תגית: אהבה

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

פרשת חקת מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת לגבי האמונה וההתנהלות שלנו בחיינו. כולנו מנהיגים ומנהיגות, כל אחד ואחת מאתנו בסביבה שבה אנו חיים, וצריך לזכור שלפני הכל אנו מנהיגים את עצמנו, וההנהגה מחייבת אמונה- בנו, בילדנו, בחברנו, בסביבה בה אנו חיים, וכו.' פעמים רבות האמונות שלנו, בין אם מדובר על אמונות מגבילות או מעצימות לגבי עצמינו, לגבי אנשים אחרים או על הסביבה, מכתיבות לנו איך לחיות ואיך לפעול או במקרים מסוימים להימנע מפעולה.
האמונות שאימצנו מהוות בסיס להתנהלות שלנו ולרוב ההחלטות שאנו לוקחים, מתוך אמונה או חוסר אמונה במשהו או על משהו. התת מודע שלנו חופשי מביקורת ושיפוטיות, ולכן יפעל בהתאם לאמונות שלנו לטוב ולרע. הנרי פורד אמר: "שבין אם אתה חושב שתצליח או תיכשל – אתה צודק". משפט שמתמצת את דרך הפעולה של תת המודע שלנו.
לאמונות שלנו יש כוח והשפעה עצומה, והיכולת להאמין ולשחרר את החלק שלי כהורה הוא חיוני לצמיחת הילד. בנוסף, חייב להיות סנכרון מלא בין התחושה הפנימית שלנו, שהוא המסר הלא מילולי, לבין המסר המילולי. מיותר לבטא משפטים שאין להם אחיזה בתחושה הפנימית שלנו. לעומת זאת, אם התחושה שלנו ברורה, אותנטית ומהלב, היא עוברת הלאה גם ללא מילים. אבל כמו בפרשה שלנו כח הדיבור הוא חיוני בתקשורת ועם ילדינו בפרט. כלומר, למרות התחושה הפנימית ילדינו זקוקים לחיזוק ותגבור מילולי, עידוד והעצמה מאתנו המבוגרים.
הפרשה אומרת לנו למעשה- שהבחירה איך לפרש את התנהגותו של העם (ילדינו, חברנו וכו'), איך להגיב לה ואיך דווקא מהמקום החלש לצאת למסע של צמיחה- הוא לגמרי בידנו!!!
בכל תחום, כל אחד מאתנו יכול לתת הרבה יותר כשנקבל מסר- אמון ביכולותינו, ולרוב גם ננהג בדיוק כפי שמצופה מאתנו.
עכשיו כדאי להיזכר, האם ומתי מישהו אמר לנו אי פעם את המשפט "אני מאמין בך"? האם אי פעם הרגשנו שיש מישהו שמאמין בנו במיוחד?
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו. האמון בנו נותן לנו כוח להמשיך ולעשות טוב.
כשאנו משדרים לילד, לחבר (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנחנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו לממש את הכוחות שיש בו.
האמון מאפשר פתיחות וקבלה. האמון מאפשר לנו לכבד ולהשפיע ממקום מקדם ומצמיח. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח וכבוד הדדי.
הרב שלמה קרליבך הטיב לנסח זאת- "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מי ייתן ונצליח לפתח אמון בנו ובסביבתנו בתהליך מימוש שליחותנו האישית והסביבתית, אחרי הכל, יש לנו אחריות למקום שבו אנו חיים, ובידנו האפשרות והבחירה לעשות את ההבדל. אמכי"ר

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מה בין נעמי למרים פרץ🤔?
במוצאי שבת הקרובה נחגוג את חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה. כל חג יהודי חל ביום קבוע בחודש, חוץ מחג השבועות. מדוע?
כי שבועות חל תמיד ביום החמישים לתחילת חג הפסח. ע"פ לוח השנה היהודי הבסיסי, בית הדין היהודי היה קובע את ראש החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, השם "שבועות" רומז על עצמאותו מלוח השנה הסטנדרטי. במילים אחרות, החג מציין שבעה שבועות שחלפו, בלי קשר לתאריך.
חג השבועות מקורו בתהליך המתחיל בספירת הימים מיציאת מצרים – לידתנו כעם כשאנו ממשיכים למנות עד לשבועות, ספירת העומר, שזהו היום החמישים. בתקופה זו עם ישראל היטהר והזדכך לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה. תקופה שבה אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, תוכנה משודרגת טובה יותר. עם ישראל היה שקוע כל כך במצרים, שהתורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. כמו תינוק שרק נולד, מצב של חוסר אונים רוחני, ותוך 50 יום בלבד הגענו למדרגה כה גבוהה שאפשרה לנו לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. בתחילת המגילה כאשר נעמי שולחת את כלותיה לחזור לבית אמן, רות המואביה מסרבת ומתעקשת להצטרף אל נעמי בדרכה: " כי אל אשר תלכי אלך" ובעצם מקבלת גם את דרך החיים הלאום והאמונה של חמותה " עמך עמי ואלקיך אלקי". בצומת הדרכים הזו יש לרות את האפשרות להסתובב ולשוב לעמה, מואב, ממש כמו שעשתה ערפה, אבל רות בוחרת לדבוק בחמותה, נעמי, "ורות דבקה בה". מעתה ואילך הקשר בין החמה, נעמי, והכלה, רות, לא מבוסס רק על גורל משותף אלא גם על בחירה.
נעמי, חמותה, שיכלה את בעלה ושני בניה ואין לה בנים נוספים, למעשה חסרת כל ובדרכה חזרה לבית-לחם… בעוד רות כלתה שהפכה לאלמנה, היא נסיכה מואבית. כשבעלה נפטר, כאמור רות הצעירה יכולה לחזור בקלות אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי, ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, חמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות להניא אותה מכך. היא הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. ומי שמבחין באיכותה ובמסירותה והקרבתה הוא בועז, בעל קרקעות עשיר ושופט חשוב, אשר בשדותיו רות ליקטה חיטים לעצמה ולנעמי, ובסופו של דבר בועז נישא לה. מהקשר שנוצר ביניהם נולד ראש לשושלת המלכות היהודית, שבסופו של דבר יצא ממנה דוד המלך.
סיפורה של רות, הוא סיפור של בחירה במשפחה, בעם, בדרך חיים, באמונה, בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, אומץ, רות היא סמל החסד. בבית ספרנו, בית ספר תל"י, יש משפחות רבות שעלו לארץ ממקומות שונים ושחוות קשיי קליטה בהגעתם לארץ, שפה, מנטליות, לבוש, מזג אויר וכד. אותן משפחות עזבו את ביתם בחו"ל, עזבו חברים, סביבה מוכרת ועברו לסביבה חדשה לגמרי בארץ ישראל מה שמאפשר לנו להזדהות בקלות עם הבחירה שעשתה רות.
חג מתן תורתנו הוא בכדי להראות ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא השיתוף, החינוך והוצאתו לפועל, מימושו פה, בעולם העשייה, העולם בו אנו מצויים.
הרבנית ימימה מזרחי מתארת-
"השנה, ביום העצמאות, כולם רבו. יו"ר הכנסת רב עם ראש הממשלה. זמרת א' רבה עם זמרת ב'. ושרת התרבות רבה עם כולם. וכולם השתתקו בכזו ענווה כשאשה אחת, מרים פרץ, דיברה.
מרים פרץ הפסידה בקרב הראשון על הבן, הפסידה בקרב השני על בעלה, והפסידה בקרב השלישי. על הבן. ובעל-כורחה, מי ששכלה, לא עלינו איש ושני בנים, כמו נעמי, גיבורת מגילת רות: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ", לאשה כזו יש עוצמה סוחפת. יש לה כוח ספציפי אחד, ואיתו היא תנצח במלחמה הגדולה.
מה יש בה? יש בה כוח שנקרא אהבה. יש בה אהבה והיא תנצח. מי ששכל, לא עלינו, איש ושני בנים, כמו נעמי במגילת רות- "ותשאר האשה, נעמי, משני ילדיה ומאישה…"
מי שיש לה כזה צער לא מתעסקת בשטויות, לא מתעמתת על שטויות, לא מתנצחת על שטויות. יש לה מבט של נצח."
נחזק ונוסיף שרות, כלתה של נעמי, – לפי התרגום הארמי- רעות, ולפי המדרש-על שראתה את דברי חמותה.
הרב דניאל ברון הטיב לתאר את מעמד מתן תורה- "באותו יום עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. באותו אופן, התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. היא מאחדת כל פרט, מחברת יחד כל רכיב שונה. היא ה"כל" המוחלט. עד לימינו אלה, הכוח הזה נשאר. דרך תהליך חג השבועות והימים שמובילים אליו, אנחנו יכולים לרומם את עברנו, ולאחד את כל פרטי התנסויותינו הקודמות, לנקודה שבה אנחנו מרוממים את מה שהיינו והופכים למשהו נעלה יותר."
מי ייתן ונצליח לפתח רעות, חברות, אהבת חינם וסובלנות מתוך ראיית האחר ופיתוח הרגש לזולת. שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד מתוך ההבנה וההרגשה שכולנו נצרכים להשלמת הפאזל הלאומי שלנו. אמן כן יהי רצון.
חג שבועות שמח🍒🍇🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של מיכל בן רעי, משה בן חנה רבקה, ואביבה בת מזל, יהי זכרם ברוך.

איך אפשר לשמור כל הזמן על כל החוקים?
התיאורים בפרשה דיי מלחיצים. ישנם פסוקים רבים וקשים המתארים את העונשים הצפויים לבני ישראל במידה ולא ישמרו על חוקי ה', ויקיימו תורה ומצוות. לאחר קריאת העונשים הצפויים לבני ישראל, נוצרת תחושה שאין לנו סיכוי להימלט מהעונשים הכבדים שיגיעו, למרות זאת בפרשה מובטח לנו שלמרות המעשים הקשים והחטאים באפשרותנו להפסיק את הקללות- איך?
והתשובה – אם עם ישראל ישוב מדרכו הרעה, יתחרט וישמור על חוקי התורה, מבטיח לו ה' לזכור את הברית שכרת אתם, ברית אבות, ויסלח להם. למרות זאת, כולנו יודעים שאין באפשרותנו לנהל ואו לשלוט בהרבה מתרחישי חיינו. אין משרד שבו אנחנו יכולים להתלונן, או לתבוע ממנו שנים מבוזבזות.
בפרשה זו אנו מקבלים תזכורת שבחיים יש תרחישי אסון ואתגרים, והתורה, מלשון הוראה, היא ספר הוראות רב תכליתי לחיים. התורה מציגה את תסריטי החיים וההשלכות לבחירות שלנו. פרשת "בחוקותי" (מלשון לחוקק ולהטמיע בתוכנו) אומרת לנו לקחת את החיים ברצינות בכדי להגדיל את הסיכויים שלנו לאושר ושלווה.
כל נושא העונש והשכר בתורה הוא תוצר של סיבה ותוצאה. ע"פ ספר החינוך המצוות נועדו עבורנו בכדי לאזן בין הגשמיות לרוחניות. למשל- מתן צדקה, לגמרי בשביל לחנך אותנו לפתח רגישות לאחר, להתחשב, ולצאת מהאגואיזם שלנו. והשבת? נותנת לנו פסק זמן מהמרדף השבועי שלנו לעבודה, לחומר ולכסף. השבת מאפשרת לנו להתפנות לעצמנו, למשפחה שלנו ולחברים. כלומר, המצוות מאפשרות לנו ללמוד, להתפלל, לעסוק ברוחניות ולממש בפועל את הלימוד ולא להישאב ולרדוף כל הזמן אחר החומר. המצוות נועדו בכדי לבנות אותנו, לבנות אדם מתוקן (מלשון התקנת תוכנה משודרגת). התורה היא החיים בעולם הזה, ומה שמניע אותנו בחיים אלו הם האהבה, כביכול השכר, והיראה, כביכול הפחד מהעונש.
כלומר, "אהבה ויראה הן, מטבען, שני רגשות שונים ומנוגדים. אהבה מעוררת תשוקה להתקרבות ולדבקות, ואילו יראה מעוררת רתיעה, פחד וריחוק. גם הדרכים לעורר רגשות אלה שונות זו מזו… אולם הרמב"ם כולל את שני הדברים יחדיו: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים וכו' ". גם בהמשך אנו רואים שאותה התבוננות מביאה הן לידי אהבה והן לידי יראה. כשהאדם מתבונן בגדולת ה' – "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם יתברך". ומוסיף הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה". שתי התחושות הללו יכולות וצריכות לשכון בעת ובעונה אחת בלב כל אדם, ואין ניגוד ביניהן. כל אחד ואחד יכול להגיע לידי כך על-ידי לימוד וידיעה ועל-ידי התבוננות בדברים אלה. ועל-ידי עצם ההכרה בגדולת ה' ואהבתו ויראתו, מתקשר האדם עם הקב"ה ומצליח לדלג על המרחק האין-סופי שבין הנברא לבין בוראו."(הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 32)
הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה איננה יכולה להתרומם, והאדם איננו עולה אל-על. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים הכרחיים בעבודת השם. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, 'הכנפיים' מתעוררות לחיים. כך גם בגשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, וכך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה, המצווה מתעוררת לחיים.
אנו נלחמים בפחדים, ומעדיפים לא פעם להדחיקם, הם אינם נעימים, ולכאורה הם משתקים, מנטרלים, ומגבילים מהדברים שיש ללמוד להתמודד איתם. בהתבוננות בילדיי לא פעם אני רואה את היראה והקושי שהם חווים והאהבה העצומה שאני חשה כלפיהם מעוררת מיד את הרצון שלי לגונן עליהם. אבל אני מבינה שבכדי שהם יצמחו לגרסה היותר טובה שלהם, ההתמודדות עם הפחדים הללו היא הכרחית.
שני התנאים הללו של יראה וחיבה, הם הכרחיים לסלילת דרך לצמיחה והתפתחות והטמעת מסרים. ילד יתקשה להקשיב למבוגר שהוא איננו מכבד, וירא. גם מסרים של מבוגר שיש לו כלפיו רגשות שליליים, לא ימצאו נתיבות ללבו של הילד. ועל כך אמר רבי אלעזר הלוי: "היראה והאהבה, הן הכנפיים למצווה". תפקידנו כדמות לחיקוי, להתייחס ברצינות ולהוות דוגמא אישית ראויה.
יצירת מערכות יחסים, שבהם יש כבוד והערכה הדדיים, הן הכרחיות להצלחת חינוך הדור הצעיר. עלינו להקדיש מאמץ מיוחד להתייחסות, לאמון, לפתח הבנה לתהליכים של צדק, מוסר, אכפתיות והדדיות.
היראה והאהבה יחד הם מרכיבים חשובים בתפקיד ההורי שלנו לחינוך ילדנו. ילד צריך חום ואהבה שמתבטא לרוב במילים טובות, ומתן תשומת לב בדרכים שונות. זה מקנה לו תחושת בטחון עצמי, וחוסן נפשי כלפי הסביבה.
עלינו לפתח את היכולת שלנו לראות את הדברים הטובים של ילדינו, ולעודד אותם. כאמור, אין סתירה כלל בין אהבה ויראה. יש ביניהם יחסי גומלין משלימים וחיוניים; ניתן להרבות אהבה, ובו בזמן לשמור על יראה גדולה. כך יוצרים גבולות ברורים בחינוך הילדים, ואסור לנו לוותר להם כשהם חורגים מהגבולות. וילדינו מבינים זאת היטב. אני יכולה לנזוף על הבת שלי ששכחה לפנות את הכלים, וזמן קצר אחרי כן היא תבוא להתרפק עלי, ולקבל חיזוק.
אכן, סמכות הורית דורשת את שני הקווים – יראה ואהבה! היראה שומרת על האהבה.
האהבה היא הרגש הראשוני המצוי בטבעיות בנפשנו הבריאה כלפי סביבתנו, והיא רצון להתקרב אל האחר, להשפיע ולהעניק לו. בהמשך, מגיעה היראה ומאזנת את האהבה, היראה היא תחושת ריחוק, פחד שחש האדם כלפי האחר.
כך גם מערכת היחסים שלנו עם הבורא, כל המערכת של שכר ועונש בתורה הם ביטויים של אהבה ויראה בכדי שנצליח בתיקון עבודת המידות שלנו, ושנזכור-
"בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה". (פרקי אבות פרק ד', משנה ב')
במילים אחרות, עצם עשיית מצוות ה' כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה – היא השכר, שכר שכולו רוחני.
מי ייתן ונצליח לשלב את האהבה והיראה שבנו בעבודה לשם שמיים, ולהוות דוגמא אישית ראויה לילדנו שיגדלו, יתפתחו ויצמחו להיות אנשים טובים ואכפתיים ורגישים לסביבתם. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לעילוי נשמתו של משה בן חנה רבקה, לעילוי נשמתה של אביבה בת מזל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.