השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות שבע שנים של שובע ולאחריהן שבע שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה גם כיצד עליו להתמודד.
פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב.
כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם בריגול ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון.
יעקב אביהם מסרב לשלוח איתם גם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הביתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
שקו של בנימין נחשף, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך אחריות אישית וקולקטיבית, מיד מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים בעבור שחרורו של בנימין. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.
פרשת 'מקץ' מתארת לנו סיפור שיש בו מסרים נצחיים. אחד מהמסרים מדגיש כי עד עתה תמיד היה אח אחד שנבחר, יצחק ולא ישמעאל שהמשיך את דרכו של אברהם אבינו, כך גם עם יעקב שהמשיך את דרכו של יצחק ולא עשיו. ואילו עכשיו, כל הבנים, כל השבטים ממשיכים יחד- לא זורקים אף אחד לבור. מסר להטמיע בפרט בימינו, להצליח לכלול, לשלב ולקבל את הזרמים השונים, הדעות והגישות המגוונות שמרכיבות את הפסיפס שלנו, הפסיפס של העם היהודי.
ובהקשר זה, מסר נוסף שאנו למדים מיהודה הוא נשיאת האחריות והערבות ההדדית. אדם חייב לגלות אחריות ולעמוד מאחורי המעשים והבחירות שלו. מחובתנו להתבונן ולראות מתי האחריות היא שלנו ולפעול בהתאם. וכך מבקש יהודה מאביו יעקב, "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ…" (בראשית מג). בנוסף, בסוף הפרשה נעמד יהודה אל מול יוסף ומצהיר בפניו כי "(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:" (בראשית מד, לב)
מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו…"
יש לא מעט סיבוכים ומורכבות בעולם שלנו, יחד עם זאת, הם ניתנים לפתרון אם יש אמונה ומוכנות לערבות זה לזה, ומוכנות למסור את הנפש אחד למען רעהו. אנחנו, עם ישראל, שם אינספור פעמים קץ לחושך. למכבים הייתה אופטימיות ואמון ובזכות גילויי הערבות הם נלחמו על חירותו של העם היהודי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, עם שמאמין בניצחון האור על החושך. עם ישראל, זה עם למוד סבל ומלחמות, עם שלא מתייאש. דווקא הדור שנאמר עליו שאיננו מחובר ועסוק במסכים, בטפל, ללא מוטיבציה, דור שמחובר לצרכיו האישיים, דור הסלפי, מתברר ברגע האמת כ-דור של אריות הנלחם על ביתו על כל המשתמע, ומגלה ערבות ומסירות נפש עילאיים ומעוררי השראה. וכך אמר הרמטכ"ל, אמש, על האירוע הקשה שבו היה חשש שאחד מהלוחמים נחטף לפיר "…מאותו רגע, הכוח פעל במהירות ובעוצמה, כל המפקדים הבכירים זינקו לזירה תוך זמן קצר. קרב כאוב שהסתיים ב-9 הרוגים שלנו, רובם קצינים בכירים… התקרית בשג'אעיה קשה. המפקדים בראש כי ככה אנחנו מחנכים בצה"ל." הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בעוצמות לא פחותות גם בעורף שמגויס כל כולו לתת מענה לכל הצרכים שעולים בחזית כבר מהיום הראשון של המלחמה. זכינו לעם מדהים, אכפתי, יצירתי שהוא לגמרי אור גדול.
היום נדליק את כל נרות החנוכיה, שמונה נרות ושמש. “הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם. יחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני, היום, מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. בכל אחד ואחת מאתנו, כאמור, יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של הביחד, האור הכללי, שהוא עוצמתי יותר מהאור הבודד. שילוב הכוחות של כולנו הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור והפצתו. מי ייתן ואור חג החנוכה ימלא את ליבנו תקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, ערבות הדדית, ואמונה. אמכי"ר.
חג חנוכה מאיר בבשורות טובות ושבת שלום 🕎💞
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
