דנה בפרשה

אומר הרב צבי רימון, "הפעם הראשונה בתורה שיש פנייה לכל עם ישראל והוא מכונה "כלל" היא בציווי על קרבן הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל", ואחר כך: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות י"ב).
משום כך חשוב היה לכולם להיות שותפים בקרבן, ולכן באו הטמאים וביקשו להיות שותפים, "למה נגרע… בתוך בני ישראל", וכך קיבלו הם אפשרות להשלמת הקרבן – פסח שני.
קרבן קהל ישראל הראשון הוקרב דווקא באופן זה. מצד אחד – כל אדם וכל משפחה הקריבו אותו בעצמם (ובהמשך – כל חבורה בפני עצמה בהר הבית), ומצד שני – כולם הקריבו באותו זמן ובאותו אופן.
קרבן זה נאכל שלם – "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – אסור לחתוך אותו (לפי הרמב"ם אף אין מוציאים ממנו את גיד הנשה). זהו קרבן המבטא אחדות, המבטא את כלל ישראל, ולכן הוא נאכל שלם.
כללי אכילת הקרבן מחייבים להפוך כל בית למעין בית מקדש – דם על המזוזות ועל המשקוף, ואכילת הקרבן בבית, (שמות י"ב, ז) – "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
עם ישראל ככלל איננו מתעלם מהבניין הפרטי של כל אחד ואיננו שוכח את הבית המיוחד לכל אחד. מצד שני, עם ישראל זוכר שגדולת כל יחיד נובעת מכך שהוא אחד מן הכלל. הכלל איננו מתעלם מן היחידים, אך כל יחיד יודע שאת כוחו הוא שואב מן הכלל."
אז מה הקשר בין ברית מילה לקורבן הפסח?
מסביר הרב דוד סבתו- " מילה היא ברית פרטית בין אדם לה', והפסח יוצר ברית לאומית בין עם ישראל לה'. כשאדם כורת ברית עם ה' והופך את הבית שלו למזבח הוא יוצר אי של קדושה במצרים.
הבית, א"כ, הופך להיות יסוד מסויים של הברית. ראינו שהברית היא עם כל עם ישראל, אבל היסוד הוא הבתים המרכיבים את כלל ישראל. כל בית הופך להיות מזבח, וכולם ביחד הופכים להיות ברית. גם בפסח דורות אנו הופכים כל בית למקום קדושה, וכך כל הבתים מתגבשים וכורתים ברית עם הקב"ה .ניתן לומר שהנקיון היסודי אותו עושים לפסח הוא לא כדי שלא נמצא חמץ בפסח, את זה אפשר להשיג בנקיון פשוט יותר. אולי הנקיון בפסח הוא קידוש הבית, ובזה הופכים את הבית למזבח."
אדם שיצליח לעמוד, ולסמן על פתח ביתו ודלתי נפשו את אמונתנו וערכיו, הוא זה שיזכה ויראה את הגאולה הגלויה והחיצונית.
גאולה היא מלשון גילוי- גילוי הפנימיות שיש מתחת לכל הכיסויים והשעבודים שאימצנו ואספנו, וצריך ושווה לגלות.
כבר כאלפיים שנה אין קרבן פסח, מסביר הרב שלמה אבינר- "בית המקדש נחרב והקרבנות הופסקו, לא בגלל שלא ידענו את ההלכות ואת דרך ההקרבה, אלא בגלל שחטאנו. לכן כדי להתכונן להקרבת קרבן פסח, יש לעשות תשובה. ומי צריך לעשות תשובה? כל כלל ישראל. כי המקדש והקרבנות אינם עניין של בית כנסת פרטי קטן של קבוצת צדיקים, אלא של כלל ישראל. ואם כך, הדרך עוד ארוכה מאוד…"
ועל כך מוסיף הרב אילעאי עופרן- " חורבן הבית, כך אומרת הגמרא במסכת יומא, איננו תקלה מקרית ומצערת אלא קריאה רמה לתיקון המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם… חובה וזכות היא להקריב את קרבן הפסח ואף מצוות עשה מן התורה לבנות את בית הבחירה. אך בנייה זו איננה מתחילה בשחיטת בהמות או במכרז קבלנים אלא בחינוך, בעשיית חסד, ביראת שמים ובאהבת חינם."
ואולי זו הסיבה שהסימן הראשון בהגדה הוא- "קדש", ד"ר יחיאל הררי מסביר ש"קדש" משמעותו להבדיל את עצמי. להתבונן פנימה ללא הסחות הדעת מסביב, ולקדש את עצמנו מהרעש החיצוני והפנימי. כשאני עסוק בשוטף ובחומר אני עסוק ברצונות שלי, מה שלא מאפשר לי גילוי של דברים אחרים שהמסע שלי מזמן, את אותן הזדמנויות, המפגשים הייחודיים, את היכולת לשחרר תדמיות, ולהתקדש בתוך המסע שלי ללא סל רצונות מקובע ומגודר. בפסח יש לנו הזדמנות לפה-סח, לדיבור נקי ומצמיח. יש לנו הזדמנות לממש את היכולת שטבועה בנו להתהפך למציאות חדשה ולייצר שינוי, להתקדם ולגדול. לכן, ממשיכים ב"רחץ", לרחוץ מעלינו את כל אותם קליפות, מסיכות ותוספות שאנו נוטים לצבור במסע חיינו, כך שנוכל להגיע לאותו מקום נקי, מזוכך, המצוי כבר בפנימיות שלנו, ולעשות סדר בנפשנו. מפרשים מסבירים ש"סדר" הינם ראשי תיבות ל- סוד, דרוש, ורמז, כלומר, בפסח אנו מצווים במיוחד על לימוד עמוק ומעמיק, לחפש את הרעיונות, ולא להסתפק בפשט המנהגים אלא לצלול לתוך עומקם ולהבינם בכל הרבדים והסודות הטמונים בהם. מי ייתן ונצא לחירות מכל אותם מיצרים, שעבודים ונזכה לקדש את עצמנו וסביבתנו בעשיית חסד, ראיית האחר ובאהבת חינם. אמכי"ר.
חג פסח וחירות שמח❤

הפטרת פרשת מצורע היא בספר מלכים ב' (פרק ז', פסוקים ג'-כ'). זהו המשך לסיפור המצור הכבד בשומרון. ההפטרה מתארת 4 מצורעים היושבים בפתח העיר, שגורשו מחוץ לחומות העיר. בתוך העיר שורר רעב ומצוקה נוראית כתוצאה מאיום צבא ארם המטיל את המצור הקשה על העיר ואין אפשרות להימלט. בתווך מצויים אותם 4 מצורעים, טמאים ומנודים. ובשיא הייאוש של העם מצהיר אלישע הנביא, שכבר למחרת ירדו מחירי הסולת והשעורים. נבואתו מתקבלת בחוסר אמון ע"י שלישו של המלך, ואלישע מגיב בנבואה אישית אליו: "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל" (פס' ב).
מצוקת הרעב מביאה את ארבעת המצורעים להחלטה ללכת לארם וליפול בידם. אלא שאז הם מגלים שמחנה צבא ארם הוא ריק. ההפטרה מספרת לנו שה' השמיע קול רכב וסוס וכך הבריח את חיילי ארם. המצורעים המורעבים אוכלים ושותים וטומנים להם כסף זהב ובגדים משלל הארמים. אבל ייסורי המצפון גורמים להם לחזור לשומרון ולספר למלך ישראל על התרוקנות מחנה ארם ועל השלל הרב שמצוי שם. המלך חושש שמדובר במארב של הארמים; אך מסתבר שהם נטשו את המחנה, ובבריחתם הם אכן השאירו שלל רב- אוכל, בגדים כלים וכו'. בהתנפלות של אנשי שומרון על אוצרות אלה השליש שהביע חוסר אמון בנבואת אלישע נרמס ומת.
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "חיוב פעולה מתוך עניין צרעת מתגלה גם בהפטרה, שאלמלא היו המצורעים משולחים מן העיר, לא היתה מגיעה הבשורה לאנשי העיר והם היו ממשיכים להאבק במצור ואולי אף להתמוטט ברעב. מתוך ההקפדה על דין צרעת באה הבשורה ונתגלתה הישועה. ועוד מלמדת ההפטרה כי אף שהמצורעים שולחו והיו יכולים לחוש עצמם כמורחקים מן החברה בכל זאת לא הרחיקו הם את עצמם ובעת מבחן השכילו לראות עצמם כחלק מן הציבור ולעשות למענו… כך צריך לחוש המצורע המשולח כי עדיין הוא חלק מן המערכת החברתית ואף הוא בקהל ישראל."
ההפטרה מסיימת בניגוד לפתיחה, בארבעה מצורעים שעמדו בפתח השער, שלמרות שהיו דחויים וחשובים כמתים- בכל זאת היו הם שהביאו בשורת חיים ורווחה. ואילו השליש של המלך שתפקידו להנהיג ולעודד בחר להתלוצץ ולזלזל בדברי אלישע הנביא, והוא המת האמיתי שם בשער.
ד"ר יחיאל הררי מרחיב-
"מלכות ישראל מצויה בהידרדרות. המצור של מלך ארם על העיר שומרון, לפני כשלושת אלפים שנים, הבליט את השפל המוסרי. הוא חידד את האגוצנטריות, השחיתות. את אובדן ההנהגה, וכמובן את נטישת האמונה…
הישועה הזאת של שומרון מיוחדת במינה בתולדות העם היהודי. היא התגלתה על ידי מי שלא היה ראוי לה ולא האמין בה. ספר מלכים מדגיש כי בשורת הגאולה נישאה על-ידי ארבעה שהם מוכי גורל ומרי נפש, אנשים אדישים ומיואשים, מנודים ומאוסים. אנשים שחטאו ונענשו על חטאם. המלחמה בין ארם לישראל לא נגעה להם במצבם. הם התעניינו רק במציאת מקור חיים. דווקא אנשים אלה היו הראשונים לגלות את הנס. דווקא בהם התעוררה האחריות המוסרית. חמדת הממון התחלפה אצלם במצפון ציבורי.
לטעמנו, בשורות טובות, מרוממות ומרגשות אינן יכולות להתגלות ממקומות שפלים, מלוכלכים. וכך מבלי משים אנחנו לא מצליחים להאזין ולהאמין לבשורה. אנחנו נותרים במצור. נותרים רעבים ומפוחדים. מכונסים בתוך עצמנו. כשבעצם בחוץ אין מצור ואין מניעות. המניעות היחידות הן בתוכנו. הן נטועות בתפיסתנו הקלוקלת הממסגרת את היפה עם החכם ועם הטוב.
…הצרעת אינה פוגעת ברבדים הפנימיים של הגוף, הנותרים מזוככים. הצרעת מלמדת על נגע שניתן לתקן. על קלקול חיצוני שאם נתקנו יהפוך מנגע לעונג.
כאשר מצליחים לקבל את בשורת הגאולה מידי המצורעים אנו מודים כי הבורא מצוי גם בחיוב וגם בשלילה…
הצרעת איננה דבר טבעי. היא מעידה על קשר בין עולם מוסרי, פנימי למציאות החיצונית. בין איסור לשון הרע לבין הנגע… הנגעים אינם עונש על לשון הרע. הם נועדו לתקן את העוון ולהוות סימן בעולם לנס הבורא.
המסר עבורנו הוא שהצמיחה האישית שלנו אינה מצויה רק בשעותינו היפות, במפגשים המסחררים שבהם אנחנו בשיאנו. אנחנו יכולים להרוויח יותר דווקא מרגעי השפל. לגלות את עצמנו מהמקומות הנמוכים והשפלים אליהם אנחנו מתדרדרים. מהמפגשים שלנו עם דמויות דחויות ומאוסות.
שם אנחנו צריכים לקלוט שהנגע, הייסורים, הקושי, הנידוי הם חלק מגילוי נעלה יותר. משם מתחילה בשורת הגאולה. ובגלל שמשם תיפתח הגאולה, בכל פעם שאנחנו פוסלים או מנדים או מתעלמים מאלה הנתפסים בעינינו כ’מתים מהלכים’ אנחנו מונעים מעצמנו את בשורת הגאולה.
מי ייתן ונצליח למנף ולהוקיר על השלילה כמו על החיוב שבחיינו, ולגלות ולרומם את עצמנו גם מהמקומות הנמוכים והשפלים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

ההפטרה היא במלכים ב' פרק ד', ובפרק ה' (מ"ב ועד פסוק י"ט). ההפטרה עוסקת בנביא אלישע אותו פגשנו בהפטרת פרשת וירא.
פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. הסיפור בהפטרה מורכב משתי עלילות: ריפוי נעמן מצרעתו (א-יט) והדבקת גיחזי בצרעת (כ-כז)
נעמן, שר צבא מלך ארם, איש גדול ומצליח, חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשה שלנו השבוע, פרשת תזריע.
הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו. הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית שבאה על עבירות שונות – לשון הרע, גאווה ולכן, גם התרופה לה אינה תרופה טבעית. מצוין שנעמן חולה בצרעת, ולא מפרטים את הסיבה, אבל נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי.
בפרק ה' מסופר על משרתת, שהיא נערה קטנה שבויה מישראל שהיה לה רעיון- "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן", הוא "יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" (מלכים ב', פרק ה' פסוק ג). מה שמוביל לבסוף שמלך ארם שולח את נעמן עם צו למלך ישראל שיטפל בעניין. מלך ישראל נלחץ: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ. כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (פסוק ז). ואלישע הנביא שולח לו מסר מרגיע: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ח). נעמן אכן מגיע, ואלישע שולח לו הוראות לריפוי– שעליו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים. נעמן, שציפה למשהו אחר, כועס וכמעט נוטש מבלי לטבול ובלי להירפא.
אך עבדיו של נעמן, שיודעים איך לדבר על ליבו, משכנעים אותו לעשות כדבר הנביא, ואז – "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (פסוק יד). נעמן בריא יותר, עניו יותר ומאמין יותר. הוא חוזר אל אלישע ומכריז "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל " (פסוק טו).
בסיפור השני, אלישע מסרב לקבל מתנות מיד נעמן, וגיחזי נערו של אלישע, מתקשה להשלים עם וויתורו של אלישע על תמורה מנאמן בעבור ריפויו. ולכן, הוא משקר לנעמן, ולוקח ממנו מתנות ללא ידיעתו ואישורו של אלישע הנביא. עונשו שזרעו נפגע בנגע צרעת נעמן.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר ש- "עיקר עיסוקה של ההפטרה; מאמציו של נגוע להירפא. בדרך אל הריפוי פועלות דמויות אחדות: הנערה השבויה מארץ ישראל; מלך ארם; מלך ישראל והם מוליכים את הנגוע אל הנביא שבידו לכאורה מפתח הריפוי. דבר ראשון הנלמד מן ההפטרה הוא, כי התופעה כתופעה מצויה גם אצל אומות העולם. זו כביכול מחלה חשוכת מרפא, שאין לה מזור בדרכים רפואיות מקובלות. והמבקש להיפטר ממכה זו נזקק בעל כרחו לדברים מופתיים בלתי שיגרתיים." בפרשות תזריע מצורע אנו פוגשים את הכהן שבידו לטמא ולטהר, ובהפטרה אנו פוגשים את הנביא שיכול לסייע בהסרת הצרעת אבל גם בקבלת הצרעת. בשני המקרים אנו למדים כי הן הכהן והן הנביא מסייעים ומכוונים את האדם בתהליך הריפוי מהצרעת וחזרה לשורש נשמתו.
אך המסר שלנו השבוע מעלה את השאלה ביד מי באמת המפתח לריפוי המלא?
נראה שהמפתח האמיתי הוא למעשה ביד הנגוע בעצמו, הנביא מכוון ומדריך את נעמן מה לעשות, אבל הוא הנגוע נדרש לעשות זאת בעצמו. וזה ההבדל בין מה שנעמן חשב שהנביא יעשה לבין מה שאלישע הנביא אמר לו בפועל לעשות. הנביא ראה את תפקידו רק כמכוון ומדריך: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן" (ה, י) ואם לא היה נעמן רוחץ כפי שייעץ לו הנביא לא היה נרפא. בנוסף, הזכרנו קודם לכן שנאמן כנראה נענש על חטא הגאווה, לכן הנביא אלישע אפילו לא יוצא לקראתו, למרות שהיה שר צבא גדול במעצמה אדירה. כבודו של נאמן נפגע מאוד אבל גם זה מהווה חלק מאותו תהליך ריפוי. הנביא שובר לנאמן את הגאווה, ובנקודה זו מתחיל גם הריפוי מבפנים.
למרות שיכולת הריפוי בסופו של יום אצל הנגוע עצמו, חז"ל הרי קבעו ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן, התורה שולחת אותנו אל הכהן- לקבל מבט של עין טובה ומדויקת שהיא מחויבת לתת סיוע לכל אחד ואחת לעשות טוב עם עצמו ולרפא את הנגע. הכהן שלי לעיתים הוא בעלי, לעיתים ילדיי, חברה טובה, וכל אותם אנשים טובים שעוזרים לי לראות את הנגע שלי. העיקר הוא- הנכונות שלנו לייצר שינוי בכדי לרפא את הנגע, ולחזור לשורש נשמתנו.
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל- "אמור מעתה: האדם הוא שצריך לפעול בעצמו כדי להירפא, ואם לגבי נעמן אמורים הדברים ברחצה במימי הירדן, הרי לגבי אדם מישראל אמורים הדברים ברחצה במימי הדעת ותשובה והישמרות מלשון הרע ושיחה בדברי תורה וחכמה."
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומטיב, ומעשים טובים שיצמיחו חברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת תזריע- מה עניין הטבילה במים וטיהור?
מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?
טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.
כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!
המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.
בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.
הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. התורה מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו גם היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). ההבנה שבחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.
כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.
בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.
שבת מבורכת❤

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט')

הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. יש לזכור כי המשכן נבנה בהשקעה, בשיתוף פעולה, ובעבודה רבה על-ידי בני-ישראל במדבר סיני. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.

אלא שאז נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים מסיבות שונות להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, הם מועלים בתפקידם. ולכן, בתוך השמחה השלמה של חנוכת המזבח נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, נענשים ויוצאת אש מלפני ה' השורפת אותם למוות.

הפרשה מסיימת בסימני הכשרות של החיות השונות- בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה. למשל, בין הבהמות מותר לאכול חיות המפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גירה (כמו, פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי הסנפיר והקשקשת. העופות האסורים באכילה הן העופות הדורסים כגון הנשר, והנץ וישנם גם עופות לא דורסים כמו החסידה שאינם מותרים לאכילה. מוסבר שמשרץ העוף מותר לאכילה רק את אלו שיש להם כרעיים מעל לרגליים לנתר בהן על הארץ.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת שמיני מופיעה בספר שמואל ב' (פרק ו' א – יט).
בפרשת שמיני מופיע סיפורם של נדב ואביהו, בני אהרון, שבמהלך חנוכת המשכן הקריבו אש זרה במשכן וכתוצאה מכך נענשו ומתו. גם בהפטרת פרשת שמיני יש סיפור דומה, כשדוד המלך מבקש להעביר את ארון הקודש לירושלים, אחד מהאחראים על העברת הארון, איש בשם עוזה, שולח את ידו אל הארון ונענש אף הוא במיתה מן השמיים.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין–
"הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; מדובר בשני המקרים במוות טראגי של הקרבים אל הקודש, המקלקל את שמחת החנוכה שבמסגרתה מתרחש האסון. סיפור אחד מגבה את השני ומחזק את המסר על היראה הראויה בגישה אל הקודש… 
ההפטרה מתמודדת עם סוגיית מפגשו של האדם עם הקודש וביטוייו המוחשיים תוך כדי הנגדה למעשה נדב ואביהוא (בפרשה). נדב ואביהוא חוטאים בגלל אהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה. דוד חוטא בחוסר איזון בין הששון והגיל על הבאת הארון לירושלים לבין היראה… דוד נכשל בהמעטת היראה, וניתן לראות מן הפסוק בדברי הימים, שדוד נוטל על עצמו את האחריות לטעות שנעשתה ומצביע על עצם שימת הארון על העגלה כשורש הבעיה. כידוע, מקרא מפורש אומר שמשא הארון איננו בעגלות אלא בכתף – "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"– וזאת מפאת קדושתו וייחודיותו של הארון.
דוד זוכה לתקן זאת בהעלאת הארון בפעם השניה שבה הוא משלב בין ריקוד לפני ה' לבין זבחים. חטאו של עוזה הוא התייחסות לארון כאל רהיט שיש לשמור על נשיאתו בעגלה ללא היראה הראויה… …מכנה משותף בסיסי עומד מאחרי כולם והוא ההתפרצות שאינה יודעת גבולות. חוויה דתית אקסטית, שיסודה באהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה, כשהיא מחפשת פורקן וביטוי עצמי חסר מעצורים…  היחס בין הפרשה להפטרה נראה מובן מאליו – שני מקרים של מוות טראגי המתרחש בשיא שמחת החנוכה אשר בו הוא אירע."
בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
במוחנו פועלות שתי מערכות נפרדות. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות…
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."
כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל את ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיעריכו ויאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לא פעם שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו, כהורים, כמחנכים, הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם. חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו; הם מסייעים לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני, הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לפתח תחושת עצמאות ואחריות על מעשיהם וחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות. 
מי ייתן ונצליח לעבוד ולתפקד מאהבה ויראה במידה הראויה והמדויקת, ללא הגזמה, במידתיות הראויה כך שאש האמונה תאיר ולא תבעיר את חיינו. אכי"ר.

שבת שלום ומבורך

היום ידוע כי המגמה הבולטת בהורות היא מה שקוראים הפסיכולוגים "הורות הליקופטר", שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע בכל אינטראקציה שלהם עם העולם. ישנם מחקרים טריים ורבים שחושפים כעת את המחיר הכבד שמשלמים הילדים על חיים עם הורה שרק רוצה לעזור ומקבל החלטות עבורם ומסיר מדרכם כל מכשול.
זהו סגנון הורות שמתחזק בעשורים האחרונים, אין שום מידתיות. אין מצב שלילד שלהם תהה התמודדות עם קושי. הכוונות של אותם הורים טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה, יותר מדי- מתערבים בריבים שלו בגן, מבקרים את ניהול בית הספר, מתווכחים עם מורה על ציון בתיכון, מתקשרים למפקד בצבא, יושבים על רשימת הקורסים לבחירה באוניברסיטה, מנהלים לו את חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל אבל שורה של חוקרים מובילים חושפים כעת כי הרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול.
קרן צוריאל הררי מסבירה-
"…שרבים מהם מאובחנים כחרדתיים ודיכאוניים. הכישורים החברתיים של ילדי ההליקופטר פגומים, כושר ההסתגלות שלהם נמוך מאוד ותחושת הקורבנות מפותחת. הם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. ולרובם אין שמץ של מושג שההורים שלהם, שכל כך רוצים לעזור, גם פוגעים בהם לא מעט בדרך." במילים אחרות, אותם ילדים אינם מקבלים את ההזדמנויות של לחוות ולהתמודד עם עימותים וקונפליקטים ומתקשים לעצב את זהותם.
השבוע בפרשת שמיני בניו של אהרון מתים כשהם מקריבים אש זרה. חני וינרוט ז"ל מתארת-
"משה ואהרון, בניגוד לקין והבל, ליעקב ועשיו, ליוסף ואחיו, מסתדרים נהדר. למעשה הם משלימים זה את זה ומנהיגים את העם זה לצד זה במשך עשרות שנים. מה הסוד? נראה שהם הניחו את האגו בצד ובאו "נקיים" לבצע את המלאכה… משה פועל למען אהרון אחיו. זהו סיפור יפה ונוגע ללב של אהבת אחים. בלי אגו, בלי קנאה, רק אהבה טהורה ללא פגם, בין שני אחים…. למרות המסר של התורה לאקטיביות, בפרשה אנחנו מוצאים רמז למשהו שאולי בהתחלה נראה כמו פאסיביות. בניו של אהרון מתים כאשר הם מקריבים אש זרה, ומה תגובתו של האב? " וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן." (ויקרא י', ג). אהרון שותק. למה הוא שותק? אולי כי הוא מקבל את הגזירה, ואולי כי הוא "פאסיבי". אבל לי נראה שהוא שותק, כי אין דבר גבוה מהשתיקה. השתיקה היא בכלל לא דבר פאסיבי. אדרבא, ההפך הוא הנכון!…בשביל לשתוק, צריך הרבה כוח. ולפעמים יש רגעים שאף מילה לא מתאימה, כל מילה רק תגרע, ואז אין דבר נכון מן השתיקה."
יתכן גם כי שתיקתו של אהרון זו קריאה לנו ההורים להבחין שבעשיית טוב לילדינו צריך גם לדעת לשחרר, לא לנהל, או לדבר בשמם של ילדנו, להימנע מגינון אינסופי במעשים ובהתערבות.

שבת מבורכת