צום י"ז בתמוז- אהבה כח מרפא

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, למשל, החסר באהבת חינם. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר,
"חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-
1.) הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.
2.) הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"
3.) האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.
4.) הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוקים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנה עם ישראל את עגל הזהב והחל לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.
5.) האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.
כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.
בעוד שבימי בית שני, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, והיוותה עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם. זוהי תזכורת כה משמעותית עבורנו, אחרי הכל, האהבה היא כוח אוניברסלי רב עוצמה שיכול להפוך קללה לברכה ולמגר את השנאה. בזמני משבר כמו בעת הזו, עת מלחמת חרבות ברזל, האהבה מאחדת את העם, מחזקת אותו ומסייעת בריפוי פצעים רגשיים וחברתיים. באמצעות אהבה, ניתן ליצור עולם טוב יותר, שבו יש פחות שנאה ויותר ברכה ושלום.

וכך אומר לנו הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת בלק- איש בלא עם

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

וכך מתאר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"…בידנו עדות חיצונית לכך שבלעם אכן היה קיים. בדיר־עלא שעל גדת הירדן המזרחית, במקום שנהר היבוק נשפך בו אל הירדן, התגלתה בשנת 1967 כתובת על קיר של מקדש אלילי מן המאה השמינית לפני הספירה. נזכר בה נביא ושמו בלעם בן בעור. הוא מוצג באופן התואם להפליא את דמותו שבפרשתנו. בלעם היה אם כן דמות ידועה באזור. הצלחותיו עוררו השתאות. הוא היה וירטואוז רוחני, שאמאן מבוקש, קוסם, מכשף ועושה נפלאות…
מבחינה טכנית, אם כן, בלעם היה בעל כל הכישורים הדרושים. ובכל זאת, פסק דינה הסופי של התורה על בלעם הוא שלילי… מה היה פגום בו? יש השערות רבות. אחת מהן, המועלית בתלמוד, שואבת את התשובה משמו. בלעם — כלומר אדם "בלא עם"…
זו אבחנה דקה. בלעם הוא איש נטול נאמנויות. בלק שלח לבלעם את הבקשה "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי … כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" במדבר כב, ו'.  בלעם היה נביא להשכיר. היו לו כוחות על-טבעיים. ברכתו פעלה, וכך גם קללתו. אבל בשום מקור, לא במקרא ולא בתעודות החיצוניות, אין סימן לכך שבלעם היה נביא במובן הרוחני של המילה. שאלות של צדק, של גמול ושל טוב ורע לא הטרידו אותו כשחרץ את גורלם של אנשים. כמו רוצח שכיר בתקופות אחרות, בלעם היה זאב בודד. שירותיו הוצעו למרבה במחיר. היו לו כישורים, והוא עשה בהם שימוש קטלני. אבל לא היו לו כל מחויבות, נאמנות או שותפות ברקמה החברתית. הוא היה איש בלא עם."

בפעם הנוספת כשמגיעים השליחים לשכנע את בלעם לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך, מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת.

מה הסיפור של האתון בפרשה?
האתון, שהיא כביכול בעל חיים פשוט וחסר חשיבות מיוחדת, משמשת כאמצעי להעברת מסרים עמוקים ולימוד מוסר והשגחה אלוקית. בלעם יוצא לדרך עם שרי מואב במטרה לקלל את בני ישראל. האתון, שעליה רוכב בלעם, רואה מלאך עם חרב שלופה שעומד בדרך ואינה מוכנה להמשיך. בלעם, שאינו רואה את המלאך, מכה את האתון שלוש פעמים בניסיון להמשיך בדרכו. לאחר שהאתון מסרבת להמשיך ובלעם מכה אותה שוב ושוב, ה' פותח את פי האתון והיא מדברת לבלעם ומוכיחה אותו על כך שהכה אותה. בלעם משיב לה, ולאחר מכן ה' פוקח את עיני בלעם והוא רואה את המלאך ומבין את הטעות שעשה.
האתון רואה את המלאך בעוד בלעם, הנביא עם היכולות הנשגבות, אינו רואה אותו. שימת דגש על ראייה החיצונית לעומת הראייה הפנימית, והצורך ביכולת לראות מעבר לחומר (חמור מלשון חומר) ולנראה לעין. החכמה האמיתית איננה תלויה במעמד או בכוח, אלא ביכולת הנקייה לראות את האמת הפנימית. בלעם, שנחשב לנביא בעל כוחות מיוחדים, לומד לקח חשוב דרך האתון. היא גורמת לו להבין את חשיבות הענווה. אפילו אנשים גדולים ובעלי מעמד צריכים להכיר במגבלותיהם והיותם בני אדם ולהיות פתוחים להקשבה, הדרכה ותיקון. הסיפור מדגיש את הצורך באחריות למעשים שלנו ובבחינתם מחדש, במיוחד כאשר הם נובעים מחוסר הבנה או שיפוט מוטעה. בלעם מתפתה לשוחד ולהבטחות החומריות של בלק, מה שמוביל אותו להחלטות מוטעות. השפעות חיצוניות ופיתויים יכולים לערער גם את האדם החזק ביותר אם הוא לא עומד על עקרונותיו וערכיו באופן ברור ונחוש.

סיפור בלק ובלעם הוא סיפור עמוק המובא בתורה למספר מטרות, ביניהן הדגשת ההשגחה, הצגת כוחה של המילה, ביקורת על השחיתות והרוע, חשיבות הכוונה והאמונה, וברכות לעתיד- מתן תקווה. וכך, ספר החינוך אומר את הסוד הכי גדול בחיים, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" האדם הוא לא רק מה שהוא חושב אלא הוא בעיקר האומץ לקום ולעשות. בלעם לא היה מחובר לעם, וכולנו מרגישים בתקופה זו, עוד יותר מתמיד, את העוצמות והכוחות שמקבלים מהחיבור והערבות ההדדית.
המסר המרכזי השבוע הוא החשיבות של להיות חלק מקהילה ולבנות קשרים חזקים ומשמעותיים. זה כולל מחויבות לאנשים סביבנו. החיבור הקהילתי מעניק תחושת שייכות, הגנה וכוח רוחני. כאשר אנו פועלים יחד ומתאחדים, אנו חזקים יותר ויכולים להתמודד עם אתגרים בצורה יעילה יותר. בעוד שבלעם, הנביא המבודד, מייצג את הבדידות הרוחנית וחוסר השורשיות, עם ישראל מייצג את הכוח והברכה שבשייכות ובאחדות. עלינו לשאוף להיות חלק מקהילה תומכת, לפעול יחד ולהיות מחויבים לערכים מוסריים משותפים, כדי להעניק לחיינו משמעות. התבוננות על כל העשייה והיוזמות המבורכות בעורף לצד החזית הנחושה והמסורה שנמשכים כבר 9 חודשים, ללא לאות, מעוררי השראה ומעניקים כוחות ותקווה לעתיד מבטיח יותר.  אמכי"ר.

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת חקת- "הטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו"

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים, ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
הפרשה מתארת כיצד העם נפרד בצער רב ממרים, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמת גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

אובדן של מנהיגים כמו מרים ואהרון בפרשה מעורר כאב וחלל עצום, אלו תחושות כבדות שמתעוררות בנו בכל פעם שאנו שומעים "הותר לפרסום", אנו חווים כאב שקורע לנו את הלב. כבר 9 חודשים במלחמת חרבות ברזל, שלא לומר, במהלך ההיסטוריה כולה אנו מצויים במלחמת קיום. האמנו שאנו חיים בתקופה שונה, נאורה ומתקדמת, ומלחמת קיום זו מלחמה ששייכת לעבר… רק שהמציאות הוכיחה ומוכיחה לנו אחרת.
האובדן נוגע ללבבות כולנו ומטלטל את תחושת הביטחון, האמון והיציבות. הפרשות והאירועים מתארים מצבים של אובדן כבד של מנהיגים ובני אדם יקרים, ומלמדים אותנו על החשיבות של הנהגה, אבל, הנצחה ותקווה. ההתמודדות עם אובדן, הן בזמנים העתיקים והן בזמננו אנו, מחייבת חיזוק הרוח והאמונה, והמשך בניית חברה חזקה ומאוחדת. אכן, גיבורי ישראל – בין אם מדובר במנהיגים רוחניים ודתיים כמו מרים ואהרון, ובין אם מדובר בחיילים ואזרחים שנפלו בהגנה על המדינה – נשארים חיים בזיכרון הקולקטיבי של העם. הם ממשיכים לחיות דרך המורשת שהותירו, הסיפורים שמספרים עליהם, והערכים שהם ייצגו והנחילו לדורות הבאים.

החיילים הנופלים הם לא רק לוחמים, אלא גם מנהיגים בקהילותיהם, משפחותיהם וחבריהם. כך גם האזרחים, שהם הורים, אחים, מורים וכו', הם כולם מייצגים את הנכונות להקרבה למען הערכים והאידיאלים של העם והמדינה, ולו מעצם בחירת הקמת הבית שלהם בארץ ישראל. כל אובדן הוא כבד וקשה, ומטלטל את המשפחות, החברים, הקהילות, והעם כולו.
ביהדות, קיימת התפיסה שאותם גיבורים ממשיכים לחיות דרך השפעתם על הדורות הבאים. זיכרון פעולתם והמורשת שהותירו הם חלק בלתי נפרד מהחיים הרוחניים והתרבותיים של העם. מרים ואהרון, למרות פטירתם, ממשיכים להיות דמויות מופת בהיסטוריה היהודית. הערכים שהם ייצגו, הדוגמא האישית והמנהיגות שלהם נשארו חלק מהותי מהמסורת היהודית שסיפוריהם מועברים לדורות הבאים. מרים, אחות משה ואהרון, לא פחדה להתמודד עם מצבים קשים ומסוכנים. היא הפגינה אומץ לב ונחישות בכל מעשיה, החל מהשבת עמרם, אביה, ליוכבד, אִמָּהּ, ובזכות זה נולד משה, ועד להנהגת שירת הים. היא דאגה לאחיה משה והייתה חלק בלתי נפרד מהנהגת העם. מרים היא המקור לנביעת המים שליוותה את עם ישראל במדבר, דמות רוחנית ונביאה מעוררת השראה. כך גם אהרון הכהן הגדול שהיה דמות מרכזית בכינון המנהיגות הדתית בעם ישראל. אהרון, בענוותו ובסבלנותו, הצליח לקרב לבבות ולהשכין שלום בין אנשים. במותו ציווה לנו להמשיך את דרכו ולהפיץ את ערכי השלום והפיוס בכל תחומי החיים – במשפחה, בקהילה ובחברה בכלל בכדי לייצר חברה מאוחדת, חזקה וסולידרית.

כך גם החיילים והאזרחים שנפלו במלחמות ישראל, גיבורים שזכרם נחקק בלב העם. גיבורים אלו נזכרים בטקסי זיכרון, באנדרטאות, ובשמות הרחובות ובתי הספר הקרויים על שמם. הזיכרון שלהם נשמר חי ורענן בלב האומה. סיפוריהם מהווים השראה לדורות הבאים. השפעתם ממשיכה לחיות דרך הפעולות והערכים שהם הותירו לאחריהם, כמו, אומץ לב, נאמנות והקרבה, אמונה, אהבת הארץ, אחריות וקהילתיות, והם מחזקים את הרוח הלאומית והקהילתית. הערכים שהם ייצגו, כמו ממשיכים להיות חלק מרכזי מהחיים היהודיים והישראליים. אנשים ממשיכים לפעול בהשראתם ולחתור למימוש אותם ערכים בחייהם. למשל, ההורים היקרים של דביר חיים רסלר הי"ד, שנלחם בגבורה ב-7/10, קבעו את יום הולדתו העברי, י"ז בסיוון, ליום כיבוד הורים, אחת מתכונותיו הבולטות. זו הזמנה להמשיך את דרכו ולקיים את מצוות כיבוד הורים, וכל דבר נחשב, שיחת טלפון מתעניינת, פרחים, קפה וכו'. דביר חיים רסלר הגיבור שירת יחד עם בני בגדוד 51 במחלקת החוד.

מסכם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים. יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו."

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים, יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת קרח- "גשר ישראלי"

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. היא מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם. לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר יש הבנה כי כל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות ישראל המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים!

משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. קרח ועדתו עוררו מחלוקת קשה מול משה ואהרון, והפרשה מלמדת אותנו על התמודדות עם מחלוקות ועל החשיבות של גישה מאוזנת וענווה בעת ויכוחים וקונפליקטים. כמו כן, פרשת קרח והפילוג בעם מספקים תובנות משמעותיות שניתן להחיל גם היום ברקע המלחמה הממושכת, מלחמת חרבות ברזל.
יותר מתמיד, כחברה וכפרטים, מורגש הצימאון ל- אחדות, הידברות, הקשבה לדעות ולתחושות השונות בתוך החברה ,ניסיון למצוא דרכים לגישור ולפיוס. הידברות פתוחה וכנה יכולה למנוע הסלמה של קונפליקטים ולהוביל לפתרונות משותפים שמקובלים על כולם.
משה ואהרון הפגינו מנהיגות אחראית ומוסרית במהלך המחלוקת עם קרח. כיום, המשבר החברתי והמלחמה מחדדים את הצורך העז במנהיגות שתוביל באחריות ובשיקול דעת, כזו שפועלת לטובת הכלל ולא למען אינטרסים אישיים או פוליטיים. בנוסף, יש צורך בחיזוק המורל והחוסן הלאומי והחברתי כדי להתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים ולחזק את העם. עלינו לשאוף לפעול מתוך אחדות ואחריות קולקטיבית כדי לעמוד בפני האתגרים ולחזק את החברה כולה.

מעניין שדווקא השבוע, אם לדייק,  אמש, התקיים כנס גישורים ה-16 באוניברסיטת בר אילן, כנס מרתק שנושאו היה- "נלחמים על שלום הבית, גישור ודיאלוג לקידום לכידות בחברה הישראלית". היה כנס מרתק וחשוב ממש. ויחד עם חברי, בועז, זכינו להציג ולחשוף את יוזמת "גשר ישראלי". יוזמה חברתית שאנו שותפים לה, ליצירת מעגלי שיח גישורים לקרוב הלבבות ולהפצת והנגשת השפה הגישורית במטרה לרפא את השסע החברתי הכואב שכולנו חווים כבר תקופה ממושכת.  ממש צו השעה. אנו מאמינים שיוזמה זו יכולה לשמש ככלי רב עוצמה לחיזוק האחדות הלאומית, להידברות ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום.
יוזמת "גשר ישראלי" למעגלי שיח גישורים היא דרך חשובה ואפקטיבית לקידום האחדות והפיוס בחברה הישראלית. באמצעות מעגלי שיח, הדרכות, רשת מגשרים, אירועים ארציים, שיתוף פעולה עם מוסדות חינוך, קהילתיים, פרטיים וקמפיינים ציבוריים, ניתן להפיץ את השפה הגישורית ולבנות תרבות של הידברות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. כאמור, ענווה וכבוד הדדי הם עקרונות חשובים בהתמודדות עם מחלוקות, שמאפשרים שיח מכבד ומקדם.

משה לא דחה את טענות קרח על הסף אלא ניסה להבין את נקודת מבטו וקרא לדיאלוג. הקשבה אמיתית ופתיחות לשמוע את הדעות של הצד השני הם עקרונות חשובים בניהול מחלוקת. כך ניתן למצוא פתרונות משותפים ולמנוע הסלמה של הסכסוך. בעת מחלוקת, חשוב להתמקד בעקרונות וערכים מוסריים ובחיפוש אחר המשותף ופתרונות יצירתיים, ולא רק בשיקולים אישיים או אינטרסים פרטיים.
משה ניסה למנוע את הסלמת המחלוקת ופעל בשיקול דעת על מנת להרגיע את הרוחות. גם כאשר המחלוקת הסלימה, הוא לא נקט צעדים אלימים אלא ניסה להרגיע ולהשקיט את הצדדים המעורבים. שמירה על שלום ומניעת הסלמה הן מטרות מרכזיות בכל מחלוקת. הסיפור של קרח מלמד אותנו שמחלוקת לשם מחלוקת עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. וכי חשוב להבין מהיכן אנו מונעים, מה ההשלכות של מעשינו, ולפעול מתוך אחריות ושיקול דעת. מחלוקת הינה רק "חלק" מהשלם (שלום), לכן, המשימה שלנו היא השלמת אותם חלקים חסרים ולזכור כפי שאמר הרב קוק, " כָּל מָה שֶׁאָדָם מִתְגַּדֵּל – מִתְגַּדֵּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמּו".

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת שלח- אומץ

Image by krclown from Pixabay

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, ארץ כנען, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
12 נציגים שהם ראשי בני ישראל (נציג מכל שבט) נשלחים למשימת הריגול הנמשכת 40 יום בארץ ישראל. אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ ככתוב, "…(כג) וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים". (במדבר יג')
לאחר 40 הימים שנים עשר הנציגים המכונים תיירים בפרשה שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם, מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג') 10 נציגים (מתוך 12 הנציגים) שתרו את הארץ טוענים שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ, בעוד כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, היו שני המרגלים היחידים שמגלים אומץ ומביעים אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה. והתוצאה- במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ.
ובכל זאת,
 מדוע אנו כועסים על המודיעין שהביאו המרגלים? הם הרי לא מעלו בידיעות שהביאו עימם, הם דיווחו את מה שהם ראו באמת. יותר מזה, הם היו מועלים בשליחותם אם הם היו משקרים. הם תיארו את המציאות כפי שהיא: הארץ אכן זבת חלב ודבש, ויש בה פירות משובחים. הם אף הציגו את הפירות הגדולים שהביאו עימם כהוכחה לכך. ובמקביל, הם דיווחו גם על האתגרים: הערים בצורות ויושבי הארץ חזקים, כולל עמים ענקים. אז היכן שגו המרגלים? תשובה- המרגלים בחרו להוסיף באופן סובייקטיבי לדיווח תיאור שלילי והביעו חוסר אמון ביכולת העם לכבוש את הארץ. הם אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א). הם הבעירו את המידע המודיעיני והצליפו אותו בעם. הם יצרו תחושת ייאוש ופחד בקרב העם. דבר שהוביל לתגובות קשות ולהבעת רצון לחזור למצרים. הבעיה הייתה באופן שבו המרגלים דיווחו את הממצאים ובמסקנות שהם הסיקו מהתצפיות שלהם.

 מסביר הרב שניאור אשכנזי, הם לא העבירו מידע מודיעיני כי אם סחרו במידע המודיעיני. הם מעדו ב-'איך' לומר את האמת, יש דרכים רבות להעביר ביקורת. לעומתם, מתארת הפרשה את המרגלים האמיצים, כלב ויהושע, שלא הכחישו את הדיווח העובדתי של שאר המרגלים, אך הם הציעו פרשנות שונה. הם הדגישו את האמונה בכוחו של ה' לעזור לעם לנצח את התושבים המקומיים. הם ניסו להרגיע את העם ולהחזיר להם את הביטחון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל').

למנהיגים ולתקשורת יש אחריות גדולה בפרשנות והצגת המידע בפני הציבור. הם יכולים לעצב את הלך הרוח של העם ולהשפיע על גורלו, ובתקופה מאתגרת זו אנו מרגישים זאת יותר מתמיד. הסיפור של פרשת המרגלים מדגיש את הצורך בשילוב בין דיווח אובייקטיבי, פרשנות אחראית ואמונה ביכולות להתמודד עם אתגרים, תוך הבנה של ההשפעה הרחבה שיש למילים ולמעשים על הציבור.
אז איך מגדירים אומץ?
 מסביר הרב שניאור אשכנזי, אומץ זה לא לפחד מהפחד כי יש הכרה בכך שערך המשימה גדול יותר מהפחד. זו בעצם היכולת להתמודד עם הבעיה ולא לברוח ממנה. אומץ איננו היעדר פחד, להיפך, זה להרגיש פחד – ולפעול בכל זאת. יהושע וכלב האמינו בכוחותיהם של בני ישראל ובכוחו של ה' לעזור להם. הם זיהו כוחות פנימיים ואפשרויות שלא היו ברורים לשאר העם.  המצבים הקשים והאתגרים הגדולים במדבר גרמו לבני ישראל לגלות בתוכם כוחות שלא ידעו שיש להם. האמונה בכך שיש בנו כוחות נסתרים היא מנוע רב עוצמה לצמיחה והתמודדות עם מצבים מורכבים. לכן, האתגר הגדול של הכניסה לארץ היה אמור לעורר בבני ישראל כוחות פנימיים ותחושת מסוגלות. אמונה בכך שהאתגר יכול לחשוף כוחות נסתרים היא מפתח להצלחה. כמו חיילנו היקרים שיוצאים לקרב ומבינים שהמשימה גדולה מהפחד, כך גם בני ישראל היו צריכים להבין שהמשימה של הכניסה לארץ גדולה מהחששות שלהם.

פרשת המרגלים מלמדת אותנו רבות על התמודדות עם פחדים ואתגרים, על גילוי כוחות פנימיים, ועל החשיבות של אמונה וביטחון עצמי. כאמור, האתגרים הגדולים בחיינו יכולים לחשוף בתוכנו כוחות שלא ידענו על קיומם, והבנת הערך של המשימה, ממש כמו בתקופה זו, משימת מלחמת הקיום, שהיא גדולה יותר מהפחד.

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת בהעלותך- הסיפור המשותף

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת"

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. אחרי כתשעה פרקים של התארגנות לקראת המסע לארץ ישראל, ניתן האות וזה קורה, בשנה השנייה ב-כ׳ באייר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי" (במדבר, ח', יא-יב). ממש לפי התכניות, דגל אחר דגל. נראה שבפרשה  השבוע יש קובץ של אירועים יחודים, רוחניים וגבוהים יחד עם קובץ אירועים ארציים, וחומריים. הפרשה מתחילה בהדלקת המנורה העשויה כולה זהב ומקשה אחת, והקדשת הלווים במשכן, ממשיכה עם חגיגת פסח שני, יצירת שתי חצוצרות כסף ותיאור מפורט של סדר ההליכה במסע במדבר.
למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל שמתגבשים כקהילה, מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. ה' מציף את העם בכמויות של שלו, והעם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים. המסע במדבר, על כל קשייו ותחנותיו, היה הכרחי כדי להפוך את בני ישראל מקבוצה של עבדים לעם עצמאי ובעל זהות ייחודית, ממש כמו חבלי לידה ההכרחיים להבאת ילד לעולם.
הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. בעקבות השיח הזה יש השלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה, והיא נענשת בצרעת. הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן מסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

אז כיצד בוחרת הנהגת האחים להתמודד עם המשברים?
נהוג לומר על משה "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון, הרמב"ם) לא קם כמשה", אכן מנהיגים משכמם ומעלה, וכנראה גם יחידי סגולה. יחד עם זאת, ניכרת ההשפעה של המקום בו מצוי העם על הנהגתם של המנהיגים, אהרון ומרים. יש בפרשה קריאה לכולנו, לשים לב שכל אותן מחאות והפגנות המבטאות כאב ותסכול, במקביל, מבטאות גם רצון וכמיהה לשינוי, קריאות משמעותיות להטיב. בנוסף, יש פה גם קריאה לכל אחד ואחת מאתנו, לבחון, ולדרוש מעצמנו את אותו קוד התנהגות, מוסריות וערכיות שאנו דורשים מההנהגה והכלל. אנו אמורים לבטא זאת ביום יום, בנסיעה שלנו בכביש, במידת גילויי האדיבות, הנדיבות, והסובלנות כשאנו ממתינים בתור, היכולת לכבד את האחר בפרט כשהוא שונה מאתנו, הנכונות לסייע ולתמוך, מידת ההכלה, ההקשבה והאותנטיות וכו'.
הפרשה מתייחסת לנושא הקהילה וההנהגה באמצעות מצוות עשיית החצוצרות בפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י', א-ב)
הרב סולוביצ'יק מבחין בין שתי דרכים שנוצרות בהן קהילות, ואומות. האחת מתרחשת כשאנשים עומדים בפני אויב משותף, והם מתלכדים לצורך הגנה הדדית. קבוצה שנוצרת כך בלשון התורה נקראת- "מחנה", התארגנות הגנתית. לעומתה, הדרך השנייה הינה התאגדות של אנשים מתוך שותפות לחזון, לשאיפה, למערכת ערכים. וזוהי בלשון התורה, "עֵדה". המילה עדה  מסביר הרב קשורה למילה עֵד, מלשון 'מעידה' על רעיון. התאגדות יצירתית. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר כי אנשים מתקבצים לעדה כדי לעשות את מה שאי אפשר לעשות כיחידים. עדה אמיתית היא חברה הבנויה סביב מפעל משותף, סביב תפיסת טוב-משותף אחת.

מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"העם היהודי מלוכד בשתי הדרכים הללו גם יחד. אבותינו נעשו מחנה כבר במצרים: מרור השעבוד הדביקם זה לזה. הם נבדלו מסביבתם. הם לא היו מצרים. הם היו עברים, אנשים מן העֵבֶר האחר. מאז ואילך, בגלגולי גלויותיהם וקורותיהם, ידעו היהודים כי המציאות גזרה עליהם קיום משותף. אנו חולקים היסטוריה שלעיתים קרובות מדי כתובה בדיו של דמע. הרב סולוביצ'יק קורא לזה "ברית גורל".
יש לתופעה זו גם פנים חיוביות. היא מעוררת את רגש ההשתייכות לסיפורנו המשותף ומגבירה מאוד את עוצמתו. אנחנו מרגישים שהמשותף בינינו רב מן המפריד:… יש אומות המכילות דתות רבות, ויש דתות המתפשטות על פני אומות רבות, אך רק ביהדות מתקיימת חפיפה בין הדת לאומה.
השלכות הדבר מרחיקות לכת. לאורך כמעט אלפיים שנה היו היהודים פזורים מקצה העולם ועד קצהו, ובכל זאת ראו את עצמם כאומה, וכך גם אחרים ראו אותם: האומה הגלובלית הראשונה בעולם. הגורם המלכד אומה זו לא היה סמיכות גיאוגרפית, ולא שום דבר אחר הנלווה בדרך כלל אל הלאומיות. היהודים השתמשו בחיי היומיום בשפות דיבור שונות. רש"י דיבר צרפתית, והרמב"ם – ערבית. רש"י חי בתרבות נוצרית, והרמב"ם בקרב מוסלמים. גם הגורלות לא היו זהים. בשעה שיהודי ספרד נהנו מתור הזהב, היהודים שחיו צפונה משם נטבחו בידי הצלבנים. ואילו במאה ה-15 יהודי ספרד נרדפו עד צוואר וגורשו, ואילו בפולין נהנו היהודים מאביב נדיר של סובלנות. הגורם שליכד את היהודים בכל מאות השנים הללו היה אמונתם המשותפת. האמנציפציה, שיווין הזכויות, ועליית האנטישמיות הגזענית שבאה בעקבותיה, גרמו ליהודים רבים לאבד את אמונתם. אולם האירועים למן שלהי המאה ה-19 – רדיפות, פוגרומים, השואה, תקומת מדינת ישראל סמוך לאחר מכן ועמידתה המתמשכת במלחמות ובטרור – כל אלה הידקו את הכרת ברית הגורל. וכך, כאשר יהודים נבדלו בגורלם, הייעוד, הלוא הוא האמונה, איחד אותם; וכאשר החלו להיבדל אלו מאלו באמונתם ובהכרת ייעודם, בא הגורל ואיחדם. זוהי האירוניה של ההיסטוריה היהודית – או שמא זהו אופייה המושגח-מלמעלה.
בשתי מאות-השנים האחרונות התבקעה והתפקעה היהדות לעדות שונות: אורתודוקסים ורפורמים, דתיים וחילונים, ועוד שלל חלוקות המפוררות את העולם היהודי לתת-תרבויות שאינן מתקשרות אלו עם אלו. אלא שבעיתות משבר אנחנו עדיין מסוגלים להיענות לקריאתה של האחרית המשותפת, ביודענו שהגורל היהודי אינו נוטה להתחלק.; בפרפראזה על שירו הידוע של ג'ון דאן, שום יהודי אינו אי. עבותות של זיכרון משותף קושרות בינינו, ומפעם לפעם אף מצליחות לחדש בנו את תחושת הייעוד המשותף.
שניוּת זו זכתה לביטויה הראשון בפרשת בהעלותך, במצוות החצוצרות המשלבת עדה ומחנה: "וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". יש וקריאת החצוצרות מדברת אל רגש האמונה שלנו… ויש שקריאת החצוצרה היא קריאתו של הגורל: חרבם של שונאי ישראל, הרואים בעצמם בני אברהם וטוענים כי הם יורשיו ולא אנחנו, מתהפכת כפעם בפעם מעל ראשם של היהודים בישראל או בתפוצות.
צלילי צמד חצוצרות הכסף, היודעים להיות קריאות ייעוד לעדה וקריאות גורל למחנה, מעידים כי היהדות והיהודים מהות אחת הם. גם כאשר קווי השבר בין יהודי ליהודי מעמיקים, עודנו משפחה אחת של היסטוריה ושל אמונה. בפרפראזה על שורת הסיום מאותו שיר של ג'ון דאן – אל נשאל למי צלצלו החצוצרות; הן מצלצלות וקוראות לנו."

הקריאה של החצוצרות (כמו השופר שיעיר אותנו לחשבון נפש בקרוב…) אל כולנו כ"עדה" וכ"מחנה" היא קריאה לאחריות אישית מתוך ייעוד ומתוך גורל משותף, שפינו וליבנו יהיו שווים, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם." (משלי כז', יט) היהדות היא דת ואומה גם יחד, משפחה אחת של היסטוריה, עבותות של זיכרון וסיפור משותף ואמונה. המסע שלנו כעם לא הסתיים, ואנו נאלצים להתמודד שוב ושוב עם קשיים המזכירים לנו להתאחד לעדה אחת. לקיים חברה שיש בה ערבות, רגישות, ערכיות, אכפתיות והכלה, ממש כפי שבא לידי ביטוי בכל חודשי המלחמה שנכפתה עלינו, ועדיין מתבטא בעוצמות של אהבה ונתינה. התגייסות מרגשת של העם למתן מענה מיטבי במרחב המלחמתי לאור כל האתגרים שניצבים לפתחנו.

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת נשא- שביל הזהב

Image by CapeCom from Pixabay

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות). בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. כמו כן, בהמשך, מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש. הפרשה ממשיכה ומתארת את הנזיר, אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.

מתייחס לכך הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"… ישנה מחלוקת על חיי פרישות, על חיים של הימנעות. כמעט בכל דת ישנה תופעה של אנשים שמתוך שאיפה לטוהר רוחני מתרחקים מתענוגות העולם ומפיתוייו. הם חיים במערות, בכוכי התבודדות, במנזרים. כת קומראן הייתה אולי תנועה מסוג זה. בימי הביניים היו יהודים שאימצו פרישות דומה, ביניהם חסידי אשכנז וגם יהודים רבים בארצות האסלאם…
ייתכן, אפוא, שהיחס הדו-ערכי של היהודים לחיי הפרישות נבע מהחשד שזהו יסוד זר שחדר ליהדות מדתות אחרות. גם בתקופת המשנה והתלמוד, הן במערב (ביוון) הן במזרח (באיראן) צצו תנועות סגפניות שראו בעולם הגשמי מקום של השחתה ושל מריבות… נראה אפוא שאפשר לייחס לפחות חלק מההתנגדות של חכמי ישראל לנזירות לרצונם להניא יהודים מהליכה בדרכים זרות.
…אחת מהתובנות המקוריות ביותר של הרמב"ם, לשיטתו, יש שתי דרכים שונות לחיות חיים מוסריים. דרך החסיד ודרך החכם. החכם הולך ב"שביל הזהב", ב"דרך האמצע". חיים מוסריים הם עניין של מתינות ואיזון, של מציאת הדרך שבין היותר-מדי לבין הפחות-מדי. האומץ, למשל, נמצא באמצע הדרך בין הפחדנות לפזיזות. הנדיבות נמצאת בין הפזרנות לקמצנות. גישה זו קרובה לגישה שהציג אריסטו בחיבורו 'אתיקה ניקומאכית'. החסיד, לעומת זאת, אינו הולך בדרך האמצע. הוא אינו אוכל במידה מתונה אלא מרבה להתענות; אינו צובר הון צנוע אלא בוחר בעוני, וכן הלאה.
… האם מטרת החיים המוסריים היא להגיע לשלמות אישית – או ליצור חברה הוגנת, צודקת וחומלת? התשובה האינטואיטיבית של רובנו תהיה: גם וגם. וכאן מתבלטת חריפותו ההגותית של הרמב"ם. הוא מאבחן שאי אפשר לאחוז במטרה האחת בלי להניח ידנו מן השנייה. אלה הם שני מסלולים נפרדים.
חסיד עשוי לתת את כל כספו לעני; אבל מה עם בני משפחתו שלו? חסיד עשוי לסרב לשפוך דמים כחייל קרבי; אבל מה יהא על ארצו? חסיד עשוי לסלוח על כל הפשעים שנעשו לו; אבל מה עם החוק והצדק? כיחידים, חסידים הם אנשים בעלי מידות נעלות. אבל אי אפשר לבנות חברה שכולה חסידים. כי האמת היא שהחסידים אינם מתעניינים באמת בחברה. דאגתם נתונה לישועת נפשם.
תובנה עמוקה זו היא שהובילה את הרמב"ם לעמדתו הכפולה, הפרדוקסלית לכאורה, כלפי הנזיר. הנזיר בחר, לפחות לזמן מה, לאמץ לו חיים של סגפנות קיצונית. הוא חסיד. הוא בחר במסלול השלמות האישית. זו בחירה אצילית, מופתית וראויה לשבח. אך זו איננה דרכו של החכם. ואם רצוננו בחברה מתוקנת, אנו זקוקים לחכמים. החכם אינו קיצוני, מפני שהוא מבין שצריך להביא בחשבון גם אנשים אחרים. הוא זוכר שיש לו משפחה, שיש לו קהילה, ושבמשפחה ובקהילה יש אנשים. הוא זוכר שיש מדינה להגן עליה ומשק לקיים. החכם יודע שאין הוא יכול לפנות עורף לכל המחויבויות שלו ולנהל חיי יחיד נאצלים. הקב"ה קורא לנו לחיות בעולם, לא לברוח ממנו; לחיות בחברה, לא בפרישות; לשאוף ליצירת איזון בין הלחצים המנוגדים המופעלים עלינו, לא להתמקד באחד ולהתעלם מהאחרים…
הרמב"ם חי את החיים שהטיף להם. מכּתביו ידוע לנו שלִבּו יצא אל הפרישות. היו שנים שהוא עמל יומם ולילה על חיבור פירושו למשנה, ובהמשך על חיבור 'משנה תורה'. אבל הוא גם הכיר באחריותו כלפי משפחתו וקהילתו. במכתבו למתרגמוֹ לעתיד, שמואל אבן-תיבון, תיאר את סדר היום והשבוע הטיפוסי שלו, שבו נשא על גבו מעמסה כפולה – רופא נודע לתהילה בינלאומית, וחכם הלכה שעיני יהדות העולם נשואות אליו. הוא עבד בפרך. בתקופות מסוימות לא מצא זמן ללמוד כל השבוע. הרמב"ם היה חכם שהשתוקק להיות חסיד – אבל ידע שאין הוא יכול לעשות זאת אם רצונו למלא את אחריותו כלפי עמו. בעיניי זוהי הכרעה מרשימה, הראויה כי גם בני דורנו יישאו אליה את עיניהם."

הרמב"ם מציג לנו גישה מאוזנת ובריאה לחיים, המבוססת על עקרון "שביל הזהב" או "דרך האמצע", כהנחיה לחיים נכונים. הוא שולל את הקצוות ומציע חיים של איזון ומידתיות. הרמב"ם מציין שהתורה מלמדת על חיים בהם יש מקום הן לצרכים החומריים והן לצרכים הרוחניים. וזו, לדעתו, הדרך האידיאלית – לא להוסיף על מה שהתורה מצווה ולא לגרוע ממנה. ראייה זו של הרמב"ם נכונה לא רק בזמנים רגילים, אלא גם בעיתות משבר בהם יש נטייה להגיב בצורה קיצונית, בין אם בפאניקה ובין אם בהכחשה מוחלטת של המצב. גישה זו מעודדת אותנו לשמור על קור רוח ואיזון, להבין את המצב בצורה שקולה ולנקוט צעדים מדודים ומחושבים השומרים על יציבות רגשית. משברים רבים דורשים שיתוף פעולה ואחדות בין אנשים תוך התמקדות במכנה המשותף ובנקודת האיזון בין דעות שונות. דרך זו תמנע התפצלות לעמדות קיצוניות המונעות פתרונות משותפים ואפקטיבים יותר. בנוסף, מימוש המשאבים המוגבלים בעיתות משבר מחייבים ניהול נבון ויעיל במטרה לקבל החלטות מושכלות. גישה מאוזנת זו יכולה ללסייע בשמירה על ערכים מוסריים גם במצבי לחץ.

בימים אלה, אימוץ דרך הזהב של הרמב"ם רלוונטית יותר מתמיד. זו דרך התמודדות עם המשברים הכואבים שאנו חווים המעניקה יציבות ואיזון רגשי, לצד שיתוף פעולה ואחדות, תוך ניהול נבון של המשאבים, ושמירה על ערכים מוסריים. היום, יותר מתמיד, אנו זקוקים לשביל זהב שפוי, מידתי ומחזק.

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולשלומם וביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת במדבר- שיוויון בנטל

השבוע פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'. מדהים כמה עדיין רלוונטי לימינו.

מסביר הרב אלי רייף,
"חומש במדבר פותח במפקד בני ישראל. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם…מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם" (במדבר א,ב-ג).
הרשב"ם פירש שמטרתו של המפקד היא צבאית והוא נועד להכנה לקראת הכניסה לארץ –  "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה". אולם גם אם כן, מדוע התורה מדגישה ומאריכה כל כך במפקד, אם אינו כולל את כל העם? ואם תכלית המפקד הייתה רק לצורך ידיעת מספר הלוחמים לקראת המלחמה בארץ, מדוע כתבו אותו לדורות?
ייתכן שהתורה גונזת מסר עמוק נוסף הקשור לשותפות החברתית והנשיאה בנטל הציבורי. הגיוס לצבא היא המשימה החברתית הציבורית הראשונה העומדת לפני עם ישראל בכניסתם לארץ. זהו המבחן הראשון והיסודי של התגייסות החברתית לנשיאה בנטל הציבורי. הגיוס לצבא דורש ויתור אישי ונכונות להקרבה אישית. חברה איננה יכולה לבנות את עצמה אם חבריה אינם מוכנים לשאת בנטל ביחד.
רק אלו שמוכנים לשאת בנטל הציבורי ולהתגייס לצבא נספרים. ברור שאם יש מי שאינו יכול לשאת בנטל הציבורי, אין לבוא אליו בטרוניה. אולם מי שיכול להשתתף ואינו נושא בנטל, אינו נספר!
אין הכרח שכולם יצאו לשדה הקרב, ומטבע הדברים צריך גם כוחות שנשארים לשמור על הכלים. גם מי שנשאר מאחור נספר ונחשב, כפי שקבע דוד המלך: "וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" (שמואל א ל, כד). גם מי שנשאר לשמור על הכלים מגויס. הוא אינו פוטר את עצמו, אלא נוטל ומגויס למאמץ המלחמתי הציבורי ומשתתף במערכה לפי צורכי החברה.
היכולת של חברה לבנות את עצמה מושתת על שותפות של כלל הציבור, לכן הגיוס לצבא הוא ביטוי מרכזי לכך. אך העיקרון של השותפות רחב  יותר. חברה תתקשה לכלכל ולבנות את עצמה אם רק חלק מחבריה נושאים בנטל ובמאמץ הציבורי – הצבאי, המדיני והכלכלי. התופעה של פרזיטיות חברתית היא הרסנית לחברה. כל אחד ואחד מחבריה שיכול נדרש לעבוד, להיות יצרני, לשלם מסים ולתרום את חלקו למען החברה. השותפות החברתית אינה רק מטרה כלכלית, אלא גם ערך מוסרי ויהודי שחיוני לחוסנה ולקיומה של החברה.
משה רבנו לימד את בני ישראל את העיקרון הזה. כאשר בני גד ובני ראובן ביקשו להם נחלה מחוץ לעבר הירדן כי היה רכושם רב, לצורך דאגה למעמדם ורווחתם הכלכלית, אמר להם משה רבנו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר לב, ו). גם כאן הנשיאה בנטל בגיוס לצבא והיחלצות לפני העם היא המבחן לשותפות ותנאי לכל זכות. הזכויות הכלכליות נתונות למי שמוכן לשאת כמו כולם בנטל החובות הציבוריות. מתן זכויות יתרות ללא נשיאה בחובות הוא כשל חברתי הפוגע בחוסנה של החברה. רק לאחר שבני גד ובני ראובן עברו חלוצים לפני העם למלחמה ורק לאחר שהושלמה המשימה, הם קיבלו רשות לשוב בחזרה לנחלתם בעבר הירדן המזרחי, ולעסוק ברווחתם הכלכלית האישית. אין הכרח בשוויון ולא כולם נושאים בנטל במידה שווה, אך כולם נדרשים להיות שותפים בתרומה החברתית. על החברה למצוא דרכים כיצד לעודד ולהמריץ את חבריה להיות שותפים בה."

 שרית, חברתי היקרה שמנהלת את מרכז הגישור ברעננה, שאלה אותי לאור חמשת המגויסים בביתנו, האם יש בי כעס על החרדים שמקבלים פטור אוטומטית… והתשובה שאין לי כעס על החרדים או על כל קבוצה אחרת כי אם כעס ותסכול על המערכת שאיננה קשובה לצרכים של עם ישראל על כל מגוון פסיפס התרבויות, עדות, דתות ואידיאולוגיות פוליטיות. למגוון זה יש פוטנציאל להעשיר את הזהות הקולקטיבית של האומה, משאב אנושי שלא ממומש. נושא השוויון בנטל כולו כאוב ורב-פנים ואינו ניתן לפתרון במחי יד, או בהנפת אצבע בכנסת. בעיית ההשתמטות, שפשטה והתרחבה בציבורים גדלים והולכים, מחייבת הגעה לפתרון מושכל, מבלי לקרוע את העם קריעה כה עמוקה שזועקת לאיחוי. די לקרע בעם!
התסכול בקרב רבים הוא כי החרדים שמקבלים פטור מהשירות הצבאי גם מקבלים מילגות וכספים מקופת המדינה, אותה מממנים הנושאים בנטל. עם זאת אי-אפשר להתעלם מחששם של ראשי העדות החרדיות ורבניהן לאובדן קהילותיהם. החשיפה לעולם החילוני, המתירני, יכול להוות פיתוי לחזור בשאלה. עבור החילונים הצבא הוא "כור היתוך", בעוד החרדים רואים ב"כור היתוך" זה פיתוי גדול ומאיים על ישותם. ועל כן, עלינו לטפל בנושא זה בזהירות בכבוד וביעילות. בסיכומו של דבר, המציאות במדינה כה קטנה ומאוימת כישראל מלמדת אותנו שאין מנוס אלא לשנות ולאמץ גישה אחרת.

איזו גישה?
גישה שכוללת התבוננות רחבה יותר על התרומה של כל אחד ואחת-
הקמת חטיבה דתית כשרה למהדרין, בה ישרתו רק גברים דתיים, ואשר תתנהל באורח חיים חרדי, עם מזון כשר למהדרין, תוך שמירת מצוות, ובאופן כללי יותר, התחשבות בצרכים הדתיים, למשל,  יתקיימו אימונים לצד לימודי תורה, מיקום חטיבות דתיות כישובים מאבטחי גבול באיזור עוטף עזה וכו'.
אם תלמידי חכמים שעלו מבבל לחמו לבנין ושמירת חומות ירושלים לצד נחמיה בעליה מבבל, אם יהודים חרדים לחמו ביוונים לצד מתתיהו ובניו, אם רבי עקיבא ותלמידיו לחמו בשורות צבא בר-כוכבא – אז, אין מניעה שבני-ישיבות כיום ירכשו ידע צבאי ראשוני בצה"ל, בגיל 18, תוך שמירת תורתם וטיפוחה.
בנוסף, יש מחסור חמור בעובדים לענפים שונים, בעקבות מגויסים רבים, עזיבתם של עובדים זרים וסגירת השערים בפני פועלים פלסטינים – והשאלה היא כיצד מתמודדים עם המצב הנוכחי? משקים רבים זקוקים לידיים עובדות בקטיף ובכלל בהצלת יבולם, מתן סיוע בבתי חולים, בבתי אבות, במערכות החינוך ועוד. ברור שאין מנוס מנשיאה משותפת בנטל. ולכן, המושג פטור איננו במקומו. כל מי שאיננו מתגייס לצה"ל יתגייס לתמוך ולעזור בענפים השונים שמשוועים לידיים עובדות.

וכך מסכם הרב משה ביגל,
"בפרשתנו עם ישראל מצווה על סדר חנייה מיוחד במדבר,  שבו לכל שבט יש מקום קבוע, דגל וסמל. הדרכה זו היא התשתית ליצירת עם. גם כאשר יגיע העם לארץ המובטחת ויחיה בה, לכל שבט תהיה נחלה משלו ובה הוא מניף את דגלו… מצד אחד יש כאן בידול והפרדה, מאידך הבלטה זו מדגישה כי בכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים היוצרים את המכלול. גם אם הם שונים ממנו…
כל מקרה של מריבה או מחלוקת בעם, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות את הצורך באחר, גם אם הוא הפוך לחלוטין… יעקב אבינו לפני מותו זימן את בניו ובירך כל אחד מהם בברכה ייחודית לו. הוא העניק לכל אחד מהבנים תפקיד מיוחד ומתאים לו כחלק מפסיפס שמרכיב את העם. יעקב ראה בכך תיקון לחטא השנאה בין האחים. הוא הבין כי רק כאשר  אחד מהשבטים יבין את יחודו וחשיבותו לעם, הוא יוכל גם להבין את יחודו וחשיבותו של השבט האחר, השונה ואפילו ההפוך."

חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- כולם יהודים! כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, שכולנו עם אחד!  " וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל… עד שהיו כאיש אחד בלב אחד."

שבת של שלום וחג שבועות של בשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש ויקרא- פרשת בחוקותי- מידות של שלום

Image by Gregor Ritter from Pixabay

השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, כביכול, השכר והעונש, ובנוסף, את הבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…" (ויקרא כו) לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.
על אף פסוקי ה"תוכחה" בפרשה, היא מסתיימת בנימה אופטימית:
" (מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

בפירוט הברכות בפרשה מתואר- "(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ…"(ויקרא כו')
עשרות פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בכל מיני הקשרים ומובנים. אחת הפעמים הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", ויש לכך חשיבות רבה, מאחר והיא מלמדת אותנו על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
להלן התייחסויות למילה- 'שלום':
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה – אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל.
המהר"ל אומר- "… השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות, עד שנמצא הדבר בשלימות, בלי חסרון.
ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום (שים שלום … עושה שלום במרומיו). ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן.
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לסכסוכים ואפילו לאלימות. ולכן, יש כאן הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע יביא עימו ביטחון ושלום.
אבן עזרא מציין כי השלום מתחיל בבית פנימה, שלום בין אדם לחבירו, שלום שבונה חברה מתוקנת. נראה שבמילה אחת, מתמצת אבן עזרא מה שהאריכו המדרשים, כגון משנת רבי אליעזר פרשה ד: "גדול הוא השלום שבו שיבח הקב"ה את אהרן … שהיה רודף שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין שבט לשבט …"

בתקופה זו, עוד יותר מתמיד, אנו נקראים לעבודה משותפת, ליצירת מקום אחד לרעהו, ממש כמו נגנים בתזמורת, כאשר כל אחד משלים את רעהו ביצירה הרמונית משותפת. לכל אחד ואחת מאתנו יש שליחות ותפקיד ייחודי שמשלים (שלום מלשון שלם) אחד את השנייה.
מאחר ואנו חיים בעולם שיש בו קונפליקטים, היינו, יש בנו כוחות רבים ומנוגדים המושכים לכיוונים שונים, הנטייה הטבעית מסביר המהר"ל של כל כח היא למשוך לכיוונו, ולהתבצר בעצמו. ולכן, עלינו לעבוד ולהשקיע כדי לייצר את האיזון הנכסף. השלום משמעותו איזון, כלומר, אף כוח לא נעלם ולא התבטל אלא יצרנו מיזוג של כל הכוחות. ועל כך נאמר שהשלם גדול מסהכ חלקיו.

ומסביר הרב קוק זצ"ל [עין איה, מסכת ברכות, דף ס"ד] את דברי חז"ל הנ"ל כך: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו נכון, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו."

השבוע ציינו את יום ל"ג בעומר, נקודת ציון בספירת העומר, היום שבו פסקו מלמות תלמידיו של רבי עקיבא שאיבד 24,000 מתלמידיו כי הם לא נהגו כבוד זה בזה. ימי ספירת העומר הינם ימים של עבודת מידות ממוקדת לקראת מתן תורה בחג השבועות שקרב ובא. עבודת המידות מסייעת לנו להבין כי לא כל האמת מצויה אצלנו, וכי השלום שקורא לנו לא להלחם אחד בשני, בין היתר, תכליתו היא גם להשלים אחד את רעהו דווקא ממקום השוני. והתיקון, אם כך, הוא בהוספת- אהבה, כבוד בין איש לרעהו, ו'נתינת השלום' במובן של שלום פנימי, בינינו לבין עצמנו, וגם בין איש לרעהו.

וכך מסכם הרב דוד מנחם- "…כדי לעשות שלום, על האדם לסגל מידות אלוהיות: לצמצם את עצמו מעט כדי לתת מרחב ביטוי לזולתו, כשם שאלוהים צמצם עצמו כביכול ואפשר בכך קיום לעולמנו. הרוצה שלום צריך להיות נותן ולא רק מקבל … המצפה רק לקבל, מרגיל את עצמו למחשבה שהכול שלו והכול מגיע לו, ועל כן הוא במלחמה עם זולתו המצפה גם הוא לקבל.
את הדברים אני כותב אחר שהקשבתי לדברי הזיכרון שנשא הרב אורי שרקי על בנו שלום יוחאי שנרצח בפיגוע דריסה בירושלים. שלום ז"ל היה מקרין בנוכחותו שלום ושלווה שנבעה מתוך נפשו שהייתה שלמה ושלווה. אחרי שלימד את נפשו לחיות בשלום ועשה שלום בין ערכי נפשו הקרינה אישיותו הפנימית על הופעתו החיצונית.
אין די בכך שרק נשיר שיר לשלום, לא מספיק שנלחש תפילה. מוטב שנסגל לעצמנו מידות של שלום בנפשנו פנימה ויבואו לידי ביטוי בפנים מאירות. והעושה שלום במרומיו יניח מרוחו עלינו וישפות לנו שלום."

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש ויקרא פרשת בהר- אורחים אנחנו

אורח/ת יקר/ה

השבוע הפרשה התשיעית בספר ויקרא. הפרשה נקראת "בהר", או "בהר סיני" שבמדבר סיני, בני-ישראל עדיין במסע במדבר בדרכם לארץ-ישראל.
בפרשה מצוינות מצוות חשובות, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את מצוות שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. השנה השביעית, שנת שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים, כלומר השנה ה-50, תצוין כשנת היובל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים הללו היבול יהיה מופקר לכל. בשנת השמיטה גם החובות נשמטים, מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
בשנת היובל חוזרות הקרקעות לבעליהם הראשונים. זוהי תזכורת חשובה לכל בעלי הקרקעות כי הם בעצם לא האדונים על אדמותיהם, כך גם לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות; אחת ממטרות מצות השבת השדות לבעליהם הראשונים שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה, הייתה לאפשר לנחלות השבטים להישאר שלמות, כך כל שבט יחיה בנחלתו המובטחת.
בנוסף, בשנת היובל, כל העבדים העבריים, כולל אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל בשנת שמיטה, כולם יוצאים לחופשי. כך לא נוצר מצב שיהודי הוא עבד לעולם.
המשותף למצוות, השמיטה, היובל, ושחרור העבדים, הוא הארעיות. האדם צריך לחיות עם תחושה של ארעיות.

וכך ד"ר רוחמה וייס, חוקרת ומרצה לתלמוד, מסבירה-
"הארץ לא שייכת לעם ישראל (ובעצם דבר לא שייך לאיש) כל סיפור הבריאה לא נועד אלא להטמיע בנו את הידיעה שאי-אפשר לכבוש דבר, כיוון שהכל יצא מן האלוהים ואל האלוהים הוא ישוב, ואנחנו – עלינו לנהוג כאורחים, להשאיל לרגע, לבקש יפה ולדעת שזה לא שייך לנו. רוחמה וייס לומדת מהלכות שנת השמיטה והיובל,
"(כה, כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:"
בשנת היובל, שנת החמישים, קוראים דרור בארץ והנחלות שנמכרו במהלך השנים שקדמו, אמורות לחזור לבעליהן המקוריים. הפסוק שלפנינו מציע מסגרת תיאולוגית להבנת חוק היובל – הארץ לא באמת שייכת לאיש ועל כן אי-אפשר באמת למכור אותה. אפשר לסחור בארץ לפרקים, אולם בסופו של דבר יחזרו הנחלות לחלוקה הראשונית אותה קבע אלוהים. יותר מהפעולה הפיזית של השבת האדמות, חשובה בעיני הטענה הדתית היסודית: 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'. כולנו גרים, כולנו עוברי אורח, אורחים לרגע במציאות האלוהית הנצחית. דבר לא ישאר אחרינו ואין לנו דבר משלנו.
הרבה אנחנו מפנטזים על אהבה שתשאר לנצח; על ילדינו שישמרו, דרך ילדיהם, על קיומנו הנצחי; על פסלים ורעיונות שיקנו ליוצריהם חיי נצח. הפסוק שלפנינו שולח אותנו אל חיי ההווה, אל 'הכאן והעכשיו' שאין עוד מלבדו. תהנו הרגע, תאהבו הרגע, תחיו נכון ומלא את הרגע כי לא יהיה אחר: 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'.
הפירוש הראשון של רש"י לתורה, הוא פירוש מפורסם המתאר אותה חוויה. זהו הפירוש הכי פוליטי שאני מכירה, כלומר הפירוש שזכה להכי הרבה גיוסים פוליטיים; אנשי ימין ואנשי שמאל כאחד משתמשים בו לעטר את עמדותיהם בשאלת הבעלות היהודית על ארץ-ישראל. אני, אמשיך בשלי – כל סיפור הבריאה, אומר לנו רש"י, לא נועד אלא להטמיע בנו את הידיעה שאי-אפשר לכבוש דבר, אי אפשר לרכוש דבר כיוון שהכל יצא מן האלוהים ואל האלוהים הוא ישוב, ואנחנו – עלינו לנהוג כאורחים, להשאיל לרגע, לבקש יפה, לדעת שזה לא שייך לנו, לדעת לוותר ולהחזיר."

יש סיכון גדול בתחושת "בעלות", לכן, האדם צריך לחיות עם תחושה של ארעיות. בשנת השמיטה וביובל יש את ההתנתקות הגדולה של האדם מאדמתו, ממנה הוא לוקח ואליה הוא ישוב. הוא מפנה לבו מעבודת האדמה לעבודת האדם. בעולם העתיק, שימשה “עבודת האדמה” מודל, אב טיפוס, למרכז חייו הכלכלי של האדם. במילים אחרות, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב שאליו הוא מרותק, ממפעלו ועסקיו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. להגשים את אחריותו החברתית.

תזכורת זו הכרחית, כי כח ההרגל גורם לאדם לשכוח שיש בעל הבית. טבע האדם הוא, שכאשר הוא מתיישב במקום והופך לתושב-קבע, לאחר זמן קצר הוא מתחיל לשכוח את היסוד הגדול הזה – הוא מרגיש שהעולם הזה שייך לו, ושהוא יהיה שלו לנצח… ”טיפול היובל“ מזכיר לנו שאנו כולנו אורחים כאן בעולם… כאשר אדם מבין שהוא אינו אלא אורח שהגיע לביקור קצר בעולם הזה, הגישה שלו משתנה לגמרי. הוא מרגיש הכרת הטוב על כל דבר שניתן לו, הוא מודה, מרוצה ושמח על הטוב שיש בחייו, ומצליח לברר עיקר מטפל, ולהטמיע צניעות וענווה בהתנהלותו.

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.