
פרשת חיי שרה, החמישית בספר בראשית, נפתחת במילים שמעלות קושי פרדוקסלי:
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה… וַתָּמׇת שָׂרָה."
דווקא ברגע שבו מתוארת מותה, התורה מדגישה את חייה.
נדמה שדרכה של שרה אינה מסתיימת במותה, אלא ממשיכה לחיות דרך דרכו של אברהם, דרך אהלה של רבקה, ודרך העם שנושא את מורשתם. שרה איננה עוד, ואברהם נותר לבדו. אך במקום לשקוע באבל, הוא נוקט פעולה: הוא רוכש את מערת המכפלה- לא רק כקבר לאשתו, אלא כמעשה לאמונה בעתיד.
רכישת הקרקע הראשונה בארץ ישראל היא הצהרת חיים- ביטוי לאמונה שהסיפור אינו נגמר כאן. אברהם מלמד אותנו כי גם מתוך כאב- אפשר וצריך להמשיך. לא לשכוח את מה שהיה, אך גם לא לקפוא בתוכו.
הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב:
“כולנו, במובן מסוים, ניצולים. להיות יהודי פירושו לשאת את זיכרונות העבר בלי לאבד בגללם את האמונה והתקווה לשלום עולמי.”
זו תמצית דרכו של אברהם- לאדם הכואב, השונה, המורד במוסכמות אך גם היוצר. הרב זקס מוסיף וכותב כי:
“…אומץ כביר נדרש מניצולי השואה להתרומם מתוך הקורבנוּת, אך מה מתוק היה ניצחונם- ניצחון החופש, האחריות והאצילות של האדם. הלקח שלנו הוא זה: אינכם יכולים לשנות את העבר, אבל בידכם לשנות את העתיד. תמיד יש בחירה.”
ואכן, אחרי האובדן- באה הבחירה.
לאחר פטירת שרה, אברהם גם שולח את אליעזר למצוא שידוך ליצחק. זהו רגע של צמיחה מתוך השבר שמובילה ומייצרת המשכיות. אליעזר פוגש את רבקה- אישה צעירה, נדיבה ורגישה, שמעשיה הקטנים ליד הבאר מעידים על לב גדול וראייה אנושית נדירה. כאשר יצחק מביא אותה אל אוהל שרה אמו נאמר:
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ… וַיֶּאֱהָבֶהָ."
שרה איננה- אך רוח חייה ממשיכה. החסד, האמונה והפתיחות עוברים הלאה. כך נראית אהבה אמיתית לדורות: לא אחיזה במה שאבד, אלא המשך זרימה דרך מה שעוד יצמח.
חז"ל מלמדים שעבריין הוא מי שחי בעבר. לא מפני שהעבר חסר ערך, אלא מפני שהישארות בתוכו מובילה לתקיעות, ומונעת מהחיים להמשיך לזרום. הפרשה קוראת לנו להכיר בכאב האובדן, להתאבל, לכבד ולהוקיר את הזיכרון- ובו בזמן, גם לבחור בחיים.
על פי רוח הגותו של הרב קוק ב"אורות הקודש", הכאב על העבר הוא כוח חיים כאשר הוא מוליך לתקווה לעתיד… אך אם הוא סוגר את הנשמה- הוא מחליש את האור.
אברהם, אליעזר, רבקה ויצחק- כולם פועלים. כולם נעים קדימה. כל אחד בדרכו ממשיך את "חיי שרה"- לא רק במילים, אלא בעיקר במעשים.
וכך אנחנו גם היום-
לומדים מהעבר, מתאבלים כשצריך, אך לא מתמסרים לו. אנחנו נקראים להמשיך ליצור, להשפיע, לאהוב- כאן ועכשיו. כי אמונה אמיתית איננה רק להאמין באלוהים- אלא גם להאמין באפשרות שהחיים שלנו, על אף השברים, יכולים להבנות ולהתקדם.
מעניין לראות בפרשה כי רבקה פועלת בתנועה של חיים, ממש כמו אברהם אבינו:
היא לא מחכה שיבקשו ממנה- היא רצה, שואבת, משקה וחוזרת שוב ושוב אל הבאר. תנועה שמזכירה את אברהם, שרץ לקראת אורחיו מפתח האוהל.
אברהם ורבקה פותחים את ליבם ואת ביתם לאחר. שניהם מתאמצים, פועלים, נותנים מעצמם לאחר, גם כשהוא זר. נדיבותם אינה מחשבת רווח, אלא נובעת ממעיין פנימי של חסד וטוב לב, גם כשאותו אדם הוא זר, וגם כשנדרש מאמץ והשקעה.
זכיתי לפגוש את הנדיבות, ואת האור הזה אמש בחתונה מרגשת של חבר של בננו- לוחם יקר שנפצע ב־7 באוקטובר. לאחר שיקום ארוך, קשה וכואב, הוא בחר לבנות את חייו מחדש. כל חבריו מהפלוגה הגיעו לשמוח איתו, ילדים אמיצים ויקרים, נושאי לפיד של חיים.
מי שעוד הגיעו- היו בני משפחת דביר חיים רסלר הי"ד, שהיה עם החתן באותו יום ארור, הגן בגופו על חבריו ושילם בחייו.
בחתונה היה בכי ושמחה מהולים זה בזה. אם החתן המקסימה בדמעות של התרגשות חיבקה ואמרה למשפחת רסלר- " אנחנו יחד מחתנים הערב בן… " גם החתן היקר עטף אותם באהבה והערכה רבה. כמה עמוק הרגע, לאור הפרשה, שבו אנו מבינים כי דביר חיים הי"ד, שנרצח לפני כשנתיים, למעשה ממשיך לחיות- לא רק בזיכרון, אלא במעגל החיים החדש שקם בזכותו ויוצר המשכיות למורשת שלנו. כמאמר חז"ל: "צדיקים במותם- נקראים חיים."
עם כל כאב השכול, משפחת רסלר האצילה והאהובה בחרה להגיע ולהיות חלק מהשמחה- לראות את פירות מעשיו של בנם הגיבור, ולהמשיך את דרכו, דרך של חיים על אף הכאב. אחיו של דביר, שהתגייס לאחרונה לסיירת גולני, נושא בגאווה את הלפיד שהותיר אחריו אחיו. הם כולם במשפחה בחרו בחיים, בבנייה, בהמשכיות, כשבמקביל כאב האובדן תמיד ילווה אותם בליבם.
וזוהי בדיוק הקריאה של חיי שרה-
להמשיך גם כשהלב כואב. להקים מתוך השבר חיים חדשים, אהבה חדשה, אמונה מחודשת. כי החיים עצמם הם מעשה אמונה מתמשך.
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב', ט"ז)
אברהם ושרה לא סיימו את הסיפור- הם רק התחילו אותו עבור כולנו. שרה הייתה “באה בימים"– כל יום שלה היה יום של נוכחות, הגשמה ומשמעות. ורבקה מלמדת שגם כשאין ודאות- תמיד יש לנו בחירה. בין מותה של שרה להליכתה של רבקה אל יצחק, נפרש סוד הקיום האנושי והלאומי גם יחד:
לדעת לבחור בחיים, שוב ושוב.
ובהקשר זה, הרב איתמר אלדר משתף כי "'באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות…"
מי ייתן ונצליח להפוך כל יום, גם קשה, ליום של משמעות. לדעת מתי להיאחז ומתי לשחרר, מתי לשמור ומתי לפתוח את הלב. זוהי למעשה גם תנועת העם כולו- מן הגורל אל הבחירה, מן השכול אל התקווה, מן הכאב אל הבנייה.
שבת שלום ומבורכת 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
