השבוע "השבת הגדול", השבת שלפני פסח!


לשבת זו, יש הפטרה מיוחדת, בספר מלאכי פרק ג'. הפסוק המסיים את הפטרת השבת מסוף ספר מלאכי (מלאכי הוא אחרון הנביאים וזו הנבואה האחרונה בספרי הנביאים), מציין: "(כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ… לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃" ולכן השבת שבה קוראים את הפסוק שבו המילה ה'גדול' נקראת: שבת הגדול. יחד עם זאת, 'שבת הגדול' זכתה לריבוי פנים והסברים, מה שלא זכתה כל שבת אחרת שבשנה.
בהפטרה יש רמזים רבים לפסח הקרב ובא. הנביא מלאכי מבשר את בשורת הגאולה לעתיד לבוא. הבשורה על גאולת מצרים הייתה בשבת לפני הפסח, ולכן, אנו קוראים בשבת שלפני הפסח את בשורת גאולת העתיד. הנביא מלאכי הנחיל לדורות את הכמיהה לבואו של אליהו- "(כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃ (כד) וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם" (מלאכי פרק ג') אליהו הנביא כמחבר בין הדורות, ושיקרב את הלבבות בכדי למנוע מלחמת אחים. רלוונטי מאוד בפרט בימים אלו, ימי הבחירות… נראה שמלאכי מבשר על אליהו עם האש המטהרת, כנביא שיכול למנוע אסון עתידי ב"בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", שדווקא הקנאות שלו, היא שיכולה למנוע אש חמורה בהרבה.
ההפטרה בספר מלאכי למעשה מדברת על תיקון המציאות הקשה שמחייב בירור והסכמה על מערכת ערכים שעליהם תושתת התנהלות החברה במציאות המתוקנת. השאלות שמפנה הנביא אל העם, נועדו לעורר אותו לבירור זה. ההיחלצות מן המציאות הקשה בהווה – מחייבת התבוננות בעבר, הסקת מסקנות, ובניית עתיד המושתת על מסקנות אלה. במילים אחרות, רגע לפני פסח, בעיצומם של הניקיונות, הלחץ, והבלגן- חשוב הבירור וההבנה שחוויית היציאה ממצרים איננה רק אירוע מהעבר, אלא אירוע מכונן – שצריך להיות שותף בעיצוב העתיד. כך גם בהפטרה של הפרשה השבוע, פרשת מצורע. המסר עבורנו הוא שהצמיחה האישית שלנו איננה מצויה רק בשעותינו היפות, במפגשים המסחררים שבהם אנחנו בשיאנו. אנחנו יכולים להרוויח לא פעם דווקא מרגעי השפל. לגלות את עצמנו במקומות הנמוכים והשפלים אליהם אנחנו לעיתים מתדרדרים. באותה תקופה בשומרון שורר רעב ומצוקה קשה, והשפל המוסרי בעקבותיו, הרב ד"ר יונתן זקס כתב על "הא לחמא עניא" שבהגדת פסח-
"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעה דמצרים. כל דכפין ייתי וייכול"- זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. כל הרעב יבוא ויאכל… זהו לחם העבדים אך גם הלחם שאכלו בני ישראל כשיצאו את מצרים כבני-חורין. מה שהפך את לחם העוני ללחם החירות הוא הנכונות לחלוק אותו עם אחרים… התחלקות במזון היא המעשה הראשון שבאמצעותו הפכו עבדים לבני-חורין. האדם החושש מן המחר אינו מציע את לחמו לרעהו. אבל מי שמוכן לחלק את מזונו עם זר כבר הוכיח שהוא מסוגל לאחווה ולאמונה, שני הדברים שמהם נולדת התקווה. כשאנו מושיטים יד לאחר, עוזרים לנצרך וחוברים לגלמוד, אנחנו מביאים לעולם חירות, ועם החירות- את אלוהים."
פסח נותן לנו את ההזדמנות במהלך העבודה הקשה והמאתגרת של היציאה מהמיצרים שלנו, מאותם מקומות נמוכים, להרים לרגע את הראש, להתבונן בשיאו של תהליך הבירור שלנו כש-4 הבנים מצויים בתוכנו- החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול- כלומר, כבר שם מתחילה בשורת הגאולה מלשון גילוי. התורה מבהירה שגאולה תלויה תחילה בגאולה הפנימית, בבהירות נפשית, ביכולת של האדם לעמוד ולהגדיר את עצמו, להגיד מי ומה הוא.
ואסיים בדבריה של ד"ר מירב (טובול) כהנא, חוקרת לשון חז"ל והתפתחות ההלכה-
"חירות היא היכולת לעוף, לשוטט במרחב
לעלות, לרדת, להתרחק לצדדים
לנוע ללא פחד, להשתחרר מכל הכבלים
להתחבר לאני שלי, לנשמתי, לייעודי, לשליחותי
לא לפזול הצִדה. לגלות אלוקות."

חג שמח ושבת מבורכת💞

הפטרת פרשת כי תשא- נביאי בעל העגל-


הפטרת פרשת כי תשא היא במלכים א' פרק י"ח, פסוקים א'-ל"ט. ההפטרה מתרחשת בתקופת שלטון אחאב בממלכת ישראל. אחאב יחד עם אשתו איזבל הפיצו את עבודת האלילים ופולחן הבעל. וההפטרה פותחת בצווי של ה' לאליהו 'להראות' אל אחאב ובכך לסיים את הבצורת ועצירת הגשמים שבאו בעקבות גזירתו של אליהו כלפי אחאב ועם ישראל.
ואכן, כשאליהו הנביא ואחאב נפגשים, מציע לו אליהו לכנס את נביאי הבעל ואת כל עם ישראל כדי לברר אחת ולתמיד מיהו האלוקים האמיתי. אליהו מציע שכל צד יבנה מזבח ויקריב עליו קורבן. האלוקים שישלח אש מן השמים ויאכל את הקורבן – הוא ה-אלוהי אמת. וכך, נביאי הבעל בונים מזבח ושוחטים את קורבנם, ולמרות פולחנים אליליים שונים חוזרים ונשנים האש לא יורדת. לעומתם, אליהו בונה מזבח, חופר תעלה ושופך על המזבח כדי מים. הוא נושא תפילה לבורא עולם, וכשהאש יורדת מן השמים כל הנוכחים מכירים באלוקים האחד והיחיד ומכריזים: "(לט) … וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים׃" (מלכים א, יח')
אומר הרב יהודה שביב זצ"ל- "סיפור מאבקו של אליהו נגד אחאב ואיזבל בהר הכרמל מלמד שהמאבק נגד העבודה הזרה הוא בעצם מאבק על נפש העם, על ה'רוב הדומם', ותולדותיו ארוכים כתולדות העם, ממשה ועד אליהו."
ומוסיף הרב משה ליכטנשטיין ש-"עצם בחירת סיפור אליהו בהר הכרמל כהפטרת כי-תשא מובן מאליו ומתבקש בגלל המקבילות הברורות הקיימות בינו לבין חטא העגל. בשני המקרים, עוזב העם את אלוקיו ופונה אחר עבודה זרה, המנהיג הרוחני חוזר ומופיע על הבמה לאחר תקופת היעדרות ומצליח להשיב את העם לקב"ה לאחר עימות חריף ואלים עם העבודה הזרה ועובדיה, המסתיים בהכרת העם בקב"ה ובהריגת עובדי האלילים."
אליהו הנביא ומשה רבנו, מסביר הרב אייל ורד, מצליחים לכוון לנקודת ישראל הפנימית, להתפלל וללמד זכות על עם ישראל. מתואר בהפטרה כי- "(לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי־יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ׃" -נקודת ישראל הפנימית.
מעניין ש'המופע' שבחר אליהו הוא מזבח והעלאת קורבן. הקרבת הקורבנות במשמעותה הפנימית היא הקרבה מלשון קירבה (בימינו החלופה לקורבנות היא התפילה). היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן, עלינו לחדור ולעורר את אותה נקודה שבלב את אותו רצון טוב ומטיב שבנו שיוביל וייצר הרהורים ומחשבות טובות ובעקבותיהם יגיעו כבר גם המעשים.
מבעד החטא, עבודת השקר והאלילים, אליהו ומשה מצליחים לחדור ולגעת באותה נקודה אמיתית ששום דבר לא יכול למחוק או לטשטש. שבירת לוחות הברית, והכעס על ההחטאה מדרך הישר, ויחד עם זאת לימוד הזכות על עם ישראל בפני ה', מעורר את עם ישראל להשתחרר ולנטוש את עבודת האלילים. יש מפרשים האומרים כי העבודה הזרה למעשה היא הרדמה של העצמי מה שמוביל לחיפוש במקורות חיצוניים בכדי להתמלא. כמו בחטא העגל שבו חיפש העם חלופה לתיווך עם ה' במקור חיצוני וגשמי- עגל מזהב, במקום להתבונן פנימה בחלק אלוק שבו, ולמצוא את אותה נקודת אמת פנימית.
במילים אחרות, בכל אחד מאתנו ישנה נקודה פנימית טהורה וקדושה. נקודת אמת. זו אותה נקודה שבה אנו יודעים לזהות את ההבדל הדק בין אמת לשקר. זו הנקודה שבה אנו מחוברים למעיין החיים שנובע בתוכנו. המקום הפנימי הזה מעורר בנו חיות, שמחה ואמונה.
בספר "סוד הנקודה הטובה" מסביר רן ובר- " אחד הדברים שמונעים מאתנו להרגיש את האמת שלנו ולחיות אותה הוא הניתוק הרגשי. אנו חיים בדור כל כך מוצף בגירויים חיצוניים, מוצפים בכל כך הרבה כאב אישי וכאב קולקטיבי, שאנו מדחיקים ללא הכרה, ללא התבוננות. הניתוק מאפשר לנו תפקוד חיצוני מוצלח פחות או יותר…לכן, אף שהניתוק אולי עוזר לנו לתפקד, הוא מונע מאתנו להגיע עמוק יותר אל הנקודות האמתיות והטובות שלנו (המכוסות כאמור בשכבות של בלבול ושליליות)."
הנקודה הפנימית והטהורה שבתוכנו היא הנקודה שמתבטאת בברק בעיניים, בשמחת החיים הטבעית שקיימת בנו – יתכן מאוד שאנחנו כבר לא בקשר עם הנקודה הפנימית הטהורה שבתוכנו, אבל היא לגמרי שם וביכולתנו לחדור ולעורר אותה. יהי רצון שנצליח לעמוד בכל הניסיונות במסע החיים שלנו, ושנזכה לראות ולהתחבר אל הנקודה הפנימית שבנו דרך כל השבילים הן החשוכים והן המוארים של חיינו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.