דנה בפרשה

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

Photo by Oleg Vakhromov on Unsplash

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה מספרת לנו על התולדות שלאחר המבול ועל משפחתו של אברהם אבינו. השבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם אבינו ובסיפור חייו.
בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברם; הוא למעשה ראשון המאמינים ב-אל אחד ומייסד האומה העברית. כמו כן, השפעתו של אברהם ומעמדו היו בקנה מידה עולמי. הפרשה פותחת-
"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה". (בראשית יב')
הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. מסע שגלומה בו ההבטחה. ואברם אכן קם, עוזב הכל והולך לארץ כנען.

בשבועות האחרונים הצליחו לזעזע לנו את הנפש ולערער את הערכים והאמונות שלנו בפרט בטובו של האדם. האמונה שלנו היא כח פנימי שמניע אותנו קדימה ומאפשר לנו להגשים ולממש את רצונותינו, להרגיש משמעותיים, מוערכים ובטוחים. שוחחתי עם לא מעט אנשים שחווים בלבול, כעס ותחושת חוסר אונים אל מול המציאות שהתנפצה להם. האמונה והרצון לשותפים אמיתיים לשלום ולהכרה בקיומנו ובביתנו בארץ ישראל, התפוגגה.
"לֶךְ-לְךָ" שולח אותנו לצאת מקיבעון ומהרגלים שמהווים לרוב חסמים ביצירת שינוי ובמימוש ייעודנו. רק יציאה מעצמנו ומאזור הנוחות שלנו יאפשר שינוי משמעותי. שתי המילים הקצרות בהן פותחת הפרשה, "לך לך", מבהירות לנו את התהליך הנפשי הנדרש ביצירת שינוי בחיינו:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא למסע.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, למהות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם.
ב-7 לאוקטובר, שכננו, הערבים, הבהירו באופן חד משמעי שלמרות רצוננו העז לשלום ולחיים רגועים ושלווים, הם מציעים לנו גישה ואמונה המושתתות על שנאה, אכזריות ואלימות.
אברהם אבינו בהתנהלותו מבהיר לנו שאמונה אמיתית לא נובעת מניסיון כוחני וכפייתי לשנות את צורת החשיבה וההתנהלות. אלא, היא נובעת מהאמון העמוק והנקי שלנו בנו, ובסביבה שלנו. זוהי אמונה המעניקה לנו תחושה שהכל אפשרי; היא משחררת מחסימות ותחושת התקיעות, ומעניקה לנו רצון לעשייה ותקווה לעתיד טוב יותר.

מסביר הרב דוד אגמון-
"כארבעת אלפים שנה עברו מאז שהתהלך כאן אברהם אבינו. מי היתה אותה דמות אגדית ואיזה קשר יש לה בכלל אל מציאות חיינו כיום? ברור שאברהם אבינו אינו רק הדמות היסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית… במבט המקובלים, אברהם אבינו הוא כח עצום הפועם ופועל בתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו, כח שאנו חייבים להכיר על מנת להגיע אל תכלית העבודה שלשמה אנחנו פה.
רבים ומרתקים המדרשים על תחילת דרכו של אברהם… כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, יש להתייחס לאותו ציווי שקיבל אברהם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לצאת מכל המוכר, ללכת אל מציאות חדשה…
אברהם אבינו, ראש לכל המאמינים, גדל בביתו של תרח אביו, גדול מפיצי העבודה הזרה בזמנו. דווקא ממקום שהיה מקור הטומאה והזוהמה צומח אברהם אבינו ומגיע אל כל המדרגות הגבוהות אליהן הגיע. דווקא מתוך החושך הגדול של נסיבות חייו הראשוניות מתחיל אברהם אבינו לא רק את תיקונו עצמו, אלא את תיקונו של עולם שלם…"

ימים לא פשוטים עוברים עלינו, ועל העם שלנו. רגעים רבים של תחושת חוסר אונים ותסכול, אך יחד איתן גם חוויה מעצימה של סולידריות. לצד אירועי הטרור והמלחמה המתמשכת, ניתן לראות שפע של יוזמות אזרחיות מרגשות. בזמנים אלו, כאשר המתח משפיע על כולנו, הנפש והגוף מיד מגיבים.  ובאופן טבעי גם ה"לך לך" שלנו מתערער. האמונה שלנו בטוב, בשלום, בשיח מקרב לבבות התערערה וניכר הצורך בחישוב מחדש… אז איך מתמודדים ומכוונים את המצפן שלנו?

תורתה של ימימה, החשיבה ההכרתית, יכולה לסייע לנו בימים אלו כי היא מעבירה את המשקל מעיסוקו של אדם במערכת היחסים עם העולם ועם האחר לעיסוק במערכת היחסים שלו עם עצמו. מתקשר ממש ל-'לך לך'- לעצמך, לפנימיותך. ימימה מציעה לנו להבחין בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית. למה זה טוב? והתשובה- המציאות החיצונית איננה בשליטתנו בניגוד למציאות הפנימית. בימים אלו של מלחמת קיום על הבית שלנו, ההבנה הזו קריטית. ככל שנפנים שאין לנו שליטה למשל, על מצב החטופים, האזעקות, מה יהיה… מתי זה יסתיים, כמות הנפגעים וכ"ו, נבין שנכון לשחרר את המחשבות והדאגות בנושאים אלו. סביר להניח שהם ימשיכו להטריד אותנו אך עם ההבנה השכלית שהללו אינם בשליטתנו. לעומת זאת, במציאות הפנימית שלנו, ניתן להתחבר ליכולת לבקש עזרה, לתחום את זמן הצפייה בחדשות, בסרטונים קשים, ותמונות שמערערות את הנפש, לפעול ולסייע, ובכלל להתחבר לכוחות שלנו- זהו מרחב שבשליטתנו, מרחב שבו אנו יכולים לעשות ולשנות. הטמעת התבוננות זו מסייעת לנו להתמקד ולנתב את המשאבים האנושיים והמוגבלים שלנו ביעילות ובאופן מקדם שעוזר לנו לשמור על האיזון והשפיות.
אכן, הפתיעו אותנו באופן אכזרי וכואב אך המציאות הפנימית והחוסן של העם שלנו מאפשר לנו כאמור, לקבל פיקוד על המציאות הפנימית שלנו באמצעות המחשבות והמעשים שלנו וניתובם. ובסופו של דבר הם גם משפיעים על המציאות החיצונית. וכך ימימה מחדדת-
"… לעסוק בעיקר על מנת שכל בית יוסיף מאור לסביבה שבו,
בית שנישמר בהתפשטותו מאורו הוא גם שומר על בתים אחרים בסביבה.
אנחנו נישמר, נתחם ונישאר באור. להתרכז בהתחזקות, לאסוף חלקים מחזקים…
ההבנה פועלת כשיש תיחומים וקשב."
אך ראשית, אומרת לנו ימימה, יש להתייחס ולתת הכרה ומקום לרגשות ולתחושות שלנו, להיתמך ולבקש עזרה, לשתף, להתקשר לחברים, שכנים ובני משפחה ולוודא שהם בסדר, לברר מה הצרכים שעולים, לגלות אוזן קשבת (גם לעצמנו), תוך הגבלה ותיחום כאמור, של הזמן והתכנים אליהם אנו נחשפים. הקבלה העצמית של החולשות, הפחד, חוסר האונים וכו׳ זה כח אמיתי שניתן להתחזק ממנו.

בשבועות האחרונים הקבלה וההכלה שלנו, אחד לרעהו, מעוררת השראה. הערבות ההדדית מתבטאת במיזמים אינסופיים של עשייה ונתינה. יש לנו עם נפלא ומרגש שמוכיח כי החמאס ושכמותם למרות אכזריותם וביטויי הרוע בהתגלמותו, לא ישברו ולא יחלישו אותנו. זה לגמרי הזמן לגלות את כוחות הריפוי שבנו, ולהיאחז בכל נקודת אור שיש, ויש. לגלות את היכולת לקבל את עצמנו עם כל המורכבות של חושך ואור גם יחד, נשיאת הפכים שהיא גם ביטוי לחוסן. ובמציאות הפנימית שלנו גם לבנות מרחב מוגן שישמור עלינו. השבוע בפרשה יש קריאה לאחריות הדדית, "לך לך"- כפרט וכציבור, הניכרים בשבועות אלו בערבות הדדית ומסירות אין קץ לזולת. השנה, ה"לך לך" כולל תמיכה, אהבה, ותפילה לשובם ולשלומם המהיר והמלא של השבויים, הלוחמים והנעדרים, וביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת שלום💞

Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"

בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.

וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."

אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.

חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗

Image by Frauke Riether from Pixabay

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

פרשת האזינו לא במקרה בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה היא עדות לבני ישראל ולמה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרה נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק, ובין מחשבות, רגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נבחר לעשות, 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

Photo by Sandy Millar on Unsplash

רקע-
אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')"
השבוע זכינו לחתן את ביתנו, וההתרגשות הייתה בעיצומה. לחתן ילד.ה זה ממש טקס מעבר בצומת משמעותית בחיינו שמגדירה את עצמנו מחדש וגם את מעמדנו. טקס החתונה מחולל בנו שינוי, הוא מגדיר אותנו מחדש כיחידה משפחתית נרחבת, ואת הזוג כיחידה עצמאית. חוויה משמעותית שבה מובלים הכלה והחתן אל החופה, כאשר כל אחד בליווי הוריו, משפחת הבסיס אליה השתייכו עד כה.

פרופסור יונתן גרוסמן מסביר, "פרשת ניצבים מתחילה כבר בסוף פרשת כי תבוא:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"   (דברים כ"ח, ס"ט).
הקריאה המקובלת של פסוק זה, המגיע לאחר רצף הקללות הארוך של ברית מואב, היא כפסוק המהווה חתימה לכל יחידת הברית. האברבנאל מציע קריאה מחודשת, הרואה את הפסוק דווקא כפסוק פתיחה לפרשיית הברית. במילים אחרות, את הפסוק יש לקרוא לא כ"חתימה" אלא כ"נקודתיים":
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם… " (דברים כ"ח, ס"ט-כ"ט, א')
כפי שנראה, הצעת הקריאה של האברבנאל, לפיה מעתה מתחיל תיאור של ברית, עולה באופן מובהק מפשוטו של מקרא. הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את המילה "היום". היום מתרחש דבר מה, שמאז יציאת מצריים ועד עתה לא התקיים בעם ישראל:
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') נתון זה מפתיע מאוד, שכן קשה להעלות על הדעת שעם ישראל לא הבין על מה הוא חתם בברית סיני.
"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (שם, י"ב) גם פסוק זה מטלטל את הקורא בתמיהה: כיצד ניתן לומר שעם ישראל הוקם רק עתה בערבות מואב, ושכל תקופת המדבר לא הוגדר העם כיחידה אחת?
…מסתבר, שההבדל המייחד את ברית מואב על פני ברית סיני ההוא בשינוי הסטטוס של בני ישראל מאוסף של פרטים לעם…
חז"ל לומדים מתוך ברית מואב את מושג הערבות ההדדית… "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, א'–ב')
…ביום הזה התגבשה 'ישות של עם', שיכולה מכח עצמותה לכרות ברית עם ה' ולחייב בכך גם את הדורות הבאים… מפרקים אלה עולה שיש לתורה חשיבות להדגיש שעם ישראל חתום בעצם על שתי בריתות – ברית פרטית (ברית סיני) וברית לאומית (ברית מואב). חשוב להבחין שכאשר אנחנו מדברים על ברית מואב אנחנו לא מדברים על נתינת תוקף מחודש לברית סיני, אלא על התרחבות תודעתית של עם ישראל כאומה. יש לדברים משמעות רוחנית גם לאדם הפרטי: מצד אחד האדם ניצב מול ה' כאדם פרטי ומצד שני הוא עומד מול ה' כחלק מאומה שלמה."

לאור הבריתות המתוארות לעיל, הן הפרטית והן הלאומית, השבוע, זכינו גם לחוות את הכניסה לברית הנישואים של ביתי. התבוננו בהם, בכלה ובחתן, ילדים מדהימים ומוכשרים שמחוברים לכל הפרטים, מחלקים תפקידים לכולם ומוודאים שכל הנושאים מכוסים וגם שכולם מרוצים. וכן, הם גם היו נוכחים בכל השלבים והסידורים. לחתן את הילדה שלנו זו חוויה של סערת רגשות עם דופק 200, ודמעות- לגמרי תחושת אושר צרוף. רמת ההתרגשות, השמחה והגאווה במי שהיא הפכה להיות, מציפה בנו אהבה שהופכת במהרה למדבקת בחתונה…
מתחת לחופה עמדנו שתי המשפחות זו לצד זו, כשהכלה והחתן באמצע, החיבור שלנו, ויחד עם זאת, זוג נפרד העומד בפני עצמו, וממשיך לחדר הייחוד המסמל את ביתם הפרטי, הנבדל, החדש.

הרב אליעזר מלמד נותן לנו עצה בכניסה לברית הנישואים,
"…עצה חשובה לכל מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בקשר המרכזי והעיקרי שבחיי האדם – בקשר הנישואין. המציאות מסובכת ומורכבת, ולכן מעת לעת פורצים חילוקי דעות שגורמים למשברים. השאלה אינה אם יהיו משברים, כי מסתבר שיהיו. השאלה הגדולה היא כיצד יעברו את המשבר. אם יצליחו להעמיק ולמצוא את המכנה המשותף שביניהם, אזי דווקא מתוך המשבר יצאו מחוזקים ומאוחדים יותר.
המכנה המשותף קשור לברית שכרתו ביניהם – בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כדי לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן השלם ביותר. ברית זו, כשהיא נכרתת באמת, היא מגיעה עד יסוד הנפש, וכל הגלים והמשברים שבעולם אינם מגיעים אליו. ולא זו בלבד, אלא שדווקא המשברים מגלים את עומק הקשר המוחלט שביניהם."

בימים אלו כאשר אנו חווים ביתר שאת את המשברים שלנו כעם, כל אירוע רב משתתפים המגיע מעולמות, גישות, נורמות וערכים מגוונים וכולם כולם מביעים שמחה ואהבה כה עצומים, מעניק תקווה ומחזק כי יש נגישות וכי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." השבוע אנו מקבלים תזכורת חשובה לקיומה של הברית בינינו. עלינו לגייס את כל המשאבים העומדים לרשותנו כדי להיכנס להידברות ולקדם שיח מכבד של זהויות ותפיסות שונות. שהרי דווקא מתוך חילוקי הדעות ניתן לגלות את הקשר העמוק ולממש את הבריתות באופן מיטבי.
ברית זו התחייבות של שני צדדים לקיים אותה הלכה למעשה. פרשתנו פותחת בנושא הברית בין ה' לעם ישראל כאיש אחד. בעוד הנישואים הם היחסים המקודשים בין בני אדם. הקהל סביב החתן והכלה שמגיע לשמח אותם וצועק בשמחה 'מזל טוב'! מאשר מבלי משים את סופיות האירוע. בברית הנישואין, על ידי חופה וקידושין, מצליחים שני אנשים נפרדים לגלות את האחדות שבהם ולהתמלא אהבה וחיים. כך גם בפרשה השבוע, עניינה של הברית היא יצירת עם שכידוע מורכב ממעמדות שונים, מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים, מהדור הנוכחי, ומהדורות הבאים, כולם כולם נכללים בברית.

שבת שלום ובשורות טובות💞

Photo by Dragonfly Ave on Unsplash

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה, כך אנו נערכים לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, לשאת אחריות ולנקות את מעשינו.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחריו בניית מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים שוב, אמן.

הרב גור גלון מפרט-
"בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא –
"(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ." (דברים כח)
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם.
אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה.
כפי שמבאר זאת ר' צדוק בפרשתנו:
"…וזה גם כן מה שנאמר בהתוכחה ולא תאמין בחייך שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של הקדושה אבל באמת שחיות של הקדושה ישנו בעצם בכל נפשות ישראל ומעולם לא יופסק איך שיהיה".
…וכמו שכותב הרב קוק (אורות התורה יא ב):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא…"
בדברים אלה של ר' צדוק והרב קוק, מונחת גם התשובה לשאלה הגדולה, איך יגיע האדם לאמון בחייו, לאמונה בכוחותיו וביכולתו? – התשובה היא אמונה בה' יתברך."
ממשיך הרב גלון ומביא את הסברו של הרב סולובייציק:
"האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות…את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות…"
באותו פסוק עצמו נמצא גם שורש התשובה. שלוש פעמים באותו פסוק אומרת התורה שמדובר בחיים שלך. חייך, לך, ושוב חייך. ובאמת, בחיים האנושיים האלו אפשר לאבד אמון.
אך מתוך ההבנה שהחיים שלך, מקורם ושרשם אלוקי, יש אמונה ויש אמון… רק מי שיאמין בכוחות הטובים שבו, בעוצמות החיים שלו, בכוח האלוקי שמופיע דרכו ועל ידו, יוכל לפעול לתקן, לשפר ולרומם."

הפרשה מבהירה לנו כי כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כוח ואנרגיות להתקדם, והוא מאפשר נינוחות, פתיחות וקבלה. לאמון שאנו מעניקים זה לזה, יש כוח השפעה רב. הוא מחזק את הדימוי העצמי שלנו ואת הרצון שלנו להוציא לפועל ולממש את שליחותנו.
נראה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם, הם ילדינו. האמון שלנו בטוב שבהם, ביופי, בעוצמתם-הוא התוסף מזון החזק ביותר להצלחתם. כשאנו משדרים לילד, שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו זה הוא באמת, אנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי והביטחון שלו, ומספקים לו משמעות ותכלית לעשייה.
בסופו של דבר, לא משנה מה עובר על כל אחד ואחת מאתנו, האמונה בנקודה הפנימית הטובה, השלמה והיפה שבנו היא מפתח משמעותי וחיוני עבור כולנו לעשיה, למימוש ולצמיחה.

שבת שלום❤️