ישראל. מנהיגים לוקחים אחריות… הם אינם סבילים כי אם פעילים — אפילו בזקנתם, כמו אברהם בפרשת השבוע… אבל הלקח החשוב ביותר הוא אולי שהבטחות גדולות — ארץ, ילדים לאין ספור — מתממשות באמצעות התחלות קטנות.
מנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל הם גם יודעים שהמסע מכאן עד ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין בו קפיצת דרך, וגם אילו הייתה מוטב לה שלא הייתה… אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו… הוא התחיל. כי הוא השאיר לדורות העתיד תשתית שיוכלו לבנות על גביה. שינוי גדול הוא תמיד פרי עבודתם של כמה דורות. איש מאתנו לא יזכה לראות בחייו את מלוא הפירות שלעמל דורנו. מנהיגים רואים את היעד, מתחילים במסע, ומטפחים להם ממשיכים. די בכך כדי להטעין את חייהם באלמוות."

במרכז הגותו הדתית של הרב זקס נמצא מושג האחריות. ההדגשה כי העבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת א-לוקים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. 'דתיות יהודית' היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש סיוע ותמיכה לחלשים שבינינו. הרב יונתן זקס, מציג את היהדות כדת מהפכנית. קיומו של העם היהודי, למרות הגלות והרדיפות, מבטא מחאה נגד עולם של שנאה, אלימות ומלחמה. אומר הרב זקס, היהודים, שכרתו ברית עולם עם א-לוקים אבל ארץ ועוצמה פיזית אין להם, יצרו לעצמם זהות מחלומם המשותף על חירות, צדק, כבוד וזכויות האדם… לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי". 

הפרשות האחרונות למעשה, מדגימות לנו כיצד אברהם ושרה ביטאו עוצמות אנושיות אלה כאשר עמדו בכל האתגרים שהוצבו במסע שלהם. למסע זה התלוו תחושות של ייעוד, משימתיות, שייכות, ומשמעות ככוח מניע בדרך החיים החדשה אותה הביאו לעולם והנחילו לדורות הבאים. חלק בלתי נפרד מדרך זו הוא האמונה האיתנה בפועלם ובצדקת דרכם. ההבנה שהם אלה שצריכים לפעול ללא המתנה שמלאכתם תעשה על ידי ה', מהווה חלק מירושה יקרת ערך אותה הם העניקו לנו.

שבת שלום❤️
לזכרו של ד"ר הרב יונתן זקס, הרב יעקב צבי. יהי זכרו ברוך.

פרשת נשא-  היכן נישא הקול השפוי?

לאחר שעסקנו בפרשת במדבר במפקד בני ישראל, סדר החנייה, דגלים, תולדות בני לוי, תפקיד בני קהת במשכן, ממשיכה הפרשה השבוע לתאר את תפקידם של שאר בני לוי, גרשון ומררי, אלא שאז עוברת התורה לעסוק בארבע מצוות שונות שלכאורה אינן קשורות- שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונות ובמרכזן מי שאשם בגזל הגר, סוטה ונזיר. נדמה כאילו אנו שבים לספר ויקרא, ובנוסף, לא ברור מה הקשר בין הדברים. בסיום הפרשה, התורה מביאה את ברכת הכוהנים ופרשת נשיאי השבטים המביאים קורבן זהה לה'. תחילה מתואר כי הנשיאים רצו להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, וביום אחר, מדוע? והתשובה- העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל. בדיוק כפי שאת עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה. אם כך, שוב עולה השאלה מה הקשר לנושא הטמאים, גזל הגר, סוטה ונזיר?

הרב צבי אלון בשיעורו המרתק על הפרשה הסביר כי מפרשים רבים מסבירים שהקמת חברה לאומית ראויה איננה מוחקת את האינדיוידואליות, ויותר מזה את ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. התורה אומנם החלה בתיאור המפקד, תיאור הציבור, הכלל, יחד עם זאת יש התייחסות פרטנית יותר באמצעות ספירה, דגלים, המיקום בחנייה וסדר המסע. התורה איננה מתעלמת מהיחיד, מהפרט. היא פונה לעסוק ביחידים, ויותר מזה מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים, לקצוות שבחברה. בכך היא מלמדת אותנו כי בחברה מתוקנת תתממש מעורבות הדדית, והתייחסות לכלל הפרטים שמרכיבים את הציבור. ולא נתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, ומחובתנו לבחון כל מקרה לגופו.

בימים טרופים אלו, אנו נבחנים כפרטים וגם ככלל תחת מתקפת טילים מתמשכת ובערים מעורבות בהם חיים יהודים וערבים לא ניתן להתעלם מתחושת הפחד מהתפרעויות והצתות (כמו בלוד, בירושלים ובעכו). נדמה היה כי בערים אלו יש ביטוי ראוי לדו־קיום, ליכולת לחיות בשלום למרות פערים של דת, תרבות, מנהגים, ואידיאולוגיה. נראה כי ערים אלו הפכו למטען הממתין לנפץ. בלוד, בבת ים ובעכו לצערנו נראה שהתנפצה השבוע אשליה, בהנחה שהייתה כזו, שתמו ימי הסכסוך היהודי־ערבי על הארץ הזאת. האומנם?

כיצד בכל זאת שומרים ומעצימים את הקול השפוי? הקול שיקדם אותנו לחיים רגועים שמכבדים אחד את רעהו. כיצד עוצרים את ההסלמה הזו של שנאה ואלימות? כיצד משקמים ובונים מחדש ולא מתחפרים במשקעים?

מחזק ומעודד לראות ולשמוע שעם כל מגוון הקולות, הזרמים והדעות של הציבור היהודי, כל אותם פערים לכאורה נמוגים כשאנו מצויים תחת מתקפה של זרים המאיימים על חיינו וחיי ילדנו. באופן הכי טבעי שיש אנו ניצבים חזקים ומאוחדים ללא קשר פוליטי לימין או שמאל, גם אחרי בחירות רביעיות כשעדיין נראה שהממשלה החדשה לוטה בערפל. דווקא בעיתות אלו נראה שאף אחד לא יפלג אותנו, ונצליח לגלות סולידריות חברתית, התגייסות והירתמות לסייע ולתמוך מעוררי השראה. בשיעור של משה שרון, באור פנימיות התורה, הוא הטיב להבהיר שאנו נוטים להאמין שהערבים, הגרמנים או כל עם אחר שפגע בנו הוא אויב שלנו, בעוד שההתייחסות שלנו צריכה להיות ממוקדת יותר כי לא כל הערבים הם אויבים שלנו, אלא רק אלו המתקיפים אותנו ומנסים לפגוע בנו, ולהרוג אותנו. מול אלו מחובתנו להגן ולהתגונן. כך אולי נצליח לעצור את ההסלמה ולהפנות את המשאבים, הרצונות והמעשים שלנו לנתיבים שפויים, שבהם נעצים את הקול שמחפש שלום, בנייה וצמיחה, קול שישתק את אותה קבוצה אלימה, קיצונית שרודה ומחרבת ובו בזמן יעשה מקום ויעודד את הפרטים בתוך הכלל לצאת מעומק הקטנות כפי שהטיב הרב קוק להתייחס למערכת הקשר שיש בין פרט לכלל ובין כלל לפרט בחברה, יחסי הגומלין שביניהם, כך כותב הרב קוק באורות הקודש-
"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה."

בראיון 'הבוקר הזה' של אריה גולן עם הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד, רבנים מוערכים שהשמיעו קולות מרגיעים, שניהם מזהירים מהתייחסות כללית שמכלילה ומבעירה את האווירה, והצורך להיות אנושיים. אין כל מטרה להגביר את הפער והמתיחות ויחד עם זאת, יש גבולות מאד ברורים לדו קיום והם מחייבים את שני הצדדים. עלינו להזהר מהקצוות הקיצוניות שמעוותים את הדת מבחינה מוסרית בכדי ללבות את השנאה והאלימות, ועם זאת, יש לזכור, מסביר הרב גלעד, שהיסטורית שני הרוצחים הגדולים במאה ה-20, סטאלין והיטלר, לא היו אידיאולגיים דתיים. לצערנו, יחד עם זאת עדיין פעמים רבות מנצלים את הדת בכדי להרבות אלימות וכוחנות, ולכן חשוב זיכוך הדברים כי אחרי הכל בסיס הדתות בא בכדי להביא לעולם, צדקה, שלום וחסד. הדת היהודית למשל, מדגישה את הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוקי, גם עשרת הדיברות הביאו את הבסיס למוסר המערבי בעולם כולו. ולכן, כמנהיגים שיש להם השפעה, הרב גלעד מתאר כיצד הם יזמו עצומה של רבנים ואימאמים (מנהיגי תפילה מוסלמים) שבעצם אומרים כולנו בניו של אברהם אבינו, מאמינים באל אחד, מאמינים שברא אותנו בצלם, וע"כ מאמינים שהוא אוסר עלינו אלימות ופגיעה בחפים מפשע ובמקומות קדושים. במטרה לחזק את רוב הציבור שהוא איננו קיצוני שאיננו מעוות את הדת ולתת אופציה חלופית ושפויה- שהדת תשמש כמנוף ליותר הבנה, ויותר כבוד הדדי לחיים משותפים.

בברכת הכוהנים שמופיעה בסוף פרשת השבוע, גם מופיע אותו מוטיב של כלל-פרט-כלל. ברכה מרגשת הפונה לכלל ובו בזמן פונה בלשון יחיד לכל אחד ואחת מאתנו, תוך שימת דגש על השלום. והיא מסתיימת בברכה כללית- "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. (כד)יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז)וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם."
אין ספק שאירועי האלימות מעוררים כעסים, תסכול ופחד, השאלה בצומת הזו היא לא האם עלינו להגן על עצמנו או האם יש להביא לדין את האחראים ואת המשתתפים באלימות ובהרס כי לכך ברור שאנו מחויבים כחברה מתוקנת הנצרכת לכל פרט ופרט. השאלה בצומת שאנו מצויים היא האם אנו ממשיכים להבעיר את ההתלהמות, ומתחפרים עמוק יותר בטירוף הזה או מחפשים יזומות שיקדמו בנייה וצמיחה לחיים משותפים רגועים ושפויים?

שבת שלום ובתקווה לימים רגועים בקרוב ממש💞🙏🏼