תגית: אהרון

השבוע הגענו לשנת הנדודים האחרונה במדבר. ארבעים שנה אבותינו הלכו במדבר סיני. התורה מתארת לנו את המסע במהלך השנתיים הראשונות, מיציאת מצרים שמסתיימות בפרשת קורח, ואת שנת המסע האחרונה החל מהפרשה השבוע, ועד הכניסה לארץ ישראל. התחלה חדשה משמעותה שינויים, התחדשויות, וחששות רבות מהלא נודע, בעוד שהסוף מאופיין בעומס, שחיקה המביאה לקוצר רוח, סיכומים וחשבון נפש (מעניין לראות שבני ישראל נלחמים דווקא השבוע בחשבון- "(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן–עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא" (במדבר כא), יש מפרשים שהכוונה היא שהגיעה העת לחשבון נפש), וכמובן יש ציפיה וחשש מההתחלה החדשה שבפתח.

בפרשה השבוע אנו פותחים בחוקת פרה אדומה בעקבות הצורך להיטהר לקראת הכניסה לארץ ישראל לאחר מות דור המדבר (סיום העונש על חטא המרגלים). לאחר ההיטהרות הפרשה מספרת לנו על מות מרים.
מרים נפטרה – והמים יבשו. "בארה של מרים", זוהי הבאר שליוותה את העם בנדודיו במדבר, ועתה עם מותה של מרים היא יבשה, מה שהוביל מיד ל- "מי מריבה". העם מתלונן למשה ואהרון כי אין להם מים. ארבעים שנה זכו בני ישראל לנביעת מים בזכות מרים.
מרים היא "נביאת החיים", היא מייצגת את כוח החיים שבמים. היא מחוברת לעם ישראל ושותפה לאחיה בהנהגתו. מרים הנביאה הייתה מקור התקווה ומקור החיים ותמיד תיזכר בתודעה כאחות משה ואהרון, שהביאה לידי ביטוי את הכוח הנשי שקיים בעם ישראל. זמן קצר אחריה אהרון שהיה גם כן שותף בהנהגת העם, מת, והעם כולו מתאבל עליו 30 יום. הוא היה איש רודף שלום, אוהב אדם, המגשר הראשון, ומאמין גדול. אהרון בניגוד למרים לא מדבר וגם לא מתלונן. והוא מקבל את הזכות להיות הכהן הגדול, שליחות העוברת אחריו לבניו. המנהיג הבלתי מעורער הוא משה, שמילא תפקיד של נביא, מחוקק ושופט. אין מלחמות אגו בין האחים, כל אחד ואחת יודע/ת את מקומו.

זמן קצר לפני הכניסה לארץ מאבד העם את המנהיגות שהכיר. בתלמוד במסכת תענית ט ע"א, כתוב-
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה;" אי אפשר לחיים מלאים בלי שלושתם, המן היורד משמיים, מים מתוך הבאר והענן המוביל את דרכנו.
הייתה זו הורות משותפת, כשלכל אחד תפקיד ייחודי. מודל הנהגה שפעלה בו זמנית, ודאגה לכל צרכי העם במדבר.
 מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית־הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח."

ההנהגה במדבר לכל הדעות הייתה הנהגה ניסית ורוחנית, בעוד ההנהגה שנדרשה בארץ ישראל זו הנהגה ארצית ורוחנית.  בני ישראל נדרשו בכניסתם לארץ להתייצב, להילחם ולפרנס את עצמם. זהו שלב ניתוק חבל הטבור של עם ישראל ממנהיגיו, ויציאתו לדרך בוגרת וחדשה שבה ההשגחה האלוקית עדיין נמצאת אך היא איננה גלויה. כלומר, הניסים קורים סביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא מודעים אליהם. יש המסבירים כי הניסים בארץ נקראים ניסים טבעיים, ניסים בתוך הטבע שאינם גלויים, כמו צירופי מקרים והתרחשויות הנראות נורמליות לגמרי. וכנראה שאם היינו מודעים לכך היינו במצב תמידי של הכרת הטוב.



מה שמוביל אותנו לנושא הבא- הניסים בחיינו?

שואל ירין רבן, מורה לפילוסופיה יהודית, "מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?
בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.
בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (במדבר, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (במדבר כ"א, 6).
שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות… אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף שמרפא… המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה…
עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהביא להקמתה של מדינת ישראל… גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי. למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו… אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה."

כמו שבני ישראל במעבר מהמדבר לארץ ישראל עמדו במבחן אמונה אל מול השינויים בהנהגה האלוקית (מנס גלוי לנס חבוי) והציבורית (מהנהגתם של שלושת האחים להנהגת יהושע), כך גם אנו שחווים חילופי הנהגה נדרשים לעמוד במבחן האמונה. בימים אלו קמה ממשלה חדשה המייצגת שכבות שונות ומגוונות בחברה, סוג של יציאה לדרך חדשה לאחר תקופה ממושכת של כ-14 שנים שבהם כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. בממשלה החדשה ישנם שותפים שמעולם לא היינו מעלים על הדעת שמסוגלים לשבת יחד, ראש ממשלה שלכל שותפיו יש יותר מנדטים ממנו, כשמעבר לפינה אורבת באופוזיציה המפלגה הגדולה בכנסת, שאיבדה זה עתה את השלטון לאחר 12 שנים בהן אחזה בו. ועם כל האתגרים שבפתח, עדיין, אם נשכיל לעמוד במבחן האמונה, זו יכולה להיות מקפצה אדירה שאם האגו לא ינהל אותה, ניתן יהיה לחוות שרב הדומה על השונה, ונצליח לצמצם פערים, לחזק את החברה, הביטחון, החינוך, הכלכלה, והתרבות.
הגיע הזמן שמנהיגינו יצאו לציבור ויאמרו להם שעם כל הפחד והאימה צריך ואפשר למצוא אינטרסים משותפים. זוהי המחויבות שלנו למצוא את המשותף והמחבר וממנו לצאת לעבודה, ויש עבודה. מן, מים ועמוד ענן סופקו לנו במדבר בשוטף, השבוע קיבלנו תזכורת שאנחנו כבר לא במדבר, אנחנו בריבונות יהודית בארץ ישראל, עם יכולת בחירות דמוקרטית שמומשה בשנה האחרונה יותר משאי פעם דמיינו שאפשר, וצריך לזכור שבאנו לכאן לעבוד ולהשתדל לעשות את המיטב.
דווקא בעתות שכאלו נבחנת האמונה שלנו. שיהיה בהצלחה לכולנו, לעם ישראל, ולממשלה החדשה שלנו ולעומד בראשה, נפתלי בנט, ונקווה שאכן כולנו נמלא את יעודנו באופן המיטבי. חוצמזה, אמרנו כבר שכל הזמן יש ניסים גם אם הם חבויים:-), אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.

לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות עם ישראל וניצחונותיהם על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.

סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת. בהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
בנוסף, הפרשה מתארת את ההזדמנות הנוספת שבני ישראל מקבלים לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, 'פסח שני', לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.

עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')
כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכינוס העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה. כל שבט ושבט מצוין בשמו ובשם נשיא השבט. בנוסף, משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני, (ישנה מחלוקת האם מדובר ביתרו כפי שכתוב בפשט- "לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" (במדבר י', פס' כט'), או בבנו) להצטרף אליהם, אך חובב מסרב ומשה מנסה לשכנעו. אין לנו את תשובתו הסופית של חובב אבל כנראה שהוא נותר בסירובו.

למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. בתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה.
בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. העם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים.

הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. בעקבות השיח הזה, ההשלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

היום ידוע כי המגמה הבולטת בהורות היא מה שקוראים הפסיכולוגים "הורות הליקופטר", שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע בכל אינטראקציה שלהם עם העולם. ישנם מחקרים טריים ורבים שחושפים כעת את המחיר הכבד שמשלמים הילדים על חיים עם הורה שרק רוצה לעזור ומקבל החלטות עבורם ומסיר מדרכם כל מכשול.
זהו סגנון הורות שמתחזק בעשורים האחרונים, אין שום מידתיות. אין מצב שלילד שלהם תהה התמודדות עם קושי. הכוונות של אותם הורים טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה, יותר מדי- מתערבים בריבים שלו בגן, מבקרים את ניהול בית הספר, מתווכחים עם מורה על ציון בתיכון, מתקשרים למפקד בצבא, יושבים על רשימת הקורסים לבחירה באוניברסיטה, מנהלים לו את חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל אבל שורה של חוקרים מובילים חושפים כעת כי הרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול.
קרן צוריאל הררי מסבירה-
"…שרבים מהם מאובחנים כחרדתיים ודיכאוניים. הכישורים החברתיים של ילדי ההליקופטר פגומים, כושר ההסתגלות שלהם נמוך מאוד ותחושת הקורבנות מפותחת. הם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. ולרובם אין שמץ של מושג שההורים שלהם, שכל כך רוצים לעזור, גם פוגעים בהם לא מעט בדרך." במילים אחרות, אותם ילדים אינם מקבלים את ההזדמנויות של לחוות ולהתמודד עם עימותים וקונפליקטים ומתקשים לעצב את זהותם.
השבוע בפרשת שמיני בניו של אהרון מתים כשהם מקריבים אש זרה. חני וינרוט ז"ל מתארת-
"משה ואהרון, בניגוד לקין והבל, ליעקב ועשיו, ליוסף ואחיו, מסתדרים נהדר. למעשה הם משלימים זה את זה ומנהיגים את העם זה לצד זה במשך עשרות שנים. מה הסוד? נראה שהם הניחו את האגו בצד ובאו "נקיים" לבצע את המלאכה… משה פועל למען אהרון אחיו. זהו סיפור יפה ונוגע ללב של אהבת אחים. בלי אגו, בלי קנאה, רק אהבה טהורה ללא פגם, בין שני אחים…. למרות המסר של התורה לאקטיביות, בפרשה אנחנו מוצאים רמז למשהו שאולי בהתחלה נראה כמו פאסיביות. בניו של אהרון מתים כאשר הם מקריבים אש זרה, ומה תגובתו של האב? " וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן." (ויקרא י', ג). אהרון שותק. למה הוא שותק? אולי כי הוא מקבל את הגזירה, ואולי כי הוא "פאסיבי". אבל לי נראה שהוא שותק, כי אין דבר גבוה מהשתיקה. השתיקה היא בכלל לא דבר פאסיבי. אדרבא, ההפך הוא הנכון!…בשביל לשתוק, צריך הרבה כוח. ולפעמים יש רגעים שאף מילה לא מתאימה, כל מילה רק תגרע, ואז אין דבר נכון מן השתיקה."
יתכן גם כי שתיקתו של אהרון זו קריאה לנו ההורים להבחין שבעשיית טוב לילדינו צריך גם לדעת לשחרר, לא לנהל, או לדבר בשמם של ילדנו, להימנע מגינון אינסופי במעשים ובהתערבות.

שבת מבורכת

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. ככתוב-
"(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.
משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים. אך פרעה – מסרב! ויותר מזה, פרעה בתגובה לבקשה מקשה את הגזרות שלו וגורם לתסכול רב יותר בקרב בני ישראל בפרט כלפי משה ואהרון. בסיום הפרשה נראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ולכן, פונה משה אל ה', אך ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

 

משה ואהרון לא זוכים להיכנס לא"י, מדוע אלפי שנים מנסים חכמים להבין את הסיפור הזה, שבעקבותיו משה ואהרון מתבשרים שהם לא ייכנסו לארץ ישראל? למה עונש כה חמור, מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות הקריטית? פרשנים רבים מסבירים שיש בסיפור זה מסר על הנהגה, ועל השפעה על הכלל.
מפרשים רבים נתנו הסברים שונים כיצד משה רבינו שהוציא את עם ישראל ממצרים וליווה אותם 39 שנה במדבר (כמעט 40) עם כל המשתמע ממש רגע לפני לא זוכה להיכנס לא"י, אפילו לא בארון קבורה, מדוע?! הייתכן שהסיבה לכך היא רק בגלל שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו? ומדוע אפילו לאחר מותו, הוא לא זוכה כמו יוסף שיילקח לקבורה בא"י?
שימו לב שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זוכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים (באר המים מסתלקת) ואחריה אהרון אחיה (ענני הכבוד שהגנו על בני ישראל מחום השמש, בלמו את רוחות המדבר ויישרו את הדרכים, גם כן מסתלקים), ולבסוף משה רבינו (המנהיג הגדול שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר) גם הוא עתיד למות במדבר ממש לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו, תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.
ובכל זאת, חטא מי המריבה כסיבה לעונשו של משה לא להיכנס לא"י נראה כחסר פרופורציות. ע"פ הרב קוק זצ"ל הכאת הסלע, כצעד קרוב לטבע, משתלבת במהלך הכללי של השתנות ההנהגה. אז מדוע גדול חטא החלפת הדיבור בהכאה?
מהפסוק הבא – "(י) …שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם…." (במדבר כ)
ישנם המפרשים שבגלל שמשה כינה את בני ישראל "מורים", כלומר, מורדים וסרבנים, למרות שהוא אהב מאוד את עם ישראל באומרו "המורים…" נחשף את מה שבליבו של משה. מסבירים האבן עזרא ואור החיים, שמשה איבד את אמונו בעם ישראל, וכשמנהיג מאבד את האמונה במסירות וביכולת של העם אין הוא יכול להמשיך בהנהגה. במהלך המסע הארוך שעשה משה עם בני ישראל, הוא הגן עליהם בחירוף נפש, והיה שם עבורם בכל המובנים, לא היה מסור כמשה לבני ישראל, הוא פרש מאשתו וילדיו; משה נתן את כל מה שהיה לו לעם ישראל. אבל בנקודה הזו של מי המריבה מהמקום הכי אנושי אמונו של משה בעם התערער.
הרמב"ם אומר במורה נבוכים, שחטאו של משה היה חטא הכעס. הכעס לוקח לנו את המנגנון של האנושיות, את שיקול הדעת את כושר השיפוט והיכולת לקחת החלטות ראויות. משה רבינו אמור להיות מודל לחיקוי אבל הוא מאבד שליטה בעקבות הכעס, מה שעלול להעביר מסר שמתיר לכולנו לכעוס ולוותר על מנגנון האנושיות ושיקול הדעת. כלומר, הבעיה היא לא בהכאה אלא בכעס שסבב את האירוע.
המהר"ל מוסיף על כך כי לימוד והעברת המצוות בדרך של כעס ולא בדרך של דיבור יש בזה ביטוי של חוסר אמונה, כי הכעס הוא ניסיון של התערבות ישירה להחדיר את הדברים לליבות בני-אדם בכוח ובלי דעת, בעוד הדיבור פונה אל הדעת, השכל ואל הלב. צריך לזכור שהדיבור הוא כוחו העיקרי של האדם, ויש להבין ולהאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו. חטא מי המריבה ועונשו בא להודיע לנו אחת ולתמיד, שלא מחנכים בכח.
לדעת רש"י, חטאו של משה היה האופן שבו בוצע הנס- משה נענש על שלא הקפיד לבצע את ההוראה האלוקית כפי שניתנה. ושי פירון מטיב להסביר- "פירוש רש"י מוביל אותנו לשתי מסקנות חשובות: האחת – עלינו לבחון את סגנון המנהיגות ולהתאימו לשלבים שונים בחיינו. סגנון אחד לא מתאים לתקופות שונות, ושיטות ניהול והנהגה צריכות להתאים לתקופה ולערכיה. מענין לבחון את הקשר שבין שינויים בסגנונות הניהול לאירועים גלובאליים ומקומיים. המסקנה השניה היא שבחברה חופשית לא מצליחים להתמודד בעזרת "מטה" אלא רק בעזרת "דיבור", גם אם מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומסובך."
מנהיג כאמור חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור- בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
אז מדוע משה לא נכנס לארץ אפילו בארון קבורה? מסביר הרב שניאור אשכנזי. לכולנו יש שליחות אישית וסביבתית, המקום שבו אנו מצויים זהו מקום המשימה שלנו שעליו עלינו לגלות אחריות. מנהיג צריך להיות עם עמו, ולא איפה שנוח לו להיות, ולכן כמו כל דור המדבר גם משה מת ונקבר במדבר. מאותה סיבה בדיוק לא עלה הרבי מליובאוויטש ארצה, אפילו לא הגיע לביקור כי אם היה מגיע לא היה יכול לצאת מארץ ישראל. הרבי היה עסוק במניעת התבוללות בגולה, בחינוך ליהדות בגולה, בהצלה, תמיכה וחיזוק היהודים שדרכם אבדה להם ועוד וכו'- זו הייתה המשימה שלו, אם הוא היה עובר לארץ ישראל הוא לא היה מצליח לממש את שליחותו כראוי.
לסיכום, שי פירון הטיב לתאר-
"חובתו של מנהיג להפוך קהל לעדה. להעמיק את תחושת היעוד המשותף כבסיס להתמודדות עם הקשיים העתידיים… שלשה כיוונים שונים הובילו את הפרשנים עת התמודדו עם פרשת מי מריבה: המעבר ממנהיגות של הכאה למנהיגות של דיבור, החובה להבין את קשיי הזולת ולהימנע מחינוך בשעה של כאב ומצוקה, והחובה להציב את היעוד והחזון במרכזה של כל קבוצה, קל וחומר – אומה. "עקרונות מנהיגותיים אלה, נדרשים למנהיג שיוביל את עם ישראל עם כניסתו הצפויה לארץ. דומה, שעל אף השנים הרבות שחלפו, ראוי להם למנהיגים לחזור ולשנן את פרשת מי מריבה ולהסיק ממנה דרך ראויה להובלה נכונה."

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.