תגית: אחים

לאחר גירוש אדם וחווה מגן עדן נולדים להם שני בנים, קין והבל, המקריבים מנחה לה'-
"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.  (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  (ה) וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  (ו) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. (ז) הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ." (בראשית ד')

בהשראת השיעור של המנחה והמרצה, רוחל'ה סימינובסקי, משתפת אתכם שבפרק ד' יש תיאור שהיוזם להבאת מנחה לה' הוא קין, עובד אדמה שמחליט להקריב לה' באופן טבעי מפרי האדמה. בפסוק שאחרי מתואר כיצד הבל (שיש להניח התרשם מיוזמתו של קין) החליט גם הוא להביא מנחה לה', ובפסוק הזה שמתייחס להבל בלבד מודגש לנו שהוא בחר להקריב מבכורות צאנו ומחלבהן. באותו פסוק שבו מביא הבל את מנחתו מתואר גם את קבלתו של הבל ומנחתו ע"י ה'. ורק בפסוק שאחרי מצוין כי את מנחתו של קין ה' לא קיבל ואת תגובת הכעס של קין. שימו לב, אין פה השוואה, יש פה התייחסות אישית לכל אחד מהאחים במערכת הקשר שהם יצרו עם ה'. למעשה, קין הוא שיוצר את מושג ההשוואה פה, 'את מנחתו של הבל ה' קיבל אבל את שלו הוא לא קיבל… והוא עוד הראשון שיזם את רעיון המנחה…'

והארוע ממשיך, מיד ה' מתייחס לתחושותיו הקשות של קין ומבהיר לו באופן חד משמעי שהבחירה עדיין בידו, קין יכול לבחור 'להטיב', ולתקן, ויחד עם זאת עליו לשים לב שהחטא (היצר רע) רובץ בפתח ומשתוקק אליו אך עליו למשול בו בכדי להימנע מהחטא. קין בוחר לבסוף לקום ולהרוג את אחיו, הבל. יתכן ויש פה גם הזמנה לנו, ההורים, לשים לב ולתת יותר את הדעת להשלכות של התגובות שלנו. ע"פ הפשט אין מלל רב מה שמזמין פירושים רבים. בסופו של דבר, לכל ילד יש מערכת הורית אישית שהילדים האחרים אינם חשופים לא מכירים ולא מבינים אותה, והאירוע של קין והבל כמו כל אירוע מזמין זוויות שונות של התבוננות, נקודות מחשבה סובייקטיביות, ועלינו לזכור שהמטרה שלנו כהורים היא לחנך ולהיטיב.

בחיק המשפחה פעמים רבות האחים חווים שהיחס שההורים מעניקים איננו שווה, עד כדי תחושה של העדפה וקיפוח. סיפור קין והבל ממחיש לנו שתחושת ההשוואה לא הגיעה מלמעלה, מההורות/אדם וחווה/ה' אלא פרי יצירתו של קין. השאלות- כמה הוא קיבל, לאן היא הגיעה, מי השיג ראשון, איך זה נראה אצלה – רובנו אם לא כולנו משווים את עצמנו לאחרים ברמה היומיומית. אנחנו נוהגים להשוות את המשכורת שלנו, את שעות העבודה, את רמת החיים, את הבתים, את המכוניות של השכנים, את הנשים והבעלים של אלו שאנחנו מבלים איתם, את המותגים שאחרים רוכשים וכו', וכמובן, שהדשא שם כמעט תמיד ירוק יותר.

חשוב להבהיר שלהשוות זה לא הרגל רע. הוא אפילו עוזר להתמקד כשאני רוצה לברר האם אני אדם ישר, חרוץ, משקיען, מיומן וכו'. ההתבוננות באנשים הדומים לנו בגיל, במגדר, במקצוע, בעיסוק, בקטגוריה החברתית, באישיות או בניסיון, מסייעת לנו למקם את עצמנו בסדר החברתי. הבעיה מתחילה כשההשוואה הזו גורמת לנו לקנא באחרים על ההישגים שלהם, ומוחקת לכאורה כל הישג שלנו. וכן, הקנאה מעוורת וגורמת לאדם להפסיק להסתכל על עצמו, על מעשיו ועל הצלחתו האישית מה שפוגע בתפיסת העצמי שלו.

מסבירה יהודית כץ, חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, כי לאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי, הגה כבר בשנות החמישים את רעיון ההשוואה החברתית. הוא הסביר שאנו משווים את עצמנו לאחרים כיוון שאין לנו מדד אובייקטיבי אחר להערכה. כדי לבדוק אם אנחנו חכמים, מוכשרים, מצודדים או מצליחים מספיק, אנחנו פוזלים הצדה ובודקים מה קורה בדשא של השכן. כך ניתן לקבל הערכה שלתחושתנו קרובה יותר למציאות. "אני כמעט הכי חכמה בכיתה", "אני משקיעה בילדים שלי יותר מאימהות אחרות", "הוא נראה טוב יותר ממרבית הגברים בשכונה." מחקרים מראים כי השוואה חברתית גורמת לקנאה מוגברת, ביטחון עצמי נמוך ואפילו עשויה לגרום לדיכאון.

מסכמת יהודית כץ, "כשאנו מנסים לשפוט בשאלה הנצחית "האם אני טוב כמו?", אנחנו ממנים את עצמנו לשופטים ולתליינים גם יחד. אנחנו בוחרים את התכונות שאליהן יש להתייחס, ונותנים משקל רב לאלה שנראות לנו בולטות כרגע. לבסוף, כשאנו משווים, אנחנו לא תמיד מסוגלים לשאול את השאלות הנכונות… אם תרצו לחיות חיים מספקים תצטרכו להפנות את האצבע הבוחנת פנימה. ההישענות על הישגיהם של אחרים והגדרת הכישלון או ההצלחה בחייכם על פי סטנדרטים זרים הן מלחמה אבודה. הרי תמיד יהיה מישהו עשיר, חכם, מוצלח או יפה יותר. איננו יכולים להיות טובים כל הזמן ובכל התחומים. שאלו את עצמכם מהם הערכים והשאיפות האישיים שלכם, ולא אלה של הוריכם, חבריכם או הקולגות שלכם. נסו לחשוב איזה סוג אנשים תרצו להיות? מהם הדברים החשובים ביותר עבורכם? איזו מערכת יחסים תרצו לטפח? מה תרצו שאנשים יזכרו מכם? מה מתאים לכם לעשות וליצור? השתמשו בערכיכם הפנימיים כמצפן. אין הדבר אומר לוותר או להיכנע לבינוניות, אלא למקד את האנרגיה בלהיות האדם הטוב ביותר שתוכלו להיות, לאו דווקא האדם הטוב מאחרים. הגרסה הטובה יותר של עצמכם… ההשוואה החברתית הבלתי פוסקת מגיעה מתוך גישה של חסר. אנחנו שוכחים שיש מספיק לכולם." אז זכרו שאנחנו מתחילים עכשיו מבראשית, מההתחלה ובואו נשען ונטפח את ההישגים שלנו.

שבת מבורכת❤️

מערכת היחסים בין אחים ואחיות במשפחה היא מערכת יחסים שמלווה את האדם מהרגע שנולד ולרוב ממשיכה גם אחרי הזדקנות ההורים ומותם. היא משתנה ונחווית באופן שונה על ידי כל אחד ואחת מאתנו. איכות היחסים והקשר בין האחים/האחיות שלנו תלוי בגורמים שונים- באישיות, באופי, במיקומנו במשפחה ובהרכב המשפחה (בנים / בנות, פער הגילאים), ובעיקר בהורים, בערכים והאמונות המונחלים לנו בבית, ברמת המעורבות ההורית, ובכלל במערכת היחסים שבינינו להורים.

מסביר הרב יעקב נגן (גנק)-
"נושא מרכזי בספר בראשית הוא המתח ביחסי אחים. סיפורם של זוג האחים הראשון, קין והבל, מסתיים ברצח. בהמשך מסופר על ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הסיפורים כולם מסתיימים בהשלמה כלשהי – לאחר הפירוד הכפוי בין ישמעאל ליצחק מתואר כיצד הם קוברים את אביהם יחד (כ"ה, ט). גם אצל יעקב ועשו מופיעה תמונה דומה שבה שניהם קוברים את אביהם יחד במערת המכפלה (ל"ה, כט).
אצל יוסף ואחיו מתואר לא רק פיוס, אלא שינוי מהותי שהצדדים עוברים. התנועה החיובית הזו בהוויה של יחסי אחים מגיעה לשיאה בספר שמות הפותח בזוג אחים נוסף, משה ואהרן, המייצג קשר אידיאלי של יחסי אחווה ושותפות, זוג שלדעת המדרש (תנחומא שמות כז) עליו נאמר הפסוק: ״הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד״ (תהלים קל"ג, א).
מדוע חומש בראשית עוסק ביחסי אחים בצורה כה אינטנסיבית? ספר בראשית, הרקע להתהוותו של עם ישראל, אינו עוסק, למרבה הפלא, בכינון הלאום או באירועים פוליטיים, אלא באינטראקציות שבתוך המשפחה – יחסי אחים, יחסי הורים וילדים ויחסי איש ואישה.
הסיבה לכך נעוצה, באחד המאפיינים המיוחדים של עם ישראל – היותנו לא רק עם אלא משפחה, עם שהוא משפחה. הקשר בין משפחה לעם מתחיל כבר בבחירתו של אברהם להיות ״לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (י"ח, יח). בחירה זו מבוססת לא על כושר המנהיגות של אברהם אלא על האמון בכוחו בתחום המשפחה, ביכולותיו להנחיל ערכים לילדיו ולבני ביתו, כפי שכתוב בפסוק שלאחר מכן: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (שם, יט)."

מערכות יחסים בין אחים מאופיינות ביחסי מסירות ונאמנות, אך גם מאופיינות ביחסי קנאה ושנאה. התקרבות והתרחקות, בעקבות העוצמות החזקות של הרגשות המעורבים בקשר בין אחים. אחרי הכל, קיימת תחרות על משאבים- אהבה, קשב, כסף תשומת לב וכו' מההורים שיכולה להוביל לקנאה, ואפילו שנאה. לרוב זו תחושה שמתייחסת למקרה ספציפי, ואין זו באמת שנאה אלא יותר כעס, אכזבה ופגיעה.

סיפורי האחים בספר בראשית הינם תזכורת לחשיבות מערכת היחסים שביניהם, והתפקיד הקריטי של ההורים במערכת הקשר שיגבשו האחים, והטמעת חשיבות ערכי המשפחה המועברים מדור לדור. אין ספק שצריך לתת לילדים להתמודד עם הקונפליקטים שנוצרים ביניהם ולפתור אותם בעצמם, כי בכך הם מחזקים ומעצימים את מערכת היחסים שלהם. יחד עם זאת, אני מכירה משפחות שבהם יש אחים שלא מדברים שנים, נתק מוחלט; האבסורד, שלרוב הם אפילו לא זוכרים מה קרה בדיוק שהביא לנתק. הפרשה שלנו מרחיבה לנו את המודעות להשלכות של קנאה ופירוד בין האחים. היחסים שבין יוסף לאחיו היו ללא ספק טעונים, החלומות של יוסף ופרשנותו בגילו המאוד צעיר כי הוא עתיד למשול בם, ויחסו המיוחד של יעקב אביהם אל יוסף יצר אנטגוניזם וכעס מאוד גדול אצל האחים, והם גדלים לשנוא את אחיהם הצעיר עד למכירתו לישמעאלים, כשבהמשך הם מביעים חרטה וצער על מעשיהם. כשהילדים מסוכסכים ולא מדברים אחד עם השנייה תקופה, עלינו ליצור הרגלים משפחתיים של שיח פתוח, שיח מחבר ומקדם גם על היחסים שבין האחים. ללמד אותם מגיל צעיר לדבר על האכזבה ועל הכעס, על הציפיות של אחד מהשנייה וגם להחזיק ולהכיל את הכעס שלהם כלפינו כשהם מרגישים שההורים לא היו הוגנים כלפיהם או כשהם מביעים רגשות קיפוח. כדאי ומוטב לזכור שהחוויות של כולנו הן סובייקטיביות, ולכן, אם זה מה שהילד או ההורה מרגיש, עדיף לדבר על זה מאשר להתעלם ולקוות שיחלוף כי זה לא חולף מעצמו.

מסיים הרב יעקב נגן, "היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת. בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״ (שמות י"ג, ח), ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ (דברים ו', ז), ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ (דברים י"א, יט). אך יתרה מזו: התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך היא גם מטפחת את התודעה שעם ישראל כולו הוא משפחה. בין אחים נדרשות סולידריות ועזרה הדדית. מכאן גם התביעה לא להתעלם ממצוקתו של הזולת: ״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״ (דברים כ"ב, א-ד)."

שנצליח לראות ולהרגיש את אחינו, הזולת, ולהטמיע שעם ישראל הוא כולו משפחה. אמכי"ר.

שבת שלום❤

 

כולנו נוטים להשקיע שעות מרובות בתחומים שונים שהם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות שלנו, המקום השכיח הוא בעבודה והסיבה היא כביכול- "שנוכל להעניק לילדנו עוד משהו…" כשלמעשה המחיר האמיתי הוא שאנו מבלים ומשקיעים פחות זמן עם ילדנו, תחומים נוספים הם הבריאות והתזונה שלנו ועוד תחומים רבים וטובים. וחלק מהשאלות שעולות הן איך להחליט מה לעשות ומתי, כשאנחנו חיים בעומס בלתי פוסק. בשביל להתנהל בתוך העומס הזה, המיומנות של קביעת סדרי עדיפויות היא קריטית. אם אין לנו סדרי עדיפויות ברורים, הנטייה שלנו לרוב היא לעשות את מה שהכי קל או מהנה באותו רגע, אבל לא בהכרח מה שחשוב או דחוף, נקרא דחיינות☺ או נטייה שלא להפנים את המחיר לבחירות שלנו.
בפרשת השבוע שלנו, בני ישראל עסוקים בהכנות האחרונות שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל. לאחר שהם כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו כי יש להם עדרים גדולים ונכסים עצומים במיוחד. הם ניגשים למשה רבנו ומבקשים במקום לקבל את הנחלה כמו שאר השבטים בתוך תחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה גדולה במיוחד, אך בצדו המזרחי של נהר הירדן.
כיצד מגיב משה רבנו לבקשתם? הרב שרגא סימונס מתאר- "הוא פשוט רותח מזעם! זה לא שהוא כועס על העובדה שהם היו מוכנים לגור מחוץ לארץ ישראל – הרי למעשה, בכך הם יכלו לסייע להפיץ את אור התורה הגדול בעולם כולו. אלא, זעמו של משה רבנו נובע מהעובדה, שראובן וגד בבקשתם את הנחלה המיוחדת הזו בעבר הירדן המזרחי, מזכירים בפניו רק את צרכי הצאן והבקר, ומתעלמים לחלוטין מצרכיהם של ילדיהם ונשותיהם" (במדבר תחילת פרק ל"ב). משה רבינו כועס עליהם בנוסף כי הם מותירים את שאר השבטים, אחיהם, להילחם לבדם.
מנהיגיהם של שני השבטים הללו מבינים את כעסו של משה רבנו, והם מבקשים שוב ממשה אך הפעם הם מקפידים להזכיר את ילדיהם, שאר השבטים ואת הצאן והבקר; אך עדיין הצאן והבקר הדומיננטיים. לכן, בהמשך פרק ל"ב, הם לבסוף מפנימים ועונים למשה- ". (כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה–לַמִּלְחָמָה:…" הם מציינים את סדרי העדיפויות ומזכירים הכל בסדר הנכון – קודם משפחה ורק אחר כך הצאן והבקר וכמובן שהם מציינים שהם נשארים להלחם בראש הצבא עם אחיהם במלחמת כיבוש הארץ.
הרב שרגא סימונס מסביר- "זה קורה לכולנו מפעם לפעם. כולנו מסוגלים תיאורטית לדעת מהו סדר העדיפויות הראוי בחיים. אולם לפעמים מופיעים בפנינו דברים שונים, שמסיחים את תשומת הלב שלנו כלפי מטרות שוליות ביותר."
ראיתי סרטון על המורה איליה שמלמד מזה 22 שנים. הוא מעורר השראה וסדרי העדיפויות שלו מאוד ברורים וניכרים לעין🤓 התוצאה-91 מבוגריו הפכו לטייסים… אני מזמינה את כולנו לבחון השבת מה הם סדרי העדיפויות שלנו והאם הם בהלימה עם המצוי בחיינו. בספר החינוך כבר נאמר, כי אחרי הפעולות, אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.
מי ייתן ויהיו לכולנו הכוח והתבונה להיות מחוברים לליבנו ונפשנו – ולדעת לממש את סדר העדיפויות הראוי בחיינו. אמכי"ר
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל.   וכך מתואר-

" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)

נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-

"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, …  כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.  (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי…  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)

גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?

יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.

יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.

העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.

כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')

בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.

שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…

מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:

"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)

כלומר,  "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.

ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק-  "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)

מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו,  שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך ❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל