דנה בפרשה

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה 74 מצוות מתוך 613, תרי"ג, המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי, "הלכות מלחמה", דיני ירושה, דיני עבודה, וממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי. והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות. מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הנחיות, וציווים בכל מרחבי החיים?
כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות.

מסביר הרב יוסף דוויק, "המצוות מאפשרות לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. אחד האתגרים העיקריים לחיים של קיום מצוות הוא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים שהמצוות מגיעות אלינו מאותו מקור כמו כל אירועי החיים. כל מה שאנו חווים בחיים, לא משנה כמה כואב, יש בו פוטנציאל ללמד אותנו להיות מי שאנחנו יכולים להיות – המצוות אינן שונות.
אנו עלולים לא להבין כיצד כל מצווה ומצווה יכולה להשפיע עלינו, וזו הסיבה שרבים מחכמינו התייחסו אל המצוות כלא מובנות. אפילו אלה שניסו למצוא את הסיבות שמאחורי המצוות כינו אותם טעמי המצוות, שניתן לתרגם כסיבות למצוות במקום למהות של המצוות עצמן. נלמד מכך שהבנה בשכל יכולה אולי להוסיף תבלין לקיום המצוות שלנו, אך המהות היא העשייה. כפי שאמרנו לעיל, מצוות הן הזדמנות לקשר, כלים להתפתחות עצמית. אם אנחנו עושים אפילו מצווה אחת מתוך אהבה, עם טהרת כוונה וללא מניע חיצוני, אז הבנו את העניין…"

למעשה, המצוות מעצבות אותנו ומסייעות לנו לרסן את היצרים והתאוות, ובכך משפיעות על הבחירות והמעשים שלנו. המצוות פועלות בנפשנו פנימה, ולרוב באמצעות פעולה, מעשה, ארציות. בכל הקשור למערכות היחסים שלנו עם הסביבה ועם עצמנו המצוות מחייבות אותנו להתנהל ממקום מוסרי וערכי גם 'אם לא ממש בא לנו.'

מוסיף ד"ר עמיחי כהן כי הרמב"ם טען שעלינו להתנהל כל רגע בחיינו מתוך תודעת הליכה על חבל דק בהקשר לכך שלכל צעד שלנו יש השלכות כבירות שכלל לא נראות לעין. אנו 'ישנים' מסביר רמב"ם (איננו רואים את התהום). איננו במצב תודעתי המאפשר לנו לראות את המציאות בהקשר המלא שלה. איננו מזהים את גלי ההשלכות, ואלו יכולים להיות גלים עצומים בהיקפם ובעוצמתם.
מרחיב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור, "באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים."

לפי דעתו של הרמב"ם, בפתיחה לפרקי טעמי המצוות, מטרת מצוות התורה היא להביא לתיקון החברה האנושית, תיקון ושלמות הנפש, והן תיקון ושלמות הגוף של הפרט ושל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי הן ברמה הפיזית, כלומר תיקון הסדר החברתי על ידי מניעת פשיעה, מעשי עוול וכדומה, והן במובן הרוחני, כלומר להביא לכך שבני האדם יגיעו לשלמותם הנפשית. "במילים אחרות, לפי תפיסת הרמב"ם התורה משמשת הן כמעין מערכת משפטית לשמירת הסדר בחברה, מניעת הפשע וכדומה, והן כאמצעי להתעלות רוחנית של בני האדם המשחררת אותם מהשעבוד לתאוות וליצרים הנובעים מהגוף החומרי…
הרמב"ם מסביר כי …השלמות הנפשית של האדם היא מצב ארעי, ובאותה מידה שאדם רכש את שלמותו, כך הוא עלול כמו כן לאבד אותה. לפיכך, המשך קיום המצוות מהווה לגבי האדם השלם מעין "חגורת בטיחות" ששומרת על המשך שלמותו הרוחנית, וזאת על ידי שהיא מונעת ממנו לחזור שוב אל יצריו ותאוותיו… בכל הנוגע לשמירת האדם מלהגרר אחר יצריו ותאוותיו, דווקא כאשר הוא נמצא בחדרי חדרים, יש לקיום המצוות אפקט חזק יותר, הואיל וכאשר הוא נמצא בחברת בני אדם אחרים הוא שומר את המצוות בין היתר מסיבות חברתיות, אולם כאשר הוא לבדו הוא עומד בפני מבחן חזק יותר ועליו להשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי "להכניע את יצרו… למעשה, לעולם לא ניתן לדעת בברור אם אדם הגיע לשלמותו, שהרי תמיד קיים הספק שהוא עדיין לא הגיע אליה, לפיכך העצה הטובה ביותר תמיד היא לדבוק בקיום המצוות."

וכך מסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', "חזון יהודי הוא חלק אורגני של הדת היהודית. את החזון ביטאו נביאי ישראל, שתבעו מעם ישראל לבנות עולם שונה מאוד מהעולם הפגאני. העולם הפגאני סגד לכוח… נביאי ישראל רצו לשנות את העולם. הם ביקשו להפוך עולם שמקנה משמעות דתית לכוח, לעולם שמקנה משמעות דתית לריסון הכוח. כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים, הם רצו לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים." והשבוע בפרשה, אנו לומדים כי כוונת המצוות היא להועיל לנו. המצוות מעוררות את האדם לפתח מידות טובות, לפתח מוסר וערכים.

שבת שלום💞

Photo by Mathias Jensen on Unsplash

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.
יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.
בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ל"ְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד.
הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

מסביר הרב יהושע גלזמן,
"פרשת שופטים העוסקת רובה ככולה בהנהגה של עם-ישראל, מכונה פרשת המשכ"ן = מלך, שופט, כהן, נביא. כיצד עליהם לנהוג ולהתנהג, לא פחות חשוב מכך כיצד על העם להתייחס כלפיהם…
 עם הרוצה לחיות כראוי בארצו, צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות, ובכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… כאשר יש נתק בין שכבות העם השונות ואין את תחושת האחריות והסולידריות, אין קשר בין קבוצות האוכלוסייה המגוונות, דבר המוביל לאנדרלמוסיה ופירוק החברה.”

ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "משה ערב הכניסה לארץ חושש מאד. לא הקרבות הצפויים לעם כחלק מכיבוש הארץ מטרידים אותו. יש לו אמון מלא בעוצמתו הצבאית של העם. גם לא מטרידה אותו שאלת יכולתו של העם ליצור ולשמר תשתית חומרית יציבה לקיומו ככל העמים. אין לו ספקות בנוגע ליכולתו של עם ישראל להיות ככל העמים.
חששו נוגע לשאלה, האם ימצא העם את הדרך והכוח להגשים את יעודיו המהותיים, גם כאשר יהפוך להיות עם המתנהל מתוך מערכת לאומית ומדינית עצמאית, מבוססת, יציבה וחזקה. האם יצליח ליצור ולשמר תשתית ערכית, רוחנית ותרבותית שתהפוך אותו למקור חיקוי והשראה. האם האומה הישראלית תהיה מסוגלת להיות מקור השראה ואור לכל הגויים."

בספרו "הנאום האחרון של משה", מתייחס ל"חוק המלך" מיכה גודמן –
"זהו השביל שמתווה משה בספר דברים. חוק המלך של ספר דברים קובע כי יש צורך במלך, אך יש גם צורך שהמלך יזכור שהוא איננו שליט כול יכול, שהוא גם הנשלט, מלך שכוח השלטון שלו מוגבל ומוחלש. זאת איננה האנרכיה של ימי השופטים, משום שיש מלך. זאת גם איננה הרודנות של ימי פרעה ושלמה, משום שיש גבולות למלכות".
בעיית חוסר האיזון לא פסקה עם מותו של שלמה. לא מעט מהמלכים שאחריו אימצו, או בכל אופן ניסו לאמץ, את דפוס ההתנהלות של שלמה. הנחיות משה למלוכה מוגבלת ומוחלשת שהיא במהותה מלוכה משרתת – לא יושמו כראוי אצל רבים ממלכי יהודה וישראל. רבים מהם ניסו ככל יכולתם להרבות נשים, סוסים וזהב במקום להילחם בתופעות של שחיתות… ובעוולות המוסריות ועושק החלשים. כל אלו היו מקובלים במבנהו ואופיו של המבנה החברתי בעולם העתיק, אך לא זה מה שהיה מצופה מהעם שייעודו היה לאמץ בדבקות את התפיסה המונותאיסטית על מרכיביה השונים…"

מסכם ד"ר זאב פרידמן-
"…נאומו של משה כפי שאנו נוכחים ונפעמים מעוצמתו, עוסק בעבר, הווה ועתיד. הנאום מכוון לדור ב'- על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. אך הנאום מכוון רחוק לדורות הבאים. הנאום עוסק בחיי שעה, אך גם בחיי עולם."
שואל ד"ר פרידמן, מה עלינו ללמוד, להפנים ולהטמיע מנאומו של משה לחיינו העכשוויים?
ועונה- "כך פרשתנו מיוחדת וייחודית, בהניחה לראשונה את תשתית המשילות עם הכניסה לארץ. שכן, אקט הכניסה הוא רק ראשוני לקראת הקמת משילות של אומה הנוטלת את גורלה ויעודה בארצה ובמדינתה. האם בפרשתנו מכוון משה לאותה משילות ציבורית קולקטיבית ומדינתית בלבד?  או שמא משה מכוון גם לאותה משילות יחידנית ואינדוידואלית שטמונה בתוכנו, בכל אחד מאיתנו?
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.    לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.    צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". (דברים, טז',יח'-כ')
הפניה של משה היא קולקטיבית – לעם. אך גם פרטנית- לכל אחד ואחת.
הנה לפנינו לראשונה מוסדות המדינה המתהווה ונושאי תפקידיה – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. מה מצופה מהם? –לנהוג במשילות ראויה המושתתת על ערכי המוסר והצדק. האם משילותם רק באזור ספציפי?- לא, נוכחותם הפעילה  בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ וגם בכל  שְׁבָטֶיך. מהי ייחודיות השער?-הוא משמש כחיץ ומגן כנגד הבאים וכנגד היוצאים. משמש כמגן בין מרחבים ורשויות שלטוניות במשילות הקולקטיבית, אך גם במשילות האינדוידואלית, לשופט ולשוטר הפנימי שבתוכנו…
…באפקט השער- "בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", בכל הנוגע לאיזונים ולבלמים, בין רשויות המשילות הקולקטיבית, בנפש האומה וגם בין רשויות המשילות האינדוידואלית, בנפש האדם…
אומר משה למוסד המלוכה: " נהג בערכים ובמידות של צדק ,יושר ומוסר. אך גם בצניעות וביראה אל מול אלוקיך, מוסדות המדינה וסמליה ואל מול העם. ראה כל יום את שלטונך – כְשִׁבְתּוֹ ולא בשִׁבְתּוֹ. העמד עצמך יום יום לבחירה ".
הפרשה קוראת לנו באמצעות הציוויים השונים, להטמיע כי קריאתו של משה היא לכלל ולכל אחד ואחת מאתנו לשאת אחריות, לגלות מנהיגות ראויה אכפתית ורגישה גם כלפי הסובבים אותנו.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמתו של יצחק בן שלומית, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים❤

Photo by CA Creative on Unsplash

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם עם כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה…" (דברים יא, כו)
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת הברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים והמצוות.

 הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר-
"משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים – ועתה הוא פונה אל הפרטים… הזהיר משה: על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם…
כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי החדש 'מוסריות', חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו – ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.
החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה…
האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית… פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו – כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד – יוצרי החברה או הורסיה.
הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב"ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. "גדל-הנפש" שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה "המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים".
היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות – בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים – אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם.
כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז"ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.
משה רבנו לימדנו אחרת: שהבחירה הגדולה היא בין ברכה לקללה, בין שמיעה בקול האל לבין היסחפות אחר קולם המפתה של האינסטינקט והחשק. אני מאמין שהוא צדק. החופש הוא בר-קיימא רק כאשר אומה נעשית לקהילה מוסרית. וכל קהילת מוסר יכולה להגיע לידי גדולה העולה בהרבה על נתוניה המספריים, שכן בקהילה כזו כל אדם מרומם את זולתו ומרומם על ידיו."

בהמשך הפרשה מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ, הכוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו').
האמונה היהודית דורשת מאתנו, ומחנכת אותנו להתנהל בניגוד לדחפים וליצרים הביולוגיים שבנו. היא קוראת לנו לראות ולהתחשב בזולת. ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "המאמין המונותאיסטי עומד מול אלוקיו ממקום של אהבה, ענווה והרבה הכרת הטוב. ומצב מנטלי זה לא אינטואיטיבי וטבעי. הוא דורש חינוך, השקעה והשכלה תמידית… אם החינוך יצליח והאמונה והעקרונות המונותאיסטים יבערו בעוצמה בעם, אזי הוא יהיה דוגמה חיה ולאומית לקהילה חברתית ותרבותית המראה לעולם כולו שאפשר לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, סולידריות ותמיכה בחלשים. זהו בסופו של דבר החזון היהודי כפי שמסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67'." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

לעילוי נשמת ליליאן לאה בת סאם סלדס האהובה, יהי זכרה ברוך🙏🏼❤️

Photo by Adam Hornyak on Unsplash

היום, חג ט"ו באב, חג האהבה, אנרגיות עצומות וטובות שאנו כה זקוקים להם בימים אלו, אנרגיות שיוצרות חיבורים. ביהדות, החמישה עשר בחודש אב, הוא יום של שמחה, פיוס ואהבה בעם ישראל. המשנה מתארת את ט"ו באב בארץ ישראל בימי קדם כיום שבו היו לובשים בגדי לבן, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים למטרת שידוכים.

כמו כן, השבוע פרשת 'עקב' המזכירה לנו את התוצאה וההשלכה של המחשבות, המעשים, והבחירות שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי ומיטבי לצרכינו ולצרכי הכלל. תזכורת חשובה בפרט כשהדעות כה חלוקות.
הפילוסוף והפסיכואנליטיקן, אריך פרום מסביר מהי אהבה,
"האהבה היא כח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו , המאחד אותו עם אחרים, האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות, אבל היא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נשארות שתיים…
האהבה היא פעילות, לא תוצאה סבילה. טורחים למענה ולא 'נופלים לתוכה'. בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש וראשונה נתינה ולא קבלה… במעשה האהבה – בנתינת עצמי, במעשה החדירה לתוך הזולת, אני מוצא את עצמי, אני מגלה את עצמי, אני מגלה את שנינו, אני מגלה את האדם."

בתקופה האחרונה אנו חווים את- הלגיטימציה לומר מה שבאמת אנו חושבים, הגילוי שאפשר לסמוך על הצעירים, הניכוס המחודש של סמלי הלאום, היכולת לצעוק בחוץ במקום לשתוק בבית, ההכרה בכך שלכל דור ודור יש משימה, יש שליחות. וללא ספק, אנו חווים את האהבה המחודשת והרעננה למולדת. לצערי, התקשורת לא נוטה להעניק זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו, או להציף את המעלות והיתרונות במצבים מאתגרים. החשיפה לעשייה של טוב ותקשורת מקרבת חשובה כי היא מדבקת, כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (ח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י'). במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה, "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד." (דברים י'), בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין, ולגלות בתוך ליבנו את המוסר הטבעי.

לאור הקולות הנשמעים ומהדהדים ברחובות ובתקשורת, יודפת הראל בוכריס, מנהלת השקעות משתפת, "ישנם רגעים נדירים במהלך 75 שנות קיומנו, שמגדירים אותנו כעם — בדרך כלל אלו עימותים צבאיים נגד אויב חיצוני. והנה אתמול זה קרה בנקודה סינגולרית אחת שתגדיר איך תיראה החברה והמדינה הישראלית שנים קדימה. מרגע אחד מרוכז של ייאוש טוטאלי עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בשנייה אחת הפך עם הנצח את הייאוש לתקווה עצומה שנשמעה למרחוק."

חודשים רבים שאנחנו נמצאים בסערה מטלטלת שנראה כלא נגמרת. נדמה שאנחנו חווים משהו שלא ידענו כמותו בכל שנות קיומנו. הקיטוב, החששות, הכעס והתסכול מביאים אנשים לקצה, המחאה עדיין חיה ובועטת ולא עושה רושם שזה עומד להיגמר.
בשבוע שעבר, בתשעה באב התאבלנו על החורבן והפירוד, והיום- חג האהבה, אנו מבקשים להשקיע את מרצנו ביצירת חיבורים. עלינו לשאול את עצמנו, מה ניתן לעשות כדי לשמור על… ואף לשדרג את- המרקם העדין שלנו כחברה? איך להקשיב זה לזה ולמצוא את הדרך לחיות כאן ביחד? יתכן וזו קריאה של ממש לחדש הגדרות שהן חלק מהזהות שלנו, של הערכים שלנו, ולדייק אותם למציאות של היום.

חשוב לי להדגיש, כי במקביל למחאה המשפטית ישנן יוזמות רבות שמתגבשות ליצירת קבוצות הידברות אפקטיבית. כלומר, לאן שלא מביטים, יש משב חזק ומרענן של א_נשים המביעים אכפתיות, דאגה וסולידריות ללא קשר לדעותיהם. א_נשים רבים מאמינים שניתן לייצר שיח וחיבור מהלב בעזרת תקשורת מקרבת, גישור, הקשבה לצרכים, ורצון הדדי טוב כדי שיהיה לנו בית שכולנו יכולים לחיות בו למרות הדעות השונות שלנו.

ביטוי לכך נמצא אף בבית הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו, וכך מתאר הרב אבי שיש,
"זוג נשוי בא להיוועץ בי בעקבות קשיי זוגיות. ביקשתי מהם לענות על שתי שאלות בנפרד. הראשונה הייתה "כיצד תדע בוודאות שהצד השני אוהב אותך?" והשנייה הייתה "איך יידע הצד השני שאתה אוהב אותו?" שני בני הזוג השיבו באופן שונה. ומתשובותיהם הבנתי שכל אחד מהם לא מבין את הצורך של הצד השני. כדי שהנתינה תהיה בעלת משמעות, חייבים להביע את אהבה כלפי בן הזוג בדרך שהוא זקוק לקבלה.
האהבה והנתינה זה לזה יכולה להגיע באמצעות הכרה בצרכים זה של זה ובמילויים. אם אחד מבני הזוג ייתן וישקיע, אך לא ימלא את הצורך של הצד השני, לא רק שהשקעה זו לא תועיל אלא ההפסד עלול להיות כפול – הן מצידו בהרגשת התסכול והן מהצד השני שהרי כאילו לא נתן. לצערנו תחושה זו יכולה לגרום למתחים רבים…
זיהוי הצרכים של זה לזה הוא הדבק המחבר בין איש לאשתו. לא מספיק רק לאהוב אלא צריך גם לדעת איך לאהוב…
זהו אפוא ההבדל שבין אחדות לדבקות האחדות – היכולת להתחבר זה לזה למרות ההפכים והשונות בינינו כפי שעם ישראל היה מאוחד במעמד הר סיני כדברי רש"י הידועים (שמות יט, ב): "כאיש אחד בלב אחד". מחדש הרבי מלובביץ שהאחדות הייתה שם למרות התרעומות והמחלוקות…
על כן האדם מצווה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), זאת אומרת שאהבה אידיאלית היא יכולת להבין איך למלא את רצונותיו וצרכיו של זה לזה ומתוך כך לזכות לשכינה ביניהם…"

במילים אחרות, ליצור תקשורת אכפתית, מוסרית ואפקטיבית. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שנזכה לחגוג את יום ט"ו באב בשמחה, שהאהבה והחיבור בימי קושי ובכלל בשוטף, רק יוסיפו ויתעצמו. אכי"ר.
חג ט"ו באב שמח ושבת מבורכת💗

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. אך, את הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. בתגובה משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל.

הרב שמואל רבינוביץ מסביר,
"…בשוליה של מלחמה זו אנו לומדים כמה חוקים הנוגעים לדיני טהרה וכשרות הכלים… והנה פרט מעניין: בשונה משאר חוקי התורה שנאמרו על ידי משה רבינו, חוקים אלו לא נאמרו על ידו. משה נצטווה עליהם, אך מי שהורה לעם לנהוג בהם היה אלעזר הכהן, בנו של אהרון:
“ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה’ את משה…” (במדבר לא, כא). מדוע משה שתק ונתן לאלעזר לתפוס את מקומו? חז”ל במדרש ההלכה משיבים על כך תשובה שלא היינו מעזים לומר בעצמנו. הבה נצטט את דבריהם:
“משה רבינו – לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות” (ספר במדבר, פרשת מטות פיסקא קנז).
מספר פסוקים לפני ההוראה ההלכתית שנאמרה על ידי אלעזר הכהן, קראנו: “ (יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.” (במדבר לא, יד). התוצאה, על פי המדרש, הייתה מיידית: משה שכח את ההוראה ההלכתית המתאימה לסיטואציה ואלעזר נאלץ לתפוס את מקומו של משה. בהמשך דבריהם מונים חכמי המדרש מקומות נוספים שבהם כעס משה וכתוצאה מכך בא לידי טעות בהלכה או במעשה."

כיצד מתמודדים עם כעס?
נראה כי את המציאות הלוקה משה רבנו מתקשה לקבל, ולכן, הוא מביע את כעסו וההשלכה- נשכחת ממנו ההלכה. משה רבנו, גדול המנהיגים, איננו מקבל את המציאות כפי שהיא, כבר עוד בראותו את המצרי מכה עבד עברי, ואת שני הניצים העבריים. החטא של משה לא היה הכעס, אלא שהמשיך בדבריו ולימד הלכה טרם לקח הפסקה. משה לא עצר להתאושש מכעסו. שואל הרב שניאור אשכנזי, כיצד מתמודדים עם כעס? אנחנו, לפחות ברובנו, בד"כ בעלי ידע רב כיצד יש לטפל בכעס, אך כשהוא מתפרץ, אנו שוכחים את כל מה שידענו. הרב אשכנזי מציע כי האדם זקוק לטיפול הכולל אקמול וגם אנטיביוטיקה. אקמול כתרופה משככת כאבים לטווח קצר מועד, לטווח המיידי, ואנטיביוטיקה לטווח הארוך. בטווח הקצר לא תסייע התבוננות או חשיבה, כי כשאני כועס אני זקוק לתרופה מיידית ומרגיעה. האקמול הכי טוב לכעס מתפרץ הוא פסק זמן, הפסקה יזומה (שהיא כל הסחת דעת לא מזיקה) בכדי לאפשר לעוצמות הכעס לרדת ולהרגע. הרעיון הוא למתן את אותו כעס בעזרתו של הזמן. ממש כפי שהציעה רבקה אמנו ליעקב, בנה, לאור כעסו של עשו אחיו, "תן לו את הזמן שלו להרגע מכעסו". הכעס הוא אש גדולה שאם לא מלבים אותה ממתינים ומסיחים את הדעת, הכעס נרגע. ויותר מזה, אם נחליט שאנו גם מתנצלים לאחר שמתפרצים, ומבקשים סליחה, אנו כנראה גם נשתדל להמנע מהתפרצויות אלו. במילים אחרות, ההתחייבות לפרסם ולהכיר בכעסנו בפומבי, ולומר, "אני טעיתי", יכול לשמור עלינו מפני פרצי הכעס.
"כל הכועס- כאילו עובד עבודה זרה" אומרת לנו הגמרא שמסבירה בנוסף כי בשעת הכעס חוכמתנו נעלמת מאתנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי חווית האירוע שעוררה בנו כעס היא תוצר של התבוננות חלקית, שאינננ משקפת את תמונת המציאות הכוללת. משה רבנו כועס כי צריך לכעוס, זו תכונה שקיבלנו כי יש בה ערך מוסף, השאלה היא מהם גבולותיו של הכעס בכדי שיהיה מקדם ומועיל, וכיצד אנו מתמודדים עימו? הכעס גורם לנו לאבד את שיקול הדעת, ולשכחה. ולכן, אחרי האקמול, ההפסקה שסייעה לנו להרגע, ניקח גם אנטיביוטיקה, שהיא הבנת הפרשנות שלנו לאירוע, וכן, קיימות אופציות נוספות לפרשנות. כלומר, הכעס הוא סוג של התמכרות לתמונה השטחית שאנו רואים באותו הרגע ולא התמונה הרחבה.  

"נפלאות הכעס/משה שרון"- (המלצה על ספר נפלא)
משה שרון  פותח את ספרו "נפלאות הכעס" בציטוט של מארק טווין, "הכעס הוא סוג של חומצה שגורמת נזק רב יותר למיכל שבו היא נמצאת מאשר לדברים שעליהם היא תישפך", בספרו מסביר משה שרון, "… חשבתי שהכועסים הם אלה שהחצינו את זעמם, אלה שצרחו, קיללו, קלקלו ושברו, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים ההם", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי.
כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים בגלל כעסם המוחצן והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים…
הספר מתאר שש תחנות במסע שלי אל חיים מאוזנים יותר.
בתחנה הראשונה במסע הבנתי את כוחה של הפרשנות, עד כמה אין בנמצא אפילו סיבה אחת אובייקטיבית בגינה כל בני האדם בעולם כועסים. אי לכך חדרה אליי ההכרה שרגשותי אינם אובייקטיביים אלא הם תולדה של פרשנות. התובנה הזו החזירה את הכוח לידיי, שכן אם בכוחי לשנות פרשנות הרי שבכוחי להשפיע על רגשותי וכתוצאה מכך – על חיי.
בתחנה השנייה גיליתי שהאירועים, המקרים והאנשים שמצליחים להוציא אותי מאיזון, דהיינו מכעיסים אותי באמת ומעוררים אצלי זעם – מעידים על פי רוב על דבר לא שלם אצלי. או בפרפרזה על דברי חז"ל, גיליתי ש"הכועס במומו כועס".
בתחנה השלישית נתוודעתי לקשר שבין הכעס שלי לבין חטא הגאווה ולשינוי העמוק שאצטרך לשנות במידת הגאווה שלי על מנת לאזן את הכעס.
בתחנה הרביעית גיליתי שהכעס הוא רגש משני, דהיינו שער לרגש עמוק יותר, פחות פופולרי ופחות מדובר. הרי קל יותר לכעוס מאשר לומר "נעלבתי" או "לא באמת אכפת לך ממני". קל יותר לכעוס מאשר להיישיר מבט אל הרגש האמיתי שמנהל אותי ברגע נתון.
בתחנה החמישית התחלתי לראות את הקשר בין כעס לבין חסרון אמונה, דהיינו שבכל פעם שאני שוכח או מאבד אמונה שיש כוח גדול ממני, שהוא זה שמנהל את היקום ולא אני – אני כועס.
בתחנה השישית הבנתי שהתעוררות הכעס היא כשלעצמה חיובית וטומנת בחובה מתנות רבות. הבעיה נוצרת כשלא משחררים את הכעס, כשנותנים לו להישאר יותר מרגעים ספורים.
…כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם. כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו. לכן אין לנו עניין, לא בספר זה ולא בחיים בכלל, להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות – אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?"

רלוונטי יותר מתמיד, בימים אלו, ימי בין המצרים, וריבוי המחאות וההפגנות הסוערים, ואף בחיי היומיום שלנו בפרט עם הקרובים לנו. מי ייתן ונמצא את הדרך לא ללבות את הכעסים, להיות יותר קשובים, ויחד למצוא את האיזון הראוי למגוון הקולות מתוך אכפתיות ורצון משותף לחברה הפועלת לפי ערכי המשפט והצדק, חברה ישרה ומוסרית עם רגש לזולת. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

Photo by menachem weinreb on Unsplash

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, בעוד מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה.
"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”. (במדבר כז, ג), חמש בנות צלפחד, מחלה, נועה, תרצה, מילכה וחגלה, פונות יחד למשה, ומסבירות כי בגלל שהחוק אומר שרק בנים יכולים להיות יורשים, הן לא יכולות לרשת את הנחלה שמגיעה להן, ולמשפחתן. וזה, לא הוגן!
בתגובה, משה פונה לה', בתור השופט העליון – שיחליט בנדון.
ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
כי למעשה "…אנו יורשים את מה שאנחנו אוהבים באמת. חז"ל קשרו לראשן של בנות צלפחד כתרים של שבח מופלג. הן היו, לדבריהם, חכמות מאוד ובחרו בזמן הנכון להצגת בקשתן. הן ידעו לפרש את הכתובים, והיו צדיקות גמורות. ובפרט: אהבתן לארץ ישראל עמדה בניגוד משווע לזו של הגברים. כשהמרגלים חזרו מהארץ עם הדו"ח המדכדך שלהם, העם אמר אִישׁ אֶל אָחִיו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) אבל בנות צלפחד חפצו בנחלה בארץ, והיו ראויות לה עד מאוד… כאשר איננו מוקירים דבר-מה כערכו, אנו עלולים להפסיד אוצר ואפילו לא לדעת מה הפסדנו.
…זהות אי אפשר למכור. אבל להפסיד אותה אפשר. ויהודים רבים מפסידים את זהותם. אבותינו נתנו לנו את מתנת העבר. אנו חבים להם עתיד שיהיה נאמן לעבר הזה. או לכל הפחות, חובתנו לא לוותר על העבר הזה לפני שעמדנו על ערכו.
הרעיון משנה-החיים הנלמד מכך הוא בהחלט פשוט, ובכל זאת הוא עמוק: אם אנו רוצים באמת להנחיל את המורשת שלנו לילדינו, עלינו ללמד אותם לאהוב אותה. הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב. כי את אשר נאהב – נירש. ואת אשר לא נדע לאהוב – נפסיד."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, כי בנות צלפחד מלמדות אותנו שזעקה כנה מעומק הלב היא איננה חוצפה, ולמעשה, רק היא יכולה לפרוץ את המציאות הלא הוגנת, את העוולה. חמש האחיות נלחמות על זכותן למקום ולנחלה בארץ ישראל. כאשר אנו חווים עוולה מחובותינו היא לקרוע שערי שמים. זעקתן הייתה ממקום נקי, המבקש צדק וקירבה, והתנהלותן היא ביטוי ל-"ויש אדם הקונה עולמו בשעה אחת." הפרשה משקפת לנו את אומץ ליבן ואמונתן בצדקתן. הצעקה שלהן איננה התרסה ולא המרדה וגם לא כפירה, אלא דרישה לעשיית צדק. ואכן, צעקתן קורעת את שערי שמים.
אנו חיים בעולם שכל הזמן מצוי בתנועה ובהתקדמות. מחדד הרב אשכנזי, כי לעולם יש פוטנציאל עצום של טוב, כאשר בכל רגע ורגע באפשרותנו לבחור בטוב ולממש את אותו פוטנציאל, וכך גם להציף את העולם בטוב.
לכן, הציפייה לטוב היא טבעית וריאלית, וכל שעלינו לעשות הוא להוסיף מעשים טובים, להרבות טוב. לרצות שיהיה טוב זה חשוב אבל לא מספיק. אנחנו צריכים להאמין שאנו יכולים לקיים חברה טובה המושתתת על צדק, יושרה ועוד ערכים מטיבים ומפיצי טוב. עלינו להאמין שניתן לצמצם את הפער בין המציאות ולאמונה שלנו ע"י מעשים ופעולות. בעצם, ההכרעה אם להרוס או להטיב עם העולם מצויה בידנו, בני האדם. הבחירה החופשית, שאילת שאלות, ערעור על הקיים וחיפוש תשובות יכולים להוביל אותנו למקומות טובים יותר כל עוד הם מונעים מטוהר ורצונות טובים להטיב.
בימים אלו, אנו מצויים בימי בין המצרים, והאמונה במציאות טובה יותר דומה לפעמים לזכייה בלוטו, כולנו רוצים לזכות, אבל מתקשים להאמין שאנו נהיה הזוכים… מה הסבירות? והשאלה איך מתעלים מעל מגבלות הספק, ופועלים, למשל, קונים כרטיס לוטו, פועלים באופן שלא פוגע באחרים, ויותר מזה, באופן שמטיב גם עם הסביבה.

חינוך לערכים מתחיל באופן בו אנו חיים את הערכים האלו. אנו יכולים לנאום לילדינו על ערכים חשובים אבל ילדים קולטים כל זיוף, ואם הערכים המדוברים והערכים שאותם חיים אינם בהלימה, החינוך לא יהיה אפקטיבי.  מצוות והגדת לבנך מכוונת אותנו לכל השנה, לבנות עם הילדים שלנו קשר שיש בו שיח ערכי והעברת המסורת מתוך אהבה, כבוד, איכפתיות והנאה. מה הדברים שחשובים לנו באמת, שאנו מוכנים להתאמץ כדי שהם ינכחו בחיינו? כשהערכים נוכחים בחיינו, בחיי המשפחה, יש לדבר עליהם בעין טובה ומתוך חיבור חיובי. כשהקשר קרוב וחם, ויש הקשבה, אהבה והכלה, הערכים נטמעים אצל בני המשפחה בקלות וביעילות יותר.

בימים אלו, כשהרוחות סביב עדיין סוערות, אנו מקבלים תזכורת חשובה מבנות צלפחד, ללמוד ולהכיר את הנתונים, להקשיב, להגיב בכבוד ובענייניות, ול"מודה על האמת" כאשר אנו לא יודעים ולא מבינים. ויותר מזה, בנות צלפחד מלמדות אותנו כי הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב, ואת מה שנאהב – נירש, בעוד את מה שלא נדע לאהוב – נפסיד.

שבת שלום❤️

Photo by Francesco on Unsplash

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל בעקבות בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם- הרב רפי פוירשטיין מרחיב,
"הוא היה אדם מעמיק, מבריק ואחד מהאנשים המרחיקים ראות ביותר בהיסטוריה האנושית. במילים פשוטות הוא היה נביא גדול, לדעת חז"ל בצדדים מסוימים אפילו יותר ממשה רבינו. שמו היה בלעם בן בעור. לא היינו שומעים על נביא גדול זה אלמלא בלק מלך מואב היה מזעיק אותו לעזרה בהולה. בלק, המקבל דיווחים על עם ישראל המתקרב אליו בצעדי ענק, מבין כי אין לו סיכוי מול עם של מיליונים שהביס בכוח הניסים האלוקיים את האימפריה המצרית הנשגבה. איך תוכל ממלכתו הקטנה, השוכנת ממזרח לים המלח, לעמוד אל מול הסיכון האיום הזה? המוצא היחיד שלו הוא בלעם. בלק מבין שלא ניתן לנצח את העם המלומד בניסים בכוח הזרוע אלא רק במגרש הישראלי, דהיינו, במגרש הרוחני.
מרגע זה הופך בלעם למוקד הסיפור ופרשת השבוע. בלעם שיודע שאלוקים משגיח על עם ישראל, פונה לאלוקים ושואל אותו האם הוא מרשה לו להסכים לבקשתו של בלק ולקלל את העם. בלעם לא מוותר, עד שלבסוף ה' אומר לו בחלום הלילה כי הוא יכול ללכת לבלק, אך הוא לא יהיה אדון לפיו. במילים אחרות: בלעם יהיה מעין מיקרופון לקול האלוקי שיבקע מתוכו.  ואכן בלעם שמגיע למואב מנסה לקלל, אך כשהוא פותח את פיו יוצאת ממנו שירה נפלאה של הלל ושבח לעם ישראל . שלוש פעמים הוא מנסה את כוחו, ושלוש פעמים יוצאות מפיו ברכות ותשבחות. מחזה אבסורדי זה  מסתיים בגירושו של בלעם חזרה לארצו.
 רבים וטובים שאלו לאורך הדורות כיצד קרה שאדם מהחכמים בעולם נפל כך בפח? כיצד בלעם המרחיק ראות לא צופה מראש את כישלונו המהדהד?…
פרשת בלק היא גם המפתח להבנת החידה המסעירה… את הציבוריות הישראלית. בכל פעם מחדש אנו תמהים כשנחשף קלונו של איש ציבור זה או אחר, כיצד קורה שדמויות מצליחות נופלות בשחיתות לאחר שהגיעו בעמל כה רב לפסגת ההצלחה? מה גורם לאנשים לאבד את כל עולמם, אם לא התפרצות של יצר לא נשלט. לא צריך יותר משנייה אחת של תאווה לא מרוסנת.
בליבה של הפרשה אנו נתקלים בסיפור הגרוטסקי על האתון עליה רוכב בלעם הפותחת לפתע את פיה ושואלת את בלעם בשפת בני אדם מדוע הוא מכה אותה והאם היא עצרה בעדו לפני כן. בלעם שרק לאחר ששמע את קול האתון נפקחות עיניו, רואה מולו את מלאך ה' עם חרב שלופה בידו. חייו של בלעם- הנביא החכם בעולם, ניצלו בזכות אתון. איננו משתחררים מההרגשה כי בלעם החכם הפך לשוטה ואילו האתון המטומטמת (בדרך כלל) הפכה לחכמה ממנו. זהו גם סוג של משל עלינו- החיים בעידן שכולו רגש, הנאה ותאווה. עלינו לשים לב למסר החד הבוקע מפרשת השבוע הקורא לנו: שכל תחילה!…"

הבלעם או החמור שבנו-
מסתבר שלעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, וכדאי גם להקשיב לסובבים אותנו כי יכול להיות שגם לחמור שבחבורה יש משהו חשוב להגיד. בקבלה מסבירים כי אנו יכולים לבחור להיות מלך (מלך, ראשי תיבות- מוח, לב, כליות) או למך על החיים שלנו.. וכדי להיות מלך האדם צריך לדעת לשלוט עם המוח (שכל) על הלב (רגשות) והכליות (תאוות). אם זה הפוך, והלב נמצא ראשון בסדר העדיפויות, אז האדם הוא למך.
מעניין שפעמים רבות כאשר אנו מסבירים לאחרים (ולהיפך), איך נכון לפעול, המענה המיידי הוא "אני יודע", "ברור לי מה נכון היה לעשות", ובכל זאת אנחנו בוחרים אחרת, למה?
נראה כי בכולנו מצוי בלעם קטן, עם פוטנציאל ויכולות גבוהים, שמבין ויודע מה נכון לבחור, ובכל זאת, פעמים רבות הרגשות, הרצונות והיצרים שלנו הם שמשפיעים ומכריעים בבחירות שלנו, למרות הידע הזמין, הנגיש והמצוי. הפעלת לחץ של הסביבה, המשפחה, התרבות וכד׳ גם כן יכולים לגרום לנו לקבל החלטות שאינן בהלימה עם הידע שלנו. ולפעמים, אנו אפילו יודעים מה התשובה הנכונה ומה הדבר הנכון לעשות, אבל חסר לנו מידע על מציאות המצב, למרות הנגישות והנראות, ממש כמו המלאך עם החרב השלופה אל מול האתון ובלעם… סוג של שיבוש שיקול הדעת. אנחנו יודעים למשל, שהירקות בריאים לנו יותר ממתקים, וששינה טובה היא מרפא לגוף ולנפש, ועדיין, אנחנו בוחרים אחרת… הפרשה השבוע קוראת לנו לבחון כמה פעיל בלעם בתוכנו, מה מנהל את הבחירות שאנו עושים, האם אלו ההנאות הרגעיות למרות המחיר העתידי, האם הנוחות הרגעית בבחירת שיטת "בת יענה" הדוחה את ההתמודדות… או שמא הצורך בפתרון קל ופשוט ללא השקעת מאמץ שמוביל להחלטה השגויה…

מה משפיע עלינו? ד"ר פול סלוביק מסביר,
"בניגוד למה שאולי נדמה, הגורם המשפיע ביותר בקבלת החלטות אינו אישיותו של המחליט אלא ההקשר והסיטואציה שבהם הוא נמצא… וכן, יש גם הבדלים אישיותיים. אחד מהם הוא תפיסת העולם של כל אדם – מי אנחנו חושבים שאנחנו, מי אנחנו רוצים להיות, עם מי אנחנו מתחברים, באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. כשמגיע מידע שמאיים על תפיסת העולם של אנשים, הם מוצאים דרך להתעלם ממנו, לזלזל בו או לפרש אותו בדרך שלא מאיימת עליהם…"

נראה כי בנוסף לאישיותנו, העיתוי, הסיטואציה, וההקשר שלנו למצבים השונים, משפיעים על ההחלטות והשימוש המושכל בכישורים שלנו. כך גם בפרשה שלנו, בלעם סירב להכיר ולראות כי אין ביכולתו לקלל את בני ישראל, להיפך, הוא היה נחוש להצליח במשימתו ויהי מה. הוא אומנם נכשל בביצוע משימתו הראשונית, אך, לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה ערמומית שמפילה את ישראל. העצה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. התנהלות בלעם מחזקת את דברי חז"ל שכבר דרשו כי, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו." ולכן, חשוב לזכור שכולנו יכולים לבחור האם לשאת אחריות על חיינו, מעשינו, ולקבל החלטות מתוך מודעות ותודעה מלאה לדרך שאנו בוחרים ללכת בה, דרך המלך.

שבת שלום💞

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
השבוע, העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. ה' אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.

הרב רונן טמיר מרחיב,
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?!  שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דווקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל?
חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים. "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור".
ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם…
זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין הנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות.
מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר… השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי כי אחרי הליווי ומסירות הנפש של משה לעם, במשך 40 שנה, שוב, בני ישראל, מגלים ספקות, תלונות וחוסר אמונה. והתוצאה- כעס ותסכול המובילים את משה כאמור, להכות על הסלע. משתמע כי דיבור טוב מחזק ומרומם את הנפש. ולכן, מענה הדיבור הוא שיעניק לעם משמעות והבנה, ובכך ייצר גם חיבור.
וכך משתף הרב אשכנזי במכתבו של הרבי מליובאווויטש חנוכה תשכ"א:
"ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות."

תפקיד מנהיג ומחנך הוא להאיר את הנקודות הטובות שבאדם, להגביה אותו, ולהזכיר לו כמה הוא טוב וכמה הוא מסוגל. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. מבוגר שיודע שהוא מסוגל, ומניע אותו קדימה לצמיחה, למקום טוב יותר. האבן עזרא מסביר כי בפנייתו של משה, "שמעו נא המורים", שמעו נא חבורת סרבנים, משה מוריד את העם בהתייחסו אליהם כמורדים וחצופים. אין מונהגים גרועים אלא יש מונהגים שלא אמרו ולא השמיעו להם כמה הם מסוגלים, וכמה ביכולתם להצליח. יש צורך לשים דגש על היכולות הגבוהות והמידות הטובות. אחרי הכל, מסיים הרב אשכנזי, "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר."
החברה שלנו זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק, אך ההנהגה איננה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, יש להקדים להם דיבור ומשמעות. נראה כי כוחו הפנימי של האדם מתגלה באמצעות הדיבור. הדיבור שלנו פונה אל שיקול הדעת, והאמון שלנו נותן את הכוח להטיב. ולכן, חינוך מקדם ומטיב לעולם לא יהיה בכפייה. פרשת מי מריבה באה ללמד אותנו שאנו חייבים לתת אמון בילדינו בפרט בעיתות משבר, להקדים דיבורים רבים ולהשתמש באמצעי תקשורת ורבליים כבסיס לחינוך. הדיבור הוא כוח עצום של האדם, ויש להאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו בכדי לזכות ולראות את הפירות המיוחלים בשלים בבוא העת.

שבת מבורכת💞