ואמונה יש לנו?
בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה, במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר לא נצא מופסדים מכך וזהו התוצר של האמונה שלנו.
פרשת בשלח- אל הלא נודע וקריעת ים סוף הפרטית שלנו!
- ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.
פרשת בא- תקציר והמסע שלנו!
פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה ה' במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה הקשה מכולן – מכת בכוֹרוֹת. הקב"ה מצווה את ישראל לשחוט שֶׂה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו את משקופֵי הבתים (כדי שניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרִים לבתי ישראל). את השֶׂה צולים וצריך לאוכלו, מה שנקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מִצוָוה לדורות. אליו מצטרפים צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ. בהמשך מסופר על יציאת מצרים. ובסוף הפרשה מוזכרות מצווֹת הקשורות לקורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר🤓
המסע שלנו-
בוא משמעותו שאנו לא לבד, אנו צועדים במסע הזה של החיים- יחד. כך פונה הקב"ה למשה בתחילת הפרשה, אין ציווי של לך או חזור אל פרעה, אלא – " (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: (שמות פרק י')
לרוב קל לנו להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח להרגיש אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שהקב"ה מעבירם בכדי להוציא אותם מעבדות לחרות. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, שבסופו בני ישראל מוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, והלא יאומן הופך לאמין בהחלט. וזו נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול. מה שמצריך מאתנו להיות סבלניים ומאמינים בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, בכדי לחוות את הטוב גם בקשיים שבאים עלינו לטובה🍯
האזינו
מאחר וראש השנה חובר יחד לשבת הקרבה אני מקדימה ומעלה את הפרשה.
פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, נמצא שני טורים ארוכים של מילים קצרות כי רוב פרשת "האזינו" היא שירה. זו שירה חשובה לכולנו, ומשה רבינו מזמין את העולם כולו להקשיב : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי"ל"ב, א.
ממש בקרוב יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה רבינו מכיר את העם, ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים.
ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שלבני ישראל תהא התמודדות לא פשוטה עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, תזכורות, הבטחות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך, צידה נפשית ורגשית ולא חומרית. הוא מזכיר לבני ישראל את כללי ההתנהגות, את התורה, קיום מצוות, והאמונה.
בפרשה זו כתוב כל מה שיקרה לעם ישראל בעתיד. השירה הזאת היא עדות על נצחיות הקשר בין הקב"ה לישראל, בין כל אחד ואחת מאתנו לבין בורא עולם. מכיוון שהפרשה בדר"כ נקראת בשבת שאחרי ראש השנה, אחרי שהמלכנו את הקב"ה מחדש עלינו ועל כל הבריאה, הפרשה באה לחזק אותנו במעמד הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה, ולהזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו שמצוי בנו פנימה. לרוב אנו רואים רק חלקי דברים וחסרונות רבים, ולכן אנו נוטים לאבד את האמונה. הפרשה נוטעת בנו כח של אמונה בתכלית הטוב, כח של שלמות פנימית ותקוה לעתיד.
כבר הזכרנו שהמצווה העיקרית בראש השנה היא לשמוע קול שופר שיעורר אותנו, שמשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבות.. ומאזינות. השיטה של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכות לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי וגם נצטרך לפעמים להתכופף ולהוריד את 'האגו' על מנת שנוכל להתחבר אחת לשנייה. מבנה השופר כאמור הינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, עלינו להתנקות ולהיות ופחות עם אגו, בכדי שנהיה במצב של שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבינו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחת ואחת מאיתנו יש משה רבינו שמבקש שנהייה קשובות לעצמנו שנוכל לחבור לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונות את מילותינו נכון, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי בצד השני, כנראה שמשהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, מה שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי. אז השנה אני מזמינה את כולנו לשתוק בזמן תקיעת השופר, רק להקשיב עם כל תשומת הלב,
ושנזכה לנקיות, התחדשות, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמן כן יהי רצון.
חג שמח ושבת שלום